מלחמה זה מפחיד. סליחה אם אני מנחית את זה עליכם ככה, אבל מרוב דיבורים על ניצחון מוחלט, תעוזת לוחמינו, גבורת לוחמותינו, התקדמות כוחותינו בדרום ובצפון וכל יתר החרבו דרבו, נשכחו מאחור האנשים החשובים ביותר: הפחדנים. רובנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלי חביב יודע את זה. אלי חביב הוא אולי נציגנו האותנטי היחיד באומת הסטנדאפ בכל הקשור לפחד בריא ולתחושה חולה שכולנו, עקרונית, הולכים מתישהו למות. חביב, 43, הוא הטיפוס שמגיע להופעה מול חיילים, שומע את הבומים מסביב, מבין שחמאס שני מטר מפה, "ועולה לפניי סטנדאפיסט ומשלהב את הקהל: 'כוס אמא של חמאס! כוס אמא של חיזבאללה!' וכל הקהל: 'כן, כוס אמא של חמאס!' ואני אומר לחייל לידי: 'ששש, הם פה! הם שומעים אתכם! אתם גם צועקים בערבית, אז בואו'".
כן, זה האיש. וחביב הוא לא רק המניה הרותחת והעולה ביותר ביותר בשוק הסטנדאפ הישראלי בשנה האחרונה, הוא גם התזכורת הנצחית לעובדה שמדריכה את חייו ואת הקומדיה שלו: שאין טעם. "אנשים משקיעים המון אנרגיה בליהנות, זה חבל בעיניי", הוא אומר באחד מקטעי הסטנדאפ היותר־מייצגים שלו. "אם אני יכול לתת לאנשים עצה, זה יהיה לא ליהנות מהחיים. ככה, כשאתה מבוגר אין למה להתגעגע. אני עושה את זה ואני מאוד מרוצה. המצב שלי מעולה, לא יכול להיות לך משבר גיל ה־40 אם אתה סובל ברצף מכיתה ח'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה מונולוג קלאסי של חביב, מי שחייו והקומדיה שלו מוגדרים תמידית כסך כל חרדותיו וכישלונותיו, והשעה ורבע שלו על הבמה הן, פחות או יותר, האנטיתזה לכל שעה ורבע של המנצחים הגדולים בתחום - מאדיר מילר ואודי כגן (שחביב חימם) ועד אסי כהן (שחביב חימם): כי חביב עושה סטנדאפ כמו שסטנדאפ נולד להיות: "מאיזושהי לוזריות, מנמוך, סטנדאפ של העליבות של החיים".
גם העובדה שהוא מסתובב עם שם כמו שלו ותחושה - לא בלתי מבוססת - של אנונימיות נצחית, אפילו עכשיו, כשהוא משתתף בתוכנית טלוויזיונית חדשה לצד השמות הגדולים (גורי אלפי, תום יער, אורנה בנאי), רק מסייעת לבסס אותו כאף אחד שהוא מתיימר להיות: "בתחילת המלחמה עשו לי פרופיל מזויף באינסטגרם, כמו שחמאס עשו להרבה אנשים, ואמרתי לעצמי, איזה מודיעין גרוע יש לחמאס - להתחזות אליי, מכולם? דיווחתי על החשבון ומלא עוקבים שלחו לי צילומי מסך, שהחשבון המזויף שואל אותם: 'האם החשבון הזה מתחזה לאדם שאתם מכירים או למישהו מפורסם?' והם סימנו 'מישהו מפורסם'. וכולם קיבלו מאינסטגרם אותה תשובה: הוא לא מפורסם בכלל! אנחנו לא יודעים מיהו! אז הם נאלצו לשנות את הבחירה שלהם ל'סתם מישהו שאנחנו מכירים'".
