יש סיבה – למעשה יותר מסיבה אחת – שכל אדם שני שאיתו יצא לכם לדבר בזמן האחרון, בפרט אם אתם בגילים הרלוונטיים, זרק במהלך השיחה משהו על הסרט ההוא בנטפליקס שמתעד את הקלטת שיר הצדקה האמריקאי We Are the World בלילה אחד היסטורי ב־1985, על ידי כ־50 מהכוכבים הגדולים במוזיקה האמריקאית אז.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הסרט, העונה לשם The Greatest Night in Pop, מספק, מעבר לתיעוד מפורט של הלילה החד־פעמי, גם רגע משמעותי שבו המצלמה מתמקדת בדף בכתב יד שהודבק בכניסה לאולפן שבו הוקלט השיר, עם הבקשה: "תשאירו את האגו בחוץ" – שנראה שתרמה רבות לקסם שנוצר באותו לילה.
השיחות לרוב לא יגיעו עד שם, אבל לישראל הייתה, כזכור, גרסה משלה. כמה חודשים אחרי שהשיר ההוא הפך ללהיט כלל־עולמי, הושלמה מקבילתו הישראלית: "עם אחד שיר אחד" (אם אתם מזמזמים את זה עכשיו, אל תרגישו רע) – שיצא באותה תקופה, וגם חודש לאחרונה בעקבות מלחמת 7 באוקטובר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בניגוד לשיר הצדקה האמריקאי – וגם למקור הבריטי של "בנד אייד", Do They Know It’s Christmas, שיצא כמה חודשים לפניו – אצלנו לא ביקשו להציל את העולם ולמגר את הרעב באפריקה. לא; המטרה כאן הייתה לסייע לשורת ארגונים שפעלו למען נכים ובעלי מוגבלויות, כחלק ממבצע התרמה שיזמה לאה רבין ז"ל. גם כאן, כדי לבצע את השיר נדרשו לא מעט בעלי אגו להפקיד אותו בכניסה לאולפני סינטרון ברמת־גן, באותו יום קיץ ארוך ב־1985 שבו הוקלט. רבים מהם כבר אינם איתנו, בהם שושנה דמארי, יפה ירקוני, עפרה חזה, יגאל בשן, צביקה פיק, יוסי בנאי, אריק לביא, בני אמדורסקי, ג'קי מקייטן וגרי אקשטיין (שהיה שותף להפקת השיר). אחרים הסכימו לחזור עכשיו ליום ההוא, שבו התכנסו יחד באולפן לא פחות מ־58 אמנים ובדרנים, אחרי שדוד קריבושי, מלחין ומפיק השיר, ואלון אבידר, שכתב את המילים, פנו אליהם.
"לפני זה עשינו יחד כמה פרויקטים לתוכנית 'סיבה למסיבה', כולל 'סבתא זפטה' של חנה לסלאו וג'קי מקייטן, ואחרי שראינו את השיר האמריקאי החלטנו להרים את זה בארץ לכבוד ארגוני הנכים", נזכר קריבושי. "עניינו את לאה רבין שעמדה אז בראשם, הייתה התלהבות, והתחלנו לאסוף שמות וטלפונים".
אבידר זוכר ש"כשהגענו ללאה רבין כדי שהיא תיקח על זה חסות, יצחק היקר שאל אותי מה אני מחפש, אמרתי 'לימון לתה', והוא הגיש לי".
החיזור אחרי האמנים שישתתפו לא היה טריוויאלי. "בתכלס הלכנו כמעט לכל האמנים הביתה, שתינו נס קפה ופיצחנו גרעינים", אבידר נזכר. "חלק אמרו כן, חלק אמרו לא. הייתי ילד בן 24, גם מבחינה אמנותית וטקסטואלית – מה זה הקשקוש הזה שכתבתי אז? 'ברגעים כאלה הניגון עוד נמשך/ אך המילים שלו הן רחוקות כל כך/ כמו הגל שברח מן האופק בים/ אל חוף מבטחים שאיננו קיים'. אלה לא דברים שאני עושה היום. ובכלל, מי הייתי אז? כתבתי עד אז את 'מריומה', 'סבתא זפטה' ואת השיר הזה, שזכה מבחינתי בתואר השיר הכי גרוע שכתבתי. אז זו לא בעיה ללכת לשלום חנוך הביתה ולנסות לשכנע אותו, אבל היה פה מבצע הפקתי. מה שעניין אותי היה ההפקה מסביב".
