העיקרון המארגן של הרומן הארוך הזה הוא הסימטריה. זהו עיקרון צורני ותוכני. במישור הצורני, הרומן נפתח במילים "הרי ירושלים הם מרחץ של ערפל" ומתאר מיד את נסיעתו של אחד מצמד גיבוריו, רמי אלחנן, מירושלים לכיוון בית ג'אלה, לקראת מפגש עם הגיבור השני של הספר, בסאם עראמין. המפגש מתואר באמצע הספר בדיוק והספר מסתיים בשיבתו של בסאם אל ביתו שביריחו ונחתם במילים "גבעות יריחו הן מרחץ של חשיכה". הסימטריה הצורנית מתבטאת גם בכך שהרומן מתחיל בקטעים ממוספרים מהספרה 1 עד 500, או אז נפרס המונולוג של רמי, ולאחר קטע ביניים, מובא המונולוג של בסאם, הממוספר גם הוא בספרה 500, ואו אז המספרים יורדים בחזרה ל-1.
אך המבנה הסימטרי הזה נועד רק להדגיש את הסימטריה העקרונית שהרומן מושתת עליה ומבקש להשתיתהּ: שני אבות, ישראלי ופלסטיני, ששכלו את בנותיהם, סמדר שנרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב־1997 בגיל 14, ועבּיר עראמין בת העשר שנורתה מכדור גומי בידי חייל מג"ב בענאתא ב-2007. והסימטריה מודגשת ומחודדת בכך שעביר מתה בבית החולים שבו נולדה סמדר ובעוד טענות וטענות משנה (למשל, בשימוש בביטוי הסימטרי "קורבנות של קורבנות"). הסימטריה, כמובן, ממשיכה לפתרון הפוליטי שהרומן כמדומה מכוון אליו: שתי מדינות לשני עמים. אם שני האבות השכולים השכילו ליצור ידידות מתוך אֵפר אֶבלם, הרי גם שני העמים יוכלו לעשות זאת.
קולום מק'קאן הוא סופר אירי יליד 1965 החי בארצות הברית. הוא נהיה מפורסם למדי אחרי שספרו מ-2009, "יסתובב לו העולם הגדול", זכה באחד הפרסים הספרותיים החשובים בארצות הברית. גם ב'יסתובב לו העולם הגדול' שילב מק'קאן עובדות בבדיון שלו. אך ספרו הנוכחי הוא בעיקרו של דבר ספרות דוקומנטרית ונדמה לי שהוא מושפע, או עולה בקנה אחד, עם המניפסט מ-2011, של המבקר האמריקאי דיוויד שילדס, Reality Hunger. לא רק משום שבמניפסט שלו המליץ שילדס לפרוזה האמריקאית לדבוק במציאות, אלא גם מפני שהמליץ בו על מבנה הקולאז'. "אפירוגון" בנוי בהתאם מ-1,001 פיסות פרוזה (במחווה ל"אלף לילה ולילה") הכוללות את סיפורי שתי המשפחות, אך גם פרטי מידע הקשורים קשר הדוק או עקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרומן לא ראה אור בהוצאה ישראלית גדולה ומכובדת, כי אם בהוצאה קטנה של השמאל הרדיקלי ובתרגום מוצלח מאוד של חנה עמית-כוכבי. הוא כבר הספיק לעורר ויכוחים פוליטיים, גם בְגין אי-הוצאתו לאור בהוצאה מרכזית וגם בגלל ניסיון בעיריית חיפה למנוע את השקתו.
זו יצירה מרשימה מבחינות רבות. התחקיר של מק'קאן מעורר התפעלות. ניתן ללמוד מהמידע שמשוקע ברומן הזה, והמיומנות שלו בבניית מיקרו-סצנות טעונות ומְרגשות גדולה. כוונותיו המוּדעוֹת טהורות. בקיצור, ידע רב ורגש עז מכוירים כאן בידי כותב נבון לזעקה על הסכסוך המדמם שלנו.