"אני לא דתי בכלל, ויש בזה בדידות מאוד גדולה, כי אלוהים היה חבר מאוד טוב שלי. ממש דיברנו כל יום ברמה האישית. כשעברתי טסט, למדתי אז בישיבה, רצתי בחזרה לבית המדרש, שמתי את התפילין כמו טלפון שמתקשרים דרכו כדי להגיד 'עברתי, תודה'"
בהתאם, גם 7 באוקטובר תפס אותו, בגילו, עם ילד ראשון בן חודשים ספורים על הכתף, מבת זוגו, היוצרת והתסריטאית מיקי טריאסט ("אני יודע שזה מטופש בשלב זה להגיד שאני מפחד ממחויבות, אבל לא התחתנו בגלל הפחד שלי מלעשות דברים. המשכנו ישר לילד"), ועם הבנה ברורה שהכל ממילא אבוד. "אחרי שעתיים כולנו הבנו מה קורה במדינה: אין מקצוע. סוגרים. אני ממש חשבתי שאין ולא יהיה יותר את התחום שלי. שלא יהיו יותר בדיחות, בטח לא סטנדאפ. כי סטנדאפ זה להסתכל על משהו מהצד, ואין איך להסתכל על מה שקרה לנו מהצד. חשבתי שאנחנו לנצח בתוך זה, זה יהיה עכשיו החיים של כולנו לתמיד, זה מה שיגדיר את הדור הזה".
רצית להתגייס?
"אני משוחרר ממילואים, אבל בצוק איתן עוד טילפנתי ואמרתי להם קחו אותי, ושאלו אותי, 'לאן? לאן אתה רוצה שניקח אותך?'"
אחר כך התחיל להופיע בהתנדבות מול חיילים. "הופעות לא קלות, כל הזמן טילים ופיצוצים וכל החיילים רגועים 'אה, זה שלנו', ורק אני מת מפחד. הייתה לי הופעה עם אודי כגן מול יחידת שריון, והקהל לא צחק הרבה אבל היה איתנו. בסוף בא אליי מישהו מהיחידה ואמר, 'תודה, ממש היינו צריכים את זה, נהרגו לנו הרבה אנשים, ורק עכשיו יצאנו לאפטר ואנחנו תכף חוזרים פנימה'. אודי עלה, ובסוף ההופעות הוא מנגן ושר איתם קצת, ופתאום אתה רואה מלא גברים, בכל הגילים, פשוט עוצמים עיניים ושרים 'קח אותו לאט את הזמן', וזה הרג אותי. הכל טריגרי בטירוף מבחינתי, אני לא מתאושש מהביבסים, בעיקר כפיר התינוק שהוא גדול בקצת מהתינוק שלי, אבל זה נמשך כל כך הרבה זמן שתכף הילד שלי יגיע לגיל שבו הוא היה כשנחטף".
הייתה לך איזו התפכחות?
"גיסתו של אחיין שלי נרצחה בנובה, אז להגיד: אוקיי, הבנתי מה היה האירוע, אני משנה עכשיו עמדות? העמדות שלי כל כך מבולגנות כרגע, שלהבין? להפנים? להסיק מסקנות? אני עוד לא שם בכלל. אני חשבתי שאנחנו, הצד הליברלי, כמו העולם. שיש משבר אקלים ומי־טו ובלאק לייבז מטר ולהטב"ק, וזה היה חלק מהזהות שלי ומהדברים שהיו חשובים לי. פתאום מודיעים לך: לא. המועדון הזה? אתה האויב שלו. סטנדאפיסטים שאני מאוד אוהב, כמו דייב שאפל, יוצאים נגדנו. 'אה, אתה אוהב את דרך המחשבה שלי? דרך המחשבה שלי קובעת שאתה לא צריך להיות'. זה מפרק".
מסכת חייו הלא־שגרתית התחילה שגרתי - אמא יועצת חינוכית ואבא בתעשייה האווירית, גרים ברעננה - אבל המשפחה המסורתית הלכה והתחזקה, הפכה ממסורתית לדתית, וחביב - שמצא את עצמו נמלט לספריית הילדים העירונית עד שסיים לקרוא את כולה בקצב של שני ספרים ליום - התחיל בחיפוש עצמי, וגילה את הקומדיה. "בן דוד שלי השמיע לי 'הגשש' ו'מונטי פייתון', את אדי מרפי, 'בגסות', ואיזה מופע אלתורים של רובין וויליאמס, העברתי אותם מווידיאו לקלטת כי לא יכולתי לראות את זה בבית, וכל הזמן שמעתי את המופעים האלה בטייפ. עד סוף י"ב, זה מה שרציתי לעשות".