את הלחן כתב קריבושי בתוך ימים ספורים אבל העבודה על השיר נמשכה כחצי שנה, שבמהלכה נבנו התפקידים המוזיקליים ונמצא לכל משתתף הסולם שהתאים לו וגם החיבורים הנכונים. "כל אחד מהם פחות או יותר בא לידי ביטוי בשיר, והיו גם כמה שאילתרו בפזמון, כמו דני ליטני, דני בסן ומזי כהן. נתתי להם יד די חופשית, והם השאירו את האגו בחוץ", קריבושי מאשר.
העבודה באולפן, לדבריו, הייתה כמעט חלקה, גם בזכות התרומה של גרי אקשטיין ז"ל, שהיה אחראי על המיקס וההפקה. "עשיתי עם כל אחד חזרות לפני על התפקיד שלו, וכולם פירגנו האחד לשני. את העיבודים הקוליים של 'הכל עובר חביבי' והדודאים והפרברים עשינו על המקום. גם מי שהיה צריך לשיר קול שני התגייס, כולם חיכו בסבלנות לתורם ופירגנו בצורה יוצאת מהכלל לפרויקט. שושנה דמארי ויפה ירקוני עמדו כמו ליידיז ושרו ביחד, אבל עפרה חזה וירדנה ארזי, שהייתה אז ביניהן מלחמת עולם, שרו בנפרד. חבל רק שכל החומרים שצילמנו באולפן נעלמו".
הזמרת אילנית, מכוכבות השיר, נותרה נפעמת לאחר שצפתה לאחרונה בדוקו על We Are the World. "להביא כאלו אייקונים אחרי טקס הגראמי לאולפן, לעבוד איתם כל הלילה וליצור להיט ענק, זה דבר מדהים".
ועדיין, לצד הרגעים הגדולים, גם היא נעצרה על הסצנות בסרט שבהן מתועד בוב דילן. שנות ה־80 לא היו עשור מוצלח בקריירה של דילן, אבל ליונל ריצ'י, שכתב את השיר עם מייקל ג'קסון, וקווינסי ג'ונס המפיק המוזיקלי, לא רצו לוותר על השתתפותו של האייקון בהמנון שהקליטו. רק שדילן, בניגוד למרבית המשתתפים בהקלטה, הלך לאיבוד באולפן ונותר מנותק וסגור. כדי להציל אותו, ואת השיר, פינו את האולפן מרוב הנוכחים, וסטיבי וונדר הדגים לדילן – תוך שהוא מחקה את קולו – באיזה אופן יוכל להשתלב בשיר. הביצוע הסופי של דילן, לצד כמה חיוכים, נכנס לפנתיאון.
ריקי גל: "לא היה הרבה זמן, ובניגוד לשיר האמריקאי, אצלנו לא הייתה שום עזרה הדדית. היית צריך לעשות את מה שאתה מרגיש ולהתאבד על זה"
"אצלנו לא היה בוב דילן וכולם שרו בלי בעיה", אילנית זוכרת. "כשהגעתי, דוד קריבושי אמר לי שחוה אלברשטיין מתחילה ואני אשיר את המשפט השני, וקיבלתי את זה. הייתי באולפן כמה שעות, כמו רובנו, כי רצו להקליט אותנו גם כמקהלה. קודם הקליטו את הקטעים של הפזמון, שכולם שרים בהם יחד, ואז כל אחד התחיל לשיר את השורה־שורה וחצי שלו, והיו גם כמה דואטים. קריבושי חילק את זה מאוד יפה בין המשתתפים, האווירה הייתה טובה ועם הרבה צחוקים. הדבר שהיה הכי יפה לראות זה את שושנה דמארי ויפה ירקוני, שכל הזמן אמרו שהן כאלו צ'ילבות, ופה הן שרות יחד".
