האוויר המדברי הקר של רהט בחורף לא חודר להיכל התרבות החדש והמרשים שנבנה בלב העיר. בקהל של האולם החדש ניתן לזהות כמה נשים צעירות, בשנות העשרה או העשרים לחייהן, עם כיסוי ראש שחור מסורתי, גבר מבוגר דתי לאומי עם כיפה סרוגה לבנה גדולה, כמה וכמה זוגות יהודים חילונים מעומר ולהבים שחיפשו מה לעשות במוצ"ש בערב באזור באר־שבע, וכמה שהגיעו גם מתל־אביב.
על הבמה, כור ההיתוך חם לא פחות: הבמאי אבי נשר, שאותו אין צורך להציג, ושני הכוכבים דוברי הערבית בלהיט שלו מלפני שלוש שנים, "תמונת הניצחון" - אמיר ח'ורי (שמגלם את הגיבור המצרי בסיפור, העיתונאי חסנין הייכל שדרכו מסופר על כיבוש ניצנים במלחמת העצמאות) ועלא דקא (שמגלם את מפקד הכוח המצרי). בתל־אביב שניהם כבר חלק מהברנז'ה, בוגרי אינספור סדרות ישראליות, מ"תאג"ד" ועד "פאודה", וגם הם הגיעו לכאן כל הדרך מגוש דן.
עוד כתבות למנויים:
התפוסה, יש להודות, לא מדהימה. כ־30 איש מתפרסים באולם העצום שנבנה בלב רהט ובו מעל 400 מקומות, וכולם מסכימים עם תחילת הפאנל שאחרי הקרנת הסרט יתקבצו לשורות הקדמיות, לשיחה שהופכת אינטימית ומתארכת עד לשעה 23:00. "זו תמונת הניצחון האמיתית. ההישג האמיתי של הערב הזה הוא בעצם קיומו", אומר נשר כמה פעמים במהלך הדיון, קושר את האקטואליה להקרנה הקטנה הזו, שבה בפעם הראשונה מוקרן סרט ישראלי על מלחמת העצמאות בעיר הערבית הגדולה בישראל.
"כולם במלחמה הזו מדברים על הצורך להשיג 'תמונת ניצחון' מכרעת, והסרט שלי מדבר בדיוק על כמה זה מיותר לחפש אחת כזו בכוח. זה שכולנו ביחד על הבמה כאן, זו התמונה הזו. כולנו מתמודדים עם האסון שקרה. וכולנו פה. מבחינתי זה הישג עצום, גם אם זו רק התחלה".
4 צפייה בגלריה
מימין: עלא דקא, אמיר ח'ורי, אבי נשר ואלברט גבאי בפאנל בפסטיבל הקולנוע של רהט
(צילום: מאיר אבן חיים)
קאיד אבו־לטיף, במאי, יוצר ופעיל בשורת מיזמי תרבות בחברה הבדואית - תיאטרון, קולנוע ותערוכות ("אני מגדיר את עצמי 'חקלאי תרבות'"), מסכים עם התפיסה הזו. "החברה הבדואית שילמה את המחיר האזרחי הכבד מכל ב־7 באוקטובר", הוא אומר. "השנה היה אמור להיות פסטיבל קצת אחר: יותר במאים מכל העולם שמגיעים. ואז קרה מה שקרה, והיינו צריכים להחליט אם בכלל עושים פסטיבל, והתשובה הייתה שברור שכן! דווקא עכשיו לעשות פסטיבל בסימן החיים המשותפים, דבר שאחי חי וגילם בכל הווייתו, גם במותו".
אחיו של קאיד הוא אחמד אבו־לטיף, לוחם גדוד 8202 שנהרג לפני שלושה שבועות באסון קריסת הבתים במרכז הרצועה עם 20 לוחמים נוספים. ההודעה על מותו תפסה את קאיד בעיצומן של ההכנות לפסטיבל, בעודו גם משייף את הסרט הקצר שלו "חלום בדואי" שיוקרן מחרתיים, בערב הסיום של הפסטיבל.