הוא חיכה עד גיל 28 כדי לחזור בשאלה, ללכת ללמוד בניסן נתיב ולהתחיל לכתוב ולביים מחזות (רבים מהם הופקו), ומאז הוא מסתובב בעולם במלוא דתל"שיותו, "אין לי מחנה יותר, יש זרות בשני העולמות. הרצון שלי בכללים נותר, אבל אין יותר שירות לקוחות".
כיום אתה דתי באיזשהו אופן?
"אני לא דתי בכלל, ויש בזה בדידות מאוד גדולה, כי אלוהים היה חבר מאוד טוב שלי. ממש דיברנו כל יום ברמה האישית. כשעברתי טסט, למדתי אז בישיבה, רצתי בחזרה לבית המדרש, שמתי את התפילין כמו טלפון שמתקשרים דרכו כדי להגיד 'עברתי, תודה'".
ואיך היחסים ביניכם כיום?
"אני יכול להגיד ככה: אני כועס עליו שאין אותו. ואם יש אותו והוא בעדי, יש לו הומור טוב".
חביב עצמו רק מתחיל כיום להיות בעד עצמו. "יש בי איזה פחד מלהכות שורשים בחיים, פחד מלחיות", הוא מסביר את פריחתו המאוחרת. "כאילו, אם אני לא מכה שורשים בעולם אז אני לא חי, ואם אני לא חי אז אני לא אמות. זה מזכיר לי תמיד שאבא שלי, כשהיה קונה שלטים לטלוויזיה או למזגן, היה משאיר עליהם את הניילון, כדי שיישאר חדש, שלא יישרט. ומה שקורה זה שבסוף את רוב חייך אתה מעביר עם שלט בניילון - אתה מקבל את התצורה הכי גרועה של השלט, ובסוף מישהו יבוא, יוריד את הניילון, ייהנה מהשלט הטוב, ואתה לא נהנית מכלום, העברת ככה את החיים. אני חי ככה. מיקי היא לא כזאת, היא מאוד חיה. איתה יכולתי לעשות את זה, להגיד, אוקיי, יאללה, בוא נתחיל לחיות. בוא נעשה ילד".
וכשאתם מגיעים עם פחד מוות שהופך לפחד חיים מהסוג הזה, כמובן גם כל סוג של הצלחה נחווה כמאיים - "אם אתה נשאר כל הזמן בנקודת ההתחלה אתה במצב של 'יום אחד יקרה משהו, אני אעשה דברים מתישהו', ומה שאתה בעצם אומר זה: 'אני אחיה עד מתישהו'".
"אני לא אמלא את מנורה אפילו אם אני אשלם לאנשים לבוא לראות הופעה שלי. שמע, חיממתי שם את אדיר מילר ולא הייתי טוב. מבחינת אדיר מילר, 2,500 איש זה אינטימי. בשבילי זאת אפילו לא שאיפה. כשאני מדבר בצוותא עם 300־400 איש אני מרגיש שאני באמת יכול לדבר איתם"
אבל 7 באוקטובר בעט לו גם בזה וגרר אותו עוד כמה צעדים לתוך החיים עצמם. במסגרת הניסיון הנועז לחיות רק קצת יותר, חביב משתתף עכשיו ב'מועדון הסטנדאפיסטים' שעולה לשידור החל מראשון הבא בכאן 11 ובכאן BOX. פורמט מוצלח במפתיע שבו קטעי סטנדאפ מוגשים כרגיל על במה, אבל חלקם ממש מצולמים כסצנה אילוסטרטיבית שמשתלבת, בליפסינק, בתוך המונולוג. נשמע לא סביר אבל זה עובד, ובעיקר מצחיק מאוד.