גם ריקי גל נכחה באולפן באותו יום, וגם בה מהדהד הסרט האמריקאי לא מעט זיכרונות מהמקבילה המקומית. "הצפייה בסרט הייתה מאוד מיוחדת עבורי, כי רואים שקודם כל כולנו פשוט אותו דבר, אותם אנשים עם אותם תחושות ורגשות, ולא משנה אם הגעת לאולפן בלימוזינה או במטוס פרטי. ברגע שנכנסת לאולפן, ועוד בלי הצוות והמנהלים שלך, אתה חשוף ואתה צריך להצליח לקלף את שכבות ההגנה ולהשאיר את האגו בחוץ. לכל אחד יש אגו, ולגלות פתאום שאמנים גדולים כמו דילן וספרינגסטין יכולים להיות כל כך נרגשים וחשופים כשהם עובדים עם עוד מישהו, ובטח עם קבוצה גדולה כזו באולפן, זה מדהים. אתה רואה אותם כאנשים, ולא רק ככוכבים. וגם עבורנו, עם כל ההבדלים בסדרי הגודל של ההפקה וההכנסות, זו הייתה חוויה חד־פעמית שנחרתה לך בנפש. כל אחד בנפרד רצה להיות הכי טוב בטייק שלו".
באופן אישי, היא נזכרת, "הייתי מאוד צעירה אז ורציתי להפיק מעצמי את הגבוהים הכי נפלאים שיכולתי להגיע אליהם בשירה. לא היה הרבה זמן להפיק את השיר, וחלק מהמשתתפים הוקלטו בנפרד, אבל הביחד הזה שנוצר באולפן העלה את רמת האדרנלין הכללית. ובניגוד לשיר האמריקאי, אצלנו לא הייתה שום עזרה הדדית. היית צריך לעשות את מה שאתה מרגיש ו’להתאבד על זה’. הלחן של השיר בא בהשפעת השיר האמריקאי, כשאתה עושה משהו שהוא חיקוי אתה מקבל קצת הרמות גבה, ועדיין, זה נעשה מצוין, וגם לחקות טוב צריך לדעת".
אריק סיני, משתתף נוסף בהקלטת השיר, לא זוכר מי הציע לו להשתתף אבל זוכר שהסכים מיד. "היה מרגש לפגוש את כולם", הוא אומר. "שלחו לנו מראש סקיצה וכל אחד למד את התפקיד שלו בשיר. היה אחד ששר טיפה יותר ואחד שפחות, אבל לא הייתה קנאה בינינו, המפגש היה מאוד חברתי".
הוא זוכר ש"הגעתי להקלטה עם מכנסיים קצרים ושאלו אותי למה לא לבשתי מכנסיים נורמליים"; זוכר שיחות שהספיק לעשות בין הטייקים עם שושנה דמארי וגלי עטרי – שלא הובילו לשיתופי פעולה בהמשך; וזוכר גם שהרגיש שלא לגמרי בנוח עם העובדה שמדובר בחיקוי לרעיון אמריקאי. "זה קצת הפריע לי אז", הוא מודה, "אבל זה נעשה ממקום שבא מהלב. ואולי כי זו ישראל והכל הרבה יותר קטן, לא היה כל כך קשה לגייס את כולם. ואותנו גם לא החזיקו באולפן כל הלילה. זה היה כמה שעות אחר הצהריים, גמרת את החלק שלך והלכת הביתה".
דווקא המשתתף ששי קשת זוכר את הקלטת השיר כאירוע דרמטי יותר: "היה שם איחוד מטורף של הקצפת של הקצפת בתרבות הישראלית", הוא אמר. "כולם התגייסו למטרה, ועצם ההתכנסות הייתה מרגשת. זו הייתה מדינה אחרת אז, ויש לי המון געגועים לתקופה ההיא ולאמנים שהשתתפו בשיר – רובם ככולם היו חברים שלי. אני מתגעגע לימי התום האלה. ניסינו בעצם להתחרות במשהו איקוני, ואני מרגיש, גם היום, שעמדנו בתחרות בכבוד".