הרומן מרשים ומתוחכם אבל הוא קיטש מרשים ומתוחכם. קיטש אינו בהכרח תוצר של היעדר אינטליגנציה או אינטליגנציה ספרותית. קיטש היא עמדה שמבכרת את החד-משמעי מבחינה מוסרית, את הרגש הקיצוני, את השחור והלבן והנוקאאוט על פני האפור והניצחון בנקודות. קיטש הוא גם עמדה, שכפי שלימד אותנו קונדרה זצ"ל, מתפעלת מעצמה על מוסריותה. "אפירוגון" הוא קיטש כי הוא טוען טענות טריוויאליות: מלחמה היא דבר נורא! רצח ילדות הוא דבר נורא שבעתיים! יחי החיים! "אפירוגון" הוא קיטש כי הוא לא מסתכן בעמדתו המוסרית. במשיכתו לקיטש, אגב, מק'קאן לא שונה מבני דורו האמריקאים: ספרן-פויר, ניקול קראוס, קולסון וייטהד ועוד. הרגשנות הקיטשית גם הייתה בעוכריו של "יסתובב לו העולם הגדול".
אבל ברומן פוליטי כזה הקיטש הופך להיות בעיה חמורה יותר. העיקרון המארגן של הרומן הוא, כאמור, הסימטריה. והעיקרון הכה מסודר ונקי הזה, הקיטשי, גורם לעיוות בראייה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. למעשה, נחוץ סופר גדול על מנת לעסוק כהלכה בסכסוך הזה, סופר שיימנע מטענות נחרצות של "שחור" מול "לבן" או מטענות, קיטשיות לא פחות, של "כולם אשמים" ו"כולם קורבנות". סופר גדול יודע, למשל, שיש סיטואציות של "שחור" מול "אפור"; "בז'" מול "לבן"; "אשם" מול "אשם יותר".
הכיבוש הוא אם כל חטאת ברומן. כך גורס רמי אלחנן, כך גורס בסאם עראמין. ואכן, אם הבעיה היא בכיבוש, כל המבנה הסימטרי עומד על מכונו: ניצור שתי מדינות לשני עמים ונחגוג את הסימטריה. אבל העצלות הפוליטית או הקיטש הפוליטי של הרומן נעוצים בדיוק בהנחת המבוקש הבעייתית הזו. אין בכל הספר המקיף הזה תאריך אחד מכריע: 1947. ורק במקום אחד מוזכר בהבלעה ובחטף ובחרטה תאריך מכריע נוסף, 2000. אין בכל הספר המקיף הזה התייחסות להתנתקות ב-2005 ולתוצאותיה. אין כמעט חמאס, לעזאזל! כלומר אין בכל הספר הזה את הצמתים ההיסטוריים המכריעים שבהם סירבו הפלסטינים לחלוקה, אירועים שגרמו לציבור הישראלי לחשוד שלא הכיבוש מונח על כפות המאזניים. כמובן, הסיבה שהסרבנות הפלסטינית נעדרת מהרומן הינה כי היא הייתה הורסת למק'קאן את הפיתרון הסימטרי היפה של "יחלוקו" (עמדה נכונה עקרונית גם לתפיסתי, אגב). להגיד "כולם אשמים" או "כולם קורבנות" זה הן עצלות מוסרית והן אי-העזה ספרותית. הירידה לתחום האפור, העוז להגיד: כן, החלש מסכן אבל הוא אשם למדי במצבו, הם נחלתם של סופרים גדולים יותר. איני מתפלא, למשל, שוולבק ומרטין איימיס זצ"ל הם תומכי ישראל. זאת משום שהם סופרים לא קיטשיים.