"אחמד מת כתף אל כתף עם חבריו ללחימה, כולם האמינו באותה שותפות, בחייהם ובמותם. הסרט מבחינתי הוא כמו תפילה לעילוי נשמתם. אחרי מותו באו לנחם אותנו מכל החברה הישראלית, חילונים, דתיים, ועם כל הכאב והקושי אתה רואה את הערבות ההדדית. וזה לא משהו חדש ברהט".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הסרט הקצר של אבו־לטיף, שאמור להיות הבסיס לסרט ארוך יותר שיוצג בפסטיבל הבא, עוסק בעצם בהיסטוריה של רהט "שמציינת השנה 50 שנה להיווסדה. מציינת, לא חוגגת". הוא מדגיש.
למה?
"כי אין מה לחגוג כרגע, אנחנו במלחמה".
זוהי בסך הכל השנה השנייה שבה נערך פסטיבל הקולנוע ברהט, וכיאה לציפיות ולגיל, מדובר בפסטיבל קטן, נבט ראשוני. אל פסטיבלי הקולנוע הגדולים והשמנים בירושלים, חיפה ודוקאביב שבתל־אביב מגיעים מדי שנה רבבות רבות של צופים נאמנים. פסטיבל רהט מסתפק ב־5,000-4,000 צופים במהדורתו השנייה, שנערכת השבוע ותסתיים במוצ"ש.
היוזם והמנהל שלו הוא יהודי שדווקא מכיר את רהט היטב - דניאל אלטר, מנהל תיאטרון החאן לשעבר ועוד אינספור מוסדות תרבות עם קריירה ענפה באחורי הקלעים של התעשייה. אבל עוד הרבה לפני כן, אלטר מכיר את רהט מילדות, כשגדל והתחנך בקיבוץ שובל הסמוך לכאן, והדימוי שלו שונה לחלוטין מחלק מהסטריאוטיפים השגורים על רהט והפזורה.
4 צפייה בגלריה
הבמאי קאיד אבו־לטיף. ''אחי מת כתף אל כתף עם חבריו ללחימה, כולם האמינו באותה שותפות''
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"לפני שלוש שנים דפקתי בדלת של פואד אל־זיאדנה, מנהל מרכז התרבות והמתנ"ס ברהט, ואמרתי לו: 'אני רוצה לעבוד פה'", משחזר אלטר, ששיערו הכסוף הגולש משווה לו מראה של אינטלקטואל צרפתי שנתקע מרצון בלבנט. "הייתי לפני זה במשך שלוש שנים יועץ תרבות בעוטף, ייסדתי לאורך הקריירה אינספור פסטיבלים בכל פינה בארץ, בקריית־שמונה, בגליל, בגולן. נכנסתי אליו ואמרתי לו: 'אני רוצה להיות פה, לעבוד פה, לקדם תפיסה אחרת לגבי רהט - כי יחסי הציבור שלכם הבדואים הם…'", הוא אומר מבלי לחשוש מלשון לא דיפלומטית, "ש'כל הבדואים זה גנבים, רוצחים ואנסים'. וזה קשקוש, אני מכיר רהט אחרת, עוד מהתקופה שגרתי כאן ליד, בשובל. הבת שלי והנכדים שלי עדיין גרים פה ליד בשובל. ובגלל זה עשיתי את זה. והתחלנו לעבוד".
דניאל אלטר: "בפסטיבל אתה לא אמור להקרין סרטים רק לקהל אחד, ושכבה אחת, המחשבה צריכה להיות רוחבית. ובעיקר - זו התחלה. משהו שאנחנו מכוונים פה לדור המשך. מבחינתי, עצם המפגש היהודי־ערבי כאן מרגש עד דמעות"
ההחלטה לעשות פסטיבל סרטים דווקא, הגיעה מניסיון ארוך שנים של אלטר כמומחה בניהול מיזמים תיירותיים ותרבותיים. "לפני שנה, במהדורת הפתיחה, היינו מחוברים לפסטיבל 'דרום אדום'. ובהתחלה הייתה מן מחשבה של לשווק את רהט בעיקר דרך אוכל, חוויית השוק, לבוא להתארח בכל מיני מאהלים וכו'. ואני בא מגישה קצת שונה, של אם הולכים לשוק והולכים לאכול, בין לבין שווה לראות סרט. כלומר, כל מיזמי התיירות פורחים גם בגלל שיש להם צידוק תרבותי".
אז זה פסטיבל שמכוון קודם כל לקהל חוץ שבא לבקר?