בדומה ל־We Are the World שכינס תחת קורת אולפן אחד אמנים מכל מגדר, סגנון מוזיקלי וצבע עור, גם קריבושי רצה להבטיח ייצוג למוזיקה הים תיכונית, שעדיין סבלה אז מאפליה רדיופונית, ושילב בשיר את הנבחרת הים תיכונית של אותה תקופה – מקייטן, איתן מסורי וחיים משה. "רצינו שבשיר יהיה ביטוי לכולם, ואכן היה ביטוי לכולם", הוא אומר. חיים משה זוכר שעודכן מהמשרד שהגיעה הצעה להשתתף בהקלטה. "שמחתי, תמיד אהבתי לעשות דברים מיוחדים בסגנונות אחרים, אבל הייתה בעיה אחת – שהייתי אמור לטוס להופעה בפני קהילות יהודיות בחו"ל בתאריך של ההקלטה", הוא נזכר. "בסוף רצה הגורל והודיעו לנו שההופעה בחו"ל נדחתה בכמה ימים, וככה התאפשר לי לקחת חלק בשיר, וכבר משמיעה ראשונה האמנתי שהוא יצליח וייכנס לדפי ההיסטוריה".
דני בסן: "היום הניסיון הפרובינציאלי לעשות We Are the World ישראלי נראה לי קצת מגוחך, כי תסתכל סביבך ותגיד לי אם אנחנו באמת עם אחד עם שיר אחד. איזה עם אחד ואיזה שיר אחד"
דני בסן, אז יוצא תיסלם טרי שבדיוק החל בקריירת סולו, קצת פחות התחבר לשיר, אז וגם היום. "הזמינו אותנו לאולפן, ובאנו. היו שם כל מיני זמרים והיינו בפוזה של We Are the World. לא הייתי אז טיפוס תקשורתי במיוחד או בן אדם שמתמנגל, אז פשוט שרתי את השורה שלי, עשיתי כמה פוזות למצלמה והלכתי הביתה. היום הניסיון הפרובינציאלי לעשות We Are the World ישראלי נראה לי קצת מגוחך, כי תסתכל סביבך ותגיד לי אם אנחנו באמת עם אחד עם שיר אחד. איזה עם אחד ואיזה שיר אחד?"
הסרט של נטפליקס מספק, מלבד חזרה נעימה במנהרת הזמן לרגע נדיר ויפה בפופ האמריקאי, גם הצצה כמעט אינטימית לשתיים מהיריבויות הגדולות אז בעולם המוזיקה: מייקל ג'קסון מול פרינס, ומדונה מול סינדי לאופר. מדונה לא הוזמנה אז לאולפן, ופרינס, שהמפיקים פנו אליו וייחלו לבואו, הציב שורת תנאים, ולבסוף בחר שלא להתייצב להקלטה.
גם יוצרי "עם אחד" נאלצו להתמודד עם חיבור בין שתי זמרות שנחשבו אז ליריבות, ובניגוד לדמארי ולירקוני, ששרו והצטלמו יחד כאמור – ירדנה ארזי ועפרה חזה הקליטו בנפרד את תפקידיהן בשיר. ולמרות התחושה שקל היה לגייס לשיר את כולם, עדיין חשוב להזכיר שנעדרו ממנו כמה מהשמות הגדולים בפסקול המקומי – אז ובכלל – כולל אריק איינשטיין, שלום חנוך, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, יהודית רביץ ונורית גלרון.
בכתבה שפורסמה בעיתון "חדשות" כחודש לאחר הקלטת שיר, הסבירו כמה מהם מדוע סירבו להשתתף. חנוך אמר שם ש"השיר נראה לי חיקוי רע, וכשזה מתחיל ככה אתה לא יודע לאן זה יתגלגל". גם פוליקר לא אהב במיוחד את השיר, ולשאלת כתב העיתון על היעדרותו, השיב ש"היינו בדיוק בעיצומן של הכנות להקלטת שיר רב־משתתפים למען מטרה אחרת – 'נגד הגזענות ובעד השלום'". קריבושי זוכר חלק מאלו שסירבו לו אז, ובהם גם איינשטיין, שדווקא עבד איתו בעבר, אבל מדגיש ש"כל השאר באו בכיף ולא הייתה בעיה של אגו, והתוצאה מדברת בעד עצמה".
