על שון ספייסר ודאי לא שמעתם. ואם שמעתם אז מזמן שכחתם. כמו במיניסטריון־האמת האורווליאני, גם הוא "אויד" מהזיכרון הציבורי שלנו מחוסר עניין כאילו לא נברא. אבל ספייסר, שכיהן כדובר הבית הלבן בתחילת נשיאותו של דונלד טראמפ, משמש תזכורת — או יותר נכון אזהרה — לכך שהרומן '1984' של ג'ורג' אורוול לא נותר תקוע במלחמה הקרה או אפילו בשנת 1984, אלא מהווה מדריך עזר עכשווי להבנת הסכנות האורבות לנו בעידן הדיגיטלי, ללא קשר לזמן או למקום.
ב־21 בינואר 2017, יממה לאחר השבעתו של טראמפ לנשיאות, כינס ספייסר מסיבת עיתונאים משונה שבה הכריז כי "מדובר בקהל הגדול ביותר בהשבעה נשיאותית אי פעם. נקודה". כשדרשו כלי התקשורת הבהרה לאור העובדה כי הראיות הוכיחו בבירור שהוא משקר, הסבירו בבית הלבן שלא מדובר בשקר — אלא ב"עובדות אלטרנטיביות" (alternative facts). אף שהפנינה הלשונית הזו נשמעת כאילו לקוחה היישר מתוך ה"שִׂיחָדָש" של '1984', המבקש לדלל את השפה עד כדי כך שכבר לא נותר בה מרחב למחשבה, מדובר היה בהברקה מקורית מתעשיית הספין של טראמפ ושות'. עוד באותו שבוע שב '1984' לרשימת רבי־המכר של אמזון לאחר זינוק של כמעט עשרת אלפים אחוזים בהזמנות, בעוד ההוצאות לאור באמריקה מיהרו להדפיס עשרות אלפי עותקים. מתברר שלא היה זה האיש מהדיוקן עם "שפם שחור עבה" שמגלם את האח הגדול שהחזיר את אורוול לחיינו, אלא דווקא זה עם השיער הכתום הדליל שאחראי לכך.
75 שנה לאחר שיצא לאור, ו־40 שנה אחרי המציאות החלופית שדמיין אורוול, נדמה שהדבר הכי טוב שקרה לרומן הדיסטופי שלו — המגולל את מאבקו האבוד של הגיבור, וינסטון סמית', במדינת־העל "אוקיאניה", לשמור על צלם אנוש וחופש מחשבתי אל מול שטיפת המוח של משטר טוטליטרי אכזרי — הוא במובן אירוני גם הדבר הכי רע: התזמון שלו. הספר פורסם בקיץ 1949, במקביל לפרוץ המלחמה הקרה. בזמן שהמקרתיזם החל להשתולל בארה"ב, ברית־המועצות פיתחה פצצה גרעינית, והקומוניסטים בהובלת מאו דזה־דונג תפסו את השלטון בסין. הופעתו של '1984' בצל כל האירועים הדרמטיים הללו הפך אותו, בעל כורחו, מרומן ספרותי לטקסט פוליטי מובהק. כזה שלא רק מסביר את המאבק הגיאופוליטי החדש אלא גם מנבא את תוצאותיו המבעיתות. הספר אף גויס במדינות המערב לשמש ככלי במלחמה הקרה, עד כדי כך שאורוול הגוסס (שמת כמה חודשים לאחר מכן) נאלץ להכתיב למוציא לאור, פרד וורבורג, הבהרה לתקשורת: הספר נועד כאזהרה ולא נבואה. אפילו וורבורג המוטרד התקשה להאמין בכך. "זהו ספר נהדר", הודה, "אך אני מתפלל שיוּתַּר לי לא לקרוא אחד דומה לו בשנים הבאות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאז יצא בסערה הפך '1984' לא רק לאחד הרומנים הנמכרים בהיסטוריה אלא לתופעה תרבותית בפני עצמה: הוא פורסם בעשרות מיליוני עותקים, תורגם לעשרות שפות, שימש השראה לאינספור עיבודים ויצירות ספרות, קולנוע וטלוויזיה (בעיקר ריאליטי) ברחבי העולם, בזמן שמושגים כמו האח הגדול, חדר 101, מיניסטריון האהבה, הטלסקרין (מסך דו־כיווני), דוחושב, ועצם התואר אורווליאני, התמזגו בתרבות הפופולרית והפכו לשגורים בלקסיקון המערבי.