העבודה על התוכנית, לצד הופעות המלחמה - שגם חלקן צולמו לטלוויזיה - אילצו את חביב להגיח מהקונכייה לתוך שניים מאזורי אי־הנוחות המובהקים שלו: בני אדם נוספים, ומלחמה. "כשהמפיק אבירם בוכריס התקשר אליי ואמר, 'עושים הופעה לחיילים ומצלמים לטלוויזיה', אמרתי, בטח, מה שצריך, וככל שהתקרבנו לצילומים הוא אמר, 'ובדרך להופעה נשב בוואן, נדבר על המלחמה ויצלמו אותנו, אבל אל תדאג, זה יהיה קליל וכאלה'. לא הבנתי איך בתקופה שכולם עוד מתפרקים אני אמור לדבר ב'קליל' על המלחמה. ולך תראה מה יצא: אני בוואן עם הדר לוי ואסף מור־יוסף המעולים, הם מדברים בקלילות - ואני בהתקף חרדה, מתנשף כזה, והמשפט היחיד שאמרתי היה, 'למה אנחנו נוסעים לשמח חיילים? לא עדיף חיילים כועסים?' אני מודע לזה שאני יותר איטי בלעכל את זה. גם בסטנדאפ אני איטי, לוקח לי המון זמן לכתוב חומרים".
זו הסיבה - כלומר, גם זו הסיבה - שהוא ממלא צוותאות במהירות, אבל די הזדכה על הסיכוי להיות אי פעם גדול ברמת קמפיין לבנק. "ההופעה שלי קצת דארק. אני מדבר על אלוהים, על זה שלא הכל לטובה, על מוות", הוא מסביר את מיקומו החוץ־קונצנזוסיאלי המובטח. "אחת הסיבות שלא עשיתי ילד היא שכל הזמן אמרתי לעצמי, קודם תצליח, ואז תביא ילד. באיזשהו שלב אמרתי, טוב, יכול להיות שזה לא יקרה אף פעם - ועשיתי ילד".
אין מצב שנראה אותך ממלא את מנורה?
"אני לא אמלא את מנורה אפילו אם אני אשלם לאנשים לבוא לראות הופעה שלי. שמע, חיממתי שם את אדיר מילר ולא הייתי טוב. גם מהתרגשות, וגם כי לא באתי לזה נכון. אתה מגיע ואמור לאסוף את הקהל, ואני הגעתי והתחלתי ישר לעשות סטנדאפ. הם אפילו לא הבינו שיש סטנדאפיסט על הבמה, מבחינתם הייתי מישהו שבודק את המיקרופון. הייתי צריך לעלות ולהגיד, 'ברוכים הבאים לאדיר מילר! איזה ערב היסטורי!' אבל היו שם שמונת אלפים איש וזה הימם אותי. אמרתי לעצמי, תתמקד באנשים שקרובים אליך. הסתכלתי למטה, והאנשים הקרובים אליי גם היו איזה אלפיים איש! אני לא חושב שאני יכול להביא כזאת כמות, אתה באמת צריך להיות כל כך קונצנזוס בשביל מספר כזה. מבחינת אדיר מילר, 2,500 איש זה אינטימי; בשבילי זאת אפילו לא שאיפה. כשאני מדבר בצוותא עם 300־400 איש אני מרגיש שאני באמת יכול לדבר איתם".
ובמנורה אין סיכוי לדיאלוג?
"באותו ערב, אחרי שסיימתי את אדיר מילר, התקשרתי מהר למישהי שאירגנה ערב בצוותא של סטנדאפיסטים שעולים. אמרתי, 'תקשיבי, הייתה לי הופעה לא משהו, אני יכול לבוא רק כדי להרגיש שאני נורמלי?' היא אמרה, בוא. והגעתי, וזה הרגיש הכי כמו איזה בר שכוח אל".
מה הכי מפחיד אותך?
"חוץ מלמות, מפחיד אותי לחיות סתם. לסיים ולהגיד, איי, לא עשיתי מה שרציתי, לא הורדתי את הניילון של השלט כי חיכיתי שיקרה משהו ונגמרו החיים. הדרייב הוא לא לחיות סתם, שלא ייצא שלא נהניתי מספיק. אני מפחד להתחרט. אבל זה פחד מאוד משתק".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