שלומית אהרון: "לא פלא שהשיר הפך להצלחה גדולה. זה קשור לתמימות של פעם. עד היום אני מאמינה שלמוזיקה יש את הכוח לשנות, אבל כיום, לצערי, אנחנו כבר לא תמימים"
התוצאה אכן הרשימה: השיר הפך ללהיט מיידי, הושמע בלי סוף ברדיו והגיע לראש מצעדי הפזמונים. "התגובות היו יוצאות מהכלל, השיר זכה להצלחה אדירה וגם גרם לאיזושהי אחדות", קריבושי אומר. "זה היה למען מטרה נעלה, ולא סתם איזה להיט שאתה מוציא, ולאורך השנים היו כאלו שבאו ושאלו 'למה לא שיתפת אותי'. אבל אני זוכר שניסינו לקבץ כמה שיותר אנשים, יותר ממה שהשתתפו בשיר באמריקה".
שלומית אהרון, סולנית להקת "הכל עובר חביבי", מספרת שההצלחה העצומה של We Are the World גרמה לה להרגיש אז "שמוזיקה באמת יכולה להשפיע ולחבר. הייתה אז יותר התגייסות של אמנים למען מטרות כאלה, בלי לשאול יותר מדי שאלות. קריבושי היה מוערך על ידי כולם ולכן הנכונות הייתה גדולה. היינו שם כמה שעות, זאת הייתה חוויה נחמדה מאוד, ולא פלא שהשיר הפך להצלחה גדולה. זה קשור לתמימות של פעם. עד היום אני מאמינה שלמוזיקה יש את הכוח לשנות, אבל כיום, לצערי, אנחנו כבר לא תמימים".
גם קיקי רוטשטיין, חברהּ ללהקה, לא זוכר ענייניי אגו בהקלטות. "הייתה אז תחושה גדולה של ביחד. היום זה כל אחד לעצמו, ומי שקובע מי ישתתף הם היח”צנים והסוכנים. אז היינו באמת עם אחד ושיר אחד. היום זה רק סיסמאות".
מעט לאחר ש"עם אחד שיר אחד" כבש את המדינה, הופיעה הגרסה של טוביה צפיר שבה חיקה את בכירי הפוליטיקאים של הימים ההם.
"אחרי 'ניקוי ראש' התחלתי לעשות קטעים ב'סיבה למסיבה'", נזכר צפיר. "כשאריק שרון היה באמריקה במשפט הדיבה שלו נגד 'טיים מגזין', עשיתי את 'ניו יורק ניו יורק' עם חיקוי של אריק. אצל מני פאר עשיתי את 'הופה הולה' עם ח"כ הרב אברהם שפירא מאגודת ישראל והרב פרץ מש"ס. כשהגיעה ממשלת האחדות עם הרוטציה וקריבושי עשה את 'עם אחד שיר אחד', הייתי בחו"ל עם יעל אשתי. קובי לוריא צילצל אליי באטרף, אמר 'אתה לא מבין מה הולך פה, שיגעון. אתה תעשה את כל שרי ממשלת האחדות'. אמרתי יאללה. צילצלנו למפיק הכל־יכול ארהל'ה גולדפינגר, והוא נפל על זה כמוצא שלל רב. עדה ליזרוביץ' איפרה אותי לדוד לוי, שפירא, בגין, שמיר ולשאר השרים. צילמנו את השיר במשך שלושה ימים בהפסקות בין אייטם לאייטם בתוכנית, כשבסוף ראו אותי כפול עשר".
זה הפך איקוני כמעט מיד.
"זאת הייתה פריצת דרך טלוויזיונית עולמית. קישון צילצל אליי משוויץ ואמר לי, 'טוביה, אני בהומור כבר המון שנים, ואין דבר כזה. אתה גאון'. הכותרת שהכי אהבתי הייתה בעיתון 'העיר' שבו כתבו: 'בשביל זה כדאי טלוויזיה'. הציעו אותי אז לפרס ישראל. מולי שפירא מגלי צה"ל אמר לי, 'זהו, תתקשה לעבור את השיא הזה', והוא צדק. זה היה השיא בקריירה שלי. היום ב'ארץ נהדרת' הנפלאה לא לוקחים שחקן אחד שיעשה עשר דמויות, אלא עשרה שחקנים. לי זה עזר. החיקוי הזה נתן לי חותמת של וירטואוז".