2 צפייה בגלריה
שימש השראה לאינספור עיבודים ויצירות ספרות, קולנוע וטלוויזיה. אחת העטיפות של '1984' באנגלית, בהוצאת Grapevine India Publishers Pvt Ltd
(צילום: יח"צ)
לא תמיד היה מובטח שישרוד את מבחן הזמן. במשך עשורים התקשה '1984' להשתחרר מכבלי המלחמה הקרה. ככל שמשטרי האימה של סטאלין ומאו דעכו והשילו את עורם הטוטליטרי, כך גם נדמה היה שספרו האחרון של אורוול קפא בזמן. כתוצאה, הוא זלג במהלך השנים ממדפי הספרות אל עבר מדפי ההיסטוריה, מחשבה פוליטית ואפילו מדע בדיוני. אך במבט אל עבר המציאות המשתנה של ימינו, נראה שדווקא כעת, אחרי שהמדינה הטוטליטרית כמעט וחלפה מעולמנו (צפון־קוריאה עדיין שם), ניתן לחזור ל־1984 בצורה משוחררת, בלתי־משוחדת ורעננה כדי להבין עד כמה מפכח ומפוכח הוא נותר. כמו כל רומן אלמותי, המסייע להגיע לתובנות אוניברסליות על המצב האנושי שחוצות את מגבלות הזמן והמרחב, כך ממשיך '1984' ללמד אותנו לקחים חשובים גם על החיים ב־2024.
אין ברומן עיסוק פרטני, מעמיק וכפייתי באף סוגיה יותר מאשר בהיסטוריה. בארכיונים בלב מיניסטריון האמת שבהם מבלה סמית' את ימיו בשכתוב ובסילוף תמידי של עיתוני העבר; במאמציו הקדחתניים להציל מתוך הזיכרון את "העבר האמיתי"; ובהתעמקות האובססיבית במאובנים, בשעונים, בשירי ילדים, ובחורבות הכנסיות שהוכיחו שפעם היה עולם אחר: סמית' נמצא לאורך העלילה לא רק במרוץ נגד הזמן לפני שיילכד, אלא גם במאבק עליו. "נוהגים בהיסטוריה כולה כבמין לוח, שמוחקים את הכתוב עליו וחוזרים וכותבים כל־אימת שרואים צורך בכך", מסביר המספר. "הכל נמוג והפך ערפל. העבר נמחק, והמחיקה נשכחה, השקר הפך אמת" (תרגום: ג. אריוך, עם עובד, 1994). את חשיבות ההיסטוריה היטיב לחדד בכיר המפלגה אובריאן, ספק הנבל־ספק דמות אבהית נערצת ומורה דרך במסע ההתפכחות של סמית', באחת הסיסמאות המושחזות של המפלגה: "מי שבידיו השליטה על העבר בידיו השליטה על העתיד; מי שבידיו השליטה על ההווה בידיו השליטה על העבר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את מה שהאח הגדול עושה למתנגדיו בהליך ה"איוד" — טיהור קיומם מההיסטוריה — אנו, בפועל, עושים כיום בצורה הרבה יותר בנאלית: באדישות ובחוסר עניין. הדמוקרטיזציה של הידע שאיפשר העידן הדיגיטלי הולידה היסטוריות מתחרות (עוד מושג אורווליאני שמקומו ב"שיחדש"), שגם אם לא החריבו את הרקורד ההיסטורי פועלות לייתר אותו. עם כל כך הרבה מקורות מידע מתחרים, נוצרו יותר מדי אמיתות. ניתן כמובן למצוא בגוגל וברשתות החברתיות הרבה מאוד דברים מעניינים, אך האמת היא לעיתים רחוקות אחד מהם. כך הולכת ומוחלפת ההיסטוריה מנקודת מבט אובייקטיבית ואמפירית בהיסטוריה פרטית. כזו הנעשית בהזמנה אישית. כל אחד בוחר בנרטיב שמתאים לו. את ויקיפדיה כולם רשאים לערוך. ולהקים "אתר היסטורי" כל אחד יכול. לא מאמינים? תיכנסו לרשתות ולאתרי תנועת ה־BDS וארגונים פרו־פלסטיניים בעולם. הטבח של 7 באוקטובר לא התרחש מבחינתם. מדובר בהונאה ישראלית שנועדה לספק עילה לטבוח בפלסטינים. מבחינתנו מדובר בתיאוריית קונספירציה שקרית ומרושעת. מבחינת מיליוני אנשים ברחבי העולם מדובר בנרטיב שעתיד להפוך להיסטוריה.
כאן ניתן אפילו לקנא בדיסטופיה של אורוול: האח הגדול, אחרי הכל, כה מוטרד מהרקורד ההיסטורי דווקא משום שהוא מבין בחשיבותו. לולא הכיר בזאת לא היו עסוקים במפלגה יום ולילה בניסיון לשכתב אותו. בימינו אין צורך לסלף את הנרטיב הרשמי, כי לרבים לא אכפת אם הוא קיים. הייתכן שטראמפ בכלל ניצח בבחירות 2020 את ביידן על אף שהפסיד לו ב־7 מיליון קולות ו־74 אלקטורים? התשובה תלויה בהיכן גלשתם ואיזו אפליקציה הורדתם. אורוול תיעד קרב אבוד על ההיסטוריה. אך בעולם פוסט־אמת של פייק־ניוז, דיפ־פייק ועובדות אלטרנטיביות, אין כמעט טעם להילחם על העבר: כמו כל מוצר צריכה, גם את ההיסטוריה ניתן להזמין במידה ובגוון שמתאימים לנו.