אבל אי-הסימטריה (המוכחשת!) שוכנת בעצם בלב הפרויקט של מק'קאן, במה שהוא לטעמי גול עצמי מפואר. מותן של עבּיר וסמדר הוא זוועה. אובדנן למשפחותיהן הוא מהדברים שאין להם שיעור. ואף על פי כן יש להישיר מבט לעובדות ולשקול את שני המקרים לא ביחס לסבל המשפחתי שהביאו. במקרה אחד, שלושה מחבלים מתאבדים פלסטינים רצחו שלוש נערות בנות 14 ושני גברים בני 20 ו-41. במקרה השני חייל משמר הגבול ירה כדור גומי, כלומר נשק לפיזור הפגנות, לטענתו, שלא הופרכה ולא הוכחה, לעבר מתפרעים ומשליכי אבנים. הילדה, אמנם אחרי עיכוב שנטען שנבע מטעמי ביטחון, מועברת מבית חולים פלסטיני לבית חולים ישראלי כדי לנסות להיאבק שם על חייה. בתי המשפט הישראליים אמנם לא חרצו את דין היורה לעונש פלילי, אך קיבלו את התביעה האזרחית של בסאם לפיצוי מהמדינה. אני מדגיש: האירוע של מותה של עביר הוא חמור ביותר, איני מקל בו ראש. ובכל זאת, הבדל יש. מק'קאן חש בעצמו ובאי-נוחות בהיעדר הסימטריה, שגדל בכך שבצד הפלסטיני משפחות המתאבדים הן שקיבלו פיצוי כספי מתומכי מעשיהם (!) ולכן מציין שגם נפגעות הפיגוע במדרחוב הצליחו להשיג בבתי משפט אמריקאיים תביעת פיצוי מממשלת איראן. אבל, כמובן, האנלוגיה האחרונה ממש מביכה באי-הסימטריות שלה. אי-הסימטריה זוקפת את ראשה להכעיס בפינות שונות בספר: כמה ישראלים וכמה פלסטינים באים למפגשי הפיוס? התגובה האנטי-ישראלית החריפה של הוריה של סמדר לעומת היקף ואופי הביקורת העצמית אצל בני הזוג עראמין, ועוד.
אבל היעדר הסימטריה נובע גם מצד השופט, קרי הסופר. באחד הרגעים בספר מתאר מק'קאן את חומת בלפסט שצידה הקתולי שופע גרפיטי אנטי-ישראלי. ואכן באירלנד, מכורתו, ישנו סנטימנט אנטי-ישראלי חזק. מק'קאן מנסה להיות אובייקטיבי וכוונותיו המודעות טהורות (אם כי ניתוחו שגוי ולא מעמיק, כאמור). אבל דווקא משום שספרות, בניגוד ליצירה דוקומנטרית, נושאת מסרים גם בדרכי עקיפין, ניתן להוכיח איך בסאב-טקסט של הספר הזה, שהוא בהחלט ספרות, מוגנבת תזה בעייתית. פרופ' בנימין הרשב דיבר על כך שמה שמייחד את הטקסט הספרותי הוא, שהוא מייסד "שדה רפרור פנימי". כלומר, שרכיבי הטקסט לא רק מדברים על העולם החיצון, אלא מתייחסים זה לזה ולעולם הייחודי שנוצר בטקסט. לאורך הטקסט יוצר מק'קאן, באופן מודע למחצה לכל היותר, רישוּת משמעות המזהה את הפלסטינים עם הטבע הטהור ואת הישראלים עם התרבות האורבנית הפגומה. כשהוא מתאר מרכז לחקר הסביבה הנטוע עצי פרי בבית ג'אלה הכלוא בתוככי בנייה אורבנית, הוא משתמש בביטוי "דופן ריאה מתהדקת" (עמוד 15). באותן מילים ממש (כאמור, שדה רפרור פנימי), כעבור ארבעה עמודים, מתוארת ענאתא המבודדת במחסומים ובגדר ההפרדה. ובעמוד 85, הוא משתמש לתיאור התנחלויות מְכַתרות באותו ביטוי: "דופן ריאה מתהדקת". ועדיין, באותן מילים ממש הוא מתאר בהמשך את מות היהודים בחנק בתאי הגזים (עמוד 114). כך, באופן אלכסוני, נמסרת התפיסה שהפלסטינים הם העם הילידי הטבעי, ואילו הישראלים הם העם החונק האורבני (הסאב-טקסט הזה מצוי גם בתיאור עבודתה של אמנית פלסטינית שמקליטה את קול דחפורי צה"ל העוקרים עצי זיתים). וזו כבר לא רק תפיסה לא סימטרית כי אם תפיסה אנטישמית מסורתית. לאורך הטקסט יוצר מק'קאן משמעות המזהה את הפלסטינים עם הטבע הטהור ואת הישראלים עם התרבות האורבנית הפגומה. כך נמסרת התפיסה שהפלסטינים הם העם הילידי הטבעי, ואילו הישראלים הם העם החונק האורבני
"אפירוגון", קולום מק'קאן, תרגום: חנה עמית־כוכבי, הוצאה לאור: ספרי נובמבר, 432 עמודים.