גם קריבושי אהב את החיקוי של צפיר ונתן לו בשמחה את הפלייבק לשיר. "הוא אחד היחידים שהיו יכולים לעשות את זה, ועשה את זה. במופע שלי, 'כל החלומות', אני מקרין את הקטע הזה וכל הקהל נשפך מצחוק. ולמרות שעברו 40 שנה זה נשאר אקטואלי וכל אחד נדבק לכיסא".
טוביה צפיר: "הייתה אז באמת תחושה של ביחד. ממשלת האחדות הורידה את האינפלציה מ–400 אחוזים ל–25 אחוזים. היום המצב זוועה. אני תמיד אומר לעצמי שהייתה לי הזכות לככב בתקופה שהכל היה הרבה יותר שפוי"
צפיר זכה אז לתגובות טובות מהפוליטיקאים שעליהם צחק. "אריק שרון קיבל את החיקוי שלו בספורטיביות ובכיף. רבין לא אהב את החיקוי שלו, ואמר לי: 'אותי אתה לא מחקה טוב, את אריק אתה מחקה מצוין'. אבל רובם היו מאוד חביבים".
היום אפשר היה להרים פרויקט של להיט כזה?
צפיר: "אז היה ערוץ אחד עם כמעט מאה אחוז רייטינג. היום, בגלל הצעירים והטיקטוק, נכנסו אופנות חדשות והכל יותר מהיר וקצר, ודבר כמו שעשינו אז יכול להיראות מיושן. הייתה אז באמת תחושה של ביחד. ממשלת האחדות הורידה את האינפלציה מיותר מ־400 אחוזים ל־25 אחוזים, והוציאה אותנו מרצועת הביטחון בלבנון. היום המצב זוועה. כוחות קיצוניים שולטים כאן. אני תמיד אומר לעצמי שהייתה לי הזכות לככב בתקופה שהכל היה הרבה יותר שפוי. קודם כל נכנסתי בכולם, גם במערך וגם בליכוד, ואז לאיש לא היו טענות".
לפני כחודשיים, בעקבות המלחמה הנוכחית, ניסה קריבושי לשחזר את ההצלחה והקליט את השיר מחדש עם נבחרת אחרת. אלון אבידר הוסיף לשיר בית ("היום השיר שלנו יוצא מתוך כאב/ והנצח יזכור את מותו של הלב"), וכינס לאולפן אחד, בין השאר, את חנה לסלאו, רבקה מיכאלי, שימי תבורי, מיקה קרני, רובי פורת־שובל, גילה אלמגור, מיקי גם, ציפי שביט, שרון חזיז, חני נחמיאס, דוד חיים ואחרים, לצד ילדים עם צרכים מיוחדים מהעוטף.
האימפקט התקשורתי היה רחוק מלהשתוות לזה של המקור, ולמעשה השיר לא הפך שוב ללהיט. "זה לא הצליח כמו אז", מסביר ששי קשת, "כי את מה שקריבושי הצליח לעשות אז, קשה לשחזר. הוא הביא את יוסי בנאי, יהורם גאון, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין ויפה ירקוני – כל היסודות של עולם התרבות כאן שעד היום אנחנו נהנים מזיוום ומזכרם. יש גם היום אמנים נפלאים, אבל יש לי הרגשה שחלק גדול מהם פחות מעורבים במה שקורה כאן, ואני לא מדבר על ימי מלחמה. כל אחד לעצמו. היום לכל אמן יש מנהלים, אמרגנים, מפיקים. כולם טאלנטים. אז זה היה פשוט יותר, וגם לא שאלנו יותר מדי שאלות. הסכמנו בשמחה להופיע. לחלקנו לא היו בכלל מנהלים. הייתי שמח להחזיר את כל החברים מאז ולעשות איתם עוד המנון כזה. אנחנו זקוקים להמנון שיפיח בעם תקווה גדולה. היום שיר כזה רק מעורר געגוע. היה לנו חלום, עכשיו זה החלום ושברו. היום כולם תורמים כמיטב יכולתם, אבל לא ביחד".