"ממש לא. הפסטיבל קודם כל מוכוון לאוכלוסיית רהט המקומית. זה בא לידי ביטוי גם בבחירה של הסרטים שכולם מארצות אגן הים התיכון ומספרים סיפורים על המרחב הזה, סרטים ממרוקו, סרטים מפה וגם בזה שכל הסרטים, ללא יוצא מהכלל, מתורגמים לערבית. למעשה, כמה מההקרנות הכי מוצלחות שלנו - עם מאות ילדים באולם - הם של סרטי ילדים בדיבוב לערבית".
וכך, אוכלוסיית רהט הצעירה נהנתה בפסטיבל הזה מהקרנות של קלסיקות כמו "ספר הג'ונגל", "פיטר פן" ובשבת הקרובה "אלמנטלי" בערבית מדוברת. "בפסטיבל אתה לא אמור להקרין סרטים רק לקהל אחד, ושכבה אחת, המחשבה צריכה להיות רוחבית. ובעיקר - זו התחלה. משהו שאנחנו מכוונים פה לדור המשך. מבחינתי, עצם המפגש היהודי־ערבי כאן מרגש עד דמעות".
4 צפייה בגלריה
אולם הקולנוע של רהט. ''הפסטיבל קודם כל מוכוון לאוכלוסיית רהט המקומית''
(צילום: מאיר אבן חיים)
באגף הסרטים המקומיים הוקרנו בין היתר הסרט "קדחת ים תיכונית" של מהאא חאג', יוצרת חיפאית שאינה מזדהה כישראלית, והסרט התיעודי "האדם השלישי" על מכרם חורי שהתארח בפסטיבל.
אלטר ואל־קעיד מספרים כי בגלל אירועי השעה, הפסטיבל הפך במקרה להמשך טבעי לחמ"ל המשותף היהודי־ערבי שהוקם באותו מקום ממש, ובו הוכנו אלפי סלים למשפחות נזקקות ומשפחות מפונים, במגזר היהודי והערבי כאחד, וחולקו גם בנתיבות ואופקים. "זה היה אחמד שאמר לי", משחזר קאיד בגעגוע, "יופי שהכנתם סלי מזון, אבל מה יש לכם עוד להציע, מה עם ערך מוסף? ומכאן עלה גם הרעיון להוסיף 'סלי אומנות', עם כל מיני כלי יצירה וצעצועים לילדים. זה גם הדבר הנוסף שאנחנו נותנים פה".
אלטר מספר על מפגשים יפים בהקרנות שגם פותחים את הדעת וההכרה אחד של השני, וגם שוברים סטריאוטיפים. "אתמול, בסוף הקרנה, ישבה באולם קבוצה של נשים בדואיות עם כיסוי ראש, כולן בשנות ה־60-50 לחייהן. והתפתחה שיחה. אחת מהן אמרה: 'מה ראינו פה בסוף? סרט יפה, ורואים שם איך גם הגברים בחברה הערבית מקפלים כביסה. יודעים מה? זה משהו שגם הבעלים שלנו עושים. אז אולי לא באמת פרצנו את כל הגבולות, אבל הגברים שלנו כבר מקפלים כביסה'".
4 צפייה בגלריה
מימין: עלא דקא, אבי נשר, אמיר ח'ורי ודניאל אלטר. ''הפסטיבל הזה הוא קצת פעמי משיח''
(צילום: מאיר אבן חיים)
גם בשיחה המשעשעת שנוצרת באולם בסוף סרטו של נשר - שעוסק כזכור בסיפור כיבושו של קיבוץ ניצנים, הפסד נדיר במלחמת העצמאות - עולות שורה של אנקדוטות וסיפורים שמלמדים על הפער בין האופן שבו חווים אותו יהודים וערבים. בשיחה עם המנחה אלברט גבאי, עולה לא פעם השאלה איך היה לשני שחקנים ערבים להשתתף בסרט של במאי יהודי על מלחמת העצמאות, ואיך הסביבה שלהם קיבלה את זה. "מה זה איך היא קיבלה? אני ובת דודה שלי ראינו אותו עכשיו בנטפליקס", אומר ח'ורי בנונשלנטיות בניסיון לנטרל את השאלה הטעונה לכאורה.