ההיסטוריה חיונית מפני שהיא מהווה אמצעי להשגת הדבר היחיד שמעניין את המשטר הטוטליטרי: השליטה המוחלטת בגוף ובמיוחד בנפש. "המציאות אינה חיצונית", מסביר אובריאן. "המציאות קיימת במוח האנושי, ואינה קיימת בשום מקום זולתו". הסכנה העיקרית מבחינתו של אורוול הייתה חדירת המדינה למרחבים שבעבר אף רודנות לא ידעה לכבוש. אם תוכל לשבור את רוחנו בעינויים ולהשתלט על מסדרונות הנפש הכמוסים ביותר — המחשבות במוחנו (5=2+2), החלומות בשנתנו, ואפילו הרגשות בליבנו (הבגידה בג'וליה, אהובתו, כהשלמת ההשתלטות הטוטלית) — לא ייוותר כלום מרוחו של האדם. "אם אתה אדם, וינסטון, הרי אתה האדם האחרון", לועג לו אובריאן. ואכן, בעצם השמדת רוחו של סמית', אנו עדים להשמדת מפעל ההומניזם כולו.
לאורך הרומן האח הגדול צופה בנו. בכל מקום. בכל שעה. אבל היום המצב התהפך: אנו אלו שצופים בו. והנה הטוויסט בעלילה, שרק עכשיו כנראה הגיעה שעתו להתגלות: זה לא סטאלין או מאו. האח הגדול הוא אנחנו. ואלה תמיד היינו אנחנו
גם כיום הושגה השתלטות על רוח האדם, אבל לא בדרך שחזה אורוול. אין עוד צורך בעינויים או בחדר 101, שם ממתין לכל אחד הסיוט האישי שלו, כי אנו מוסרים ואף משעבדים עצמנו בהסכמה. תאגידי הביג דאטה שהתעלו על הביג בראדר באמצעות "קפיטליזם המעקב" (surveillance capitalism), יודעים היכן אנו נמצאים ומה אנו עושים בכל זמן נתון. מי צריך מצלמות נסתרות, מיקרופונים חבויים ומשטרת מחשבות כמו ב־'1984' כאשר המסכים, השעונים החכמים והטלפונים הסלולריים עוקבים אחרינו בזמן אמת באופן גלוי ותוך שיתוף פעולה מלא מצידנו? את מה שגוגל ופייסבוק יודעים עלינו, האח הגדול לא העלה בדמיונו שיוכל לגלות שכן אפילו אנו לא תמיד מודעים לכך: מה באמת מניע, מפחיד, מפתה, משמח, מעציב ומעניין אותנו. האלגוריתם הרי יודע עלינו הכל. לעיתים יותר מאיתנו. הרבה לפני סרטים כמו 'מטריקס' או 'המופע של טרומן', אורוול הבין שאנו רדומים בתוך בועה של מציאות מדומה. רק שבימינו היא אינה תוצר של תעמולה ודיכוי מדינתי אלא של הונאה עצמית בחסות האלגוריתם.
בעת שחיבר את '1984' קרא אורוול את 'לב המאפליה' של ג'וזף קונרד. ואולי אין זה מקרי. באותו מסע פסיכולוגי של דה־הומניזציה אל לב נהר הקונגו ונפש האדם, מגלה מרלו, גיבורו של קונרד, את הצד האפל של האנושות — יצרי השנאה, האלימות, הזעם והטרור שמחכים להתפרץ מתחת למעטפת השברירית של הציוויליזציה. אורוול אמנם החליף את הג'ונגל בחדרי החקירות של מיניסטריון האהבה, אך הדיאגנוזה נותרה דומה.
לאורך הרומן האח הגדול צופה בנו. בכל מקום. בכל שעה. אבל היום המצב התהפך: אנו אלו שצופים בו. והנה הטוויסט בעלילה, שרק עכשיו כנראה הגיעה שעתו להתגלות: זה לא סטאלין או מאו. האח הגדול הוא אנחנו. ואלה תמיד היינו אנחנו. את הטלסקרין שלנו אפשר לכבות, רק בחרנו שלא לעשות זאת. הרמזים לכך היו שם לכל אורך הדרך: האלימות ("מלחמה היא שלום"), השנאה ("שבוע השנאה"), ההלשנה (איגוד "המרגלים הצעירים"), והבורות ("בערות היא כוח"), שאוחזות בתושבי אוקיאניה — כאילו אוחזות גם בנו. הן שיצרו את האח הגדול ולא ההפך. לכן כאשר סמית' שואל את אובריאן בסוף אם האח הגדול באמת קיים, זה בכלל לא משנה. האח הגדול מגלם את כולנו. או לפחות את פוטנציאל הרוע, ההרס והתאווה לכוח שמסתתר בתוכנו. ולא בטוח שהיינו זקוקים ל־75 שנה כדי להבין זאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