גם רוטשטיין מסתייג מהניסיון לחדש את השיר. "זה היה אז חד־פעמי", הוא אומר. "ועכשיו שחידשו את השיר – אני לא רוצה לדבר סרה באף אחד, אבל מעטים מהאמנים הגדולים שלנו הסכימו. אמרתי לקריבושי, 'מה שהיה לא יהיה יותר'. הייתה אז תמימות גדולה בהרבה, והיום הפרופורציות השתנו. גם כשמדברים על ביחד אנחנו לא ממש ביחד. כיום יש כל כך הרבה מחלוקות, פילוג ושסע. אין מה שממש מאחד את כולם".
ואהרון, ייצוגית כדרכה, מוסיפה: "היום יותר קשה לזמן את כולם יחד, אבל תמיד יש את הכמיהה לזה. אנשים הפכו קצת יותר ציניים, הפוליטיקה מפלגת אותנו ואסור לנו להרשות לפוליטיקאים לעשות את זה. העם רוצה להיות ביחד. אני מקווה שנבריא מזה ונחזור לימי התום והאופטימיות. צריך לרפא את הפצע".
ב־2019 הקליט הרכב האינדי "הפה והטלפיים" קאבר לשיר שהופיע באלבומם "קו המשווה". רם אוריון, חבר הלהקה, מספר שבכל אלבום הם חוזרים לשיר עברי שנתפס כפטריוטי. הביצוע, איך נאמר בעדינות, שונה ברוחו מהמקור. "אני זוכר את השיר המקורי בתור חיקוי שרוכב על הגל של We Are the World וככה הוא גם נשמע", אוריון אומר. "זה שיר מאוד כללי שלא אומר כלום, פשוט חיפשו איזו סיבה להוציא את זה. כשאתה מקשיב לו כדי להבין לשם מה גייסו את כולם, אתה לא מצליח להבין מהשיר ומהטקסט מה הוא מקדם חוץ מאיזה רעיון של אחדות מעורפלת ולא קיימת.
לא אהבתי את השיר במיוחד, אבל היה נחמד לחזור אליו ולתת לו את הזווית שלנו. בדרך כלל כשאנחנו מחפשים קאבר לשיר הפטריוטי אנחנו מעלים אופציות לגרסאות כיסוי שכאלו, ומרגישים מה יכול להתאים לתקופה ואיך הוא יישמע בביצוע העכשווי שלנו. מי שמכיר את המוזיקה שלנו יודע שנאמנות למקור נמצאת בקדימות מאוד נמוכה אצלנו", הוא מחייך.
"מאז הכל השתנה", מסכם אבידר. "העם לא אותו עם, אין גם שום דבר במילים האלה שנכון להיום. אולי עשיתי בזכותו קצת כסף, כבוד לא. אפילו לא יודעים מה כתבתי מאז – וכתבתי הרבה, גם ספרים".
אז למה כשקריבושי פנה אליך עם פרוץ המלחמה להוסיף בית לגרסה החדשה, הסכמת?
"כשהתחילה המחאה בקפלן, פנו אלינו מערוץ 2 להוסיף איזה בית. אמרתי לעצמי, 'יאללה, אכפר על הזוועה הטקסטואלית ההיא'. כתבתי באמת את הבית וביקשתי מהם שהוא יתחיל את השיר, ולא יסיים אותו. לא קרה עם זה כלום, ואז, כמעט שנה אחרי, פתאום אומרים לי שמקליטים את השיר".
קריבושי מסכם ש"אחרי שסיימנו את הפרויקט אמרנו לעצמנו שאנחנו מקווים שהוא יישאר להרבה שנים. תמיד מנסים לעשות עוד שירים כאלו, ותמיד אומרים לנו שלא יהיה עוד שיר כמו 'עם אחד שיר אחד'. ואולי בגלל שאז הייתה נאיביות, הצלחנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.02.24