שניהם רגילים, עוד מהימים שקידמו את הסרט, לנסות לפרק את המוקשים הפוליטיים־זהותיים הכרוכים בהשתתפותם בהפקה כזו. "כשאתה עושה סרט כזה, אתה מבין שזו דרמה ולא דוקו", מדגיש דקא. "ואבי תמיד כותב מתוך סיפור אישי־אנושי, לא מתוך הצהרה פוליטית. ולכן גם הדמות שלי, של חייל מצרי, מקבלת את האנושיות הזו. זו דמות שרוצה יותר מדי, כמו מישהו שרוצה להיות יותר מדי במאי או שחקן, היא רוצה יותר מדי להיות 'לוחם'".
ח'ורי מבהיר מצידו ש"מבחינתי האתגר הכי גדול זה לא להיות ערבי שמשחק בסרט של יהודי, אלא איך בכלל לשחק מצרי. כי זו תרבות ושפה אחרת מהשפה הפלסטינית. לא התעסקנו כל היום בשאלות 'מה הנרטיב, מי המספר', אלא באיכות הדרמה".
אבי נשר: "למרות שבמדינה הזו יש שני נרטיבים שונים, סותרים - ואני הרבה פעמים אומר שהסכסוך כאן הוא לא על אדמות אלא על נרטיבים, מי צודק - כולנו מבינים שבסוף צריך לחיות כאן ביחד"
כולם מעלים עוד לא מעט אירוניות שמחברות את הסרט של נשר לאירועים העכשוויים, חלקן באופן מצחיק וחלקן באופן טרגי. "למשל את עלא ושאר השחקנים שמגלמים חיילים מצרים, אימן בחיילות בסיסית קצין במילואים בסיירת מטכ"ל", מגלה נשר, וכולם מבינים - אותו קצין הוא השחקן ידין גלמן, שמגלם גם קצין ב"תמונת הניצחון" ונלחם שם בקיבוץ, ואילו במציאות ב־7 באוקטובר נפצע קשה בקרב אמיתי בקיבוץ, הקרב ההרואי שאליו הוזעק בקיבוץ בארי.
ויש גם את העובדה ש"הקמנו סט ענקי, לא רחוק מכאן בשטח אש ליד באר־שבע, ובו בעצם בנינו את קיבוץ ניצנים של שנת 48' מאפס. הקיבוץ פרח, ואז לאט־לאט תוך כדי צילומי הסרט, הרסנו אותו", משחזר נשר את שנדרש כדי להגיע לסצנת הקרב הדרמטית בסופו. "ואחרי הפיצוצים היינו מסתובבים בהנאה בין שבילי 'הקיבוץ' ההרוסים והמבנים המפויחים. מי ידע כמה הדימוי הזה - שעכשיו מוכר לכולנו מבארי וכפר עזה - ירגיש מצמרר היום".
"אני מסתכל לפעמים על 48' ועל 23', ולא הרבה השתנה מאז. וצריך לזכור, אחרי הדבר הנורא שקרה ב־7 באוקטובר, כולנו חווינו גם את 8 באוקטובר, ואותו כבר חווינו ביחד. במשותף, יהודים וערבים. אנחנו חיים במדינה מורכבת, עם ממשלה מהגיהינום", אומר נשר, מלך המיינסטרים שבשנה החולפת לא חושש להתבטא בצורה יותר פוליטית. "אבל יש בסיס משותף לכולנו. למרות שבמדינה הזו יש שני נרטיבים שונים, סותרים - ואני הרבה פעמים אומר שהסכסוך כאן הוא לא על אדמות אלא על נרטיבים, מי צודק - כולנו מבינים שבסוף צריך לחיות כאן ביחד".
בשיחה אחר כך עם נשר, אני שואל אותו אם כהרגלו - הוא מנסה להיות אופטימי. "אני לא אופטימי, אני כאוב", הוא מתקן אותי. "אני מנסה להיאחז במה שיש. צריך להיות 'יום שאחרי' בעזה, אבל בעיקר צריך להיות 'יום שאחרי' בישראל. משהו חייב להשתנות ולהתחזק בחברה שלנו. צריך לראות על מה אפשר להיבנות, ואנחנו חבים את המאמץ הזה למלא אזרחים יהודים וערבים שהקריבו את עצמם במלחמה. והצעד הקטן הזה, הפסטיבל הזה, ההקרנה הזו, מבחינתי כל זה הוא ההתחלה של זה. קצת פעמי משיח".
