השורות היפות ביותר המתארות תסיסה עמומה בילדות שתבשיל יום אחד לחיי כתיבה, הן שורות הפתיחה לפואמה "זהר" של ביאליק: "בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי, וָאֶשְׁאַף כָּל־יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה; מִגּוּפוֹ שֶׁל־עוֹלָם אֶל־אוֹרוֹ עָרַגְתִּי, דְּבַר־מָה בַּל־יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה". כל מה שנדחף להתקיים אבל עוד אין לו מרחב או כיוון, רגעי נוכחות שהזמן לא שחק, פנינים מושחלות על חוט הזיכרון, כאלה שאפשר לזהותן כאבני דרך רק בדיעבד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
(סרט משנת 1940 שעלילתו לקוחה מ"סיפורי אלף לילה ולילה", צולם בצבעים וכלל פעלולים טכניים חדשניים. זכה בשלושה פרסי אוסקר)
"הגנב מבגדד" היה הסרט הראשון שראיתי בגיל שש בבית הקולנוע "בית רחל" בגדרה. פעורת פה ומרותקת התבוננתי בדמויות האקזוטיות שהתרוצצו מולי על המסך בבגדים עזי הצבע, הארמונות, הסולטנים, השד שיצא מבקבוק וסוס מכונף, אבל יותר מכל הרשים אותי מרבד הקסמים: נער שחום (הגנב המוכשר) עומד זקוף על המרבד המעופף, לפעמים נסיכה למרגלותיו, כשהם עפים בשמיים ולמרבית הפלא אינם נופלים למרות שהמרבד מתפתל ברוח וגדיליו מסרקים בעדינות את האוויר. שיננתי את מילות הקסם שגרמו למרבד להתרומם. למחרת בבוקר, קצרת רוח, חיכיתי לשעה שבה עזבו הוריי את הבית ואז, בהתרגשות מצטברת, פרסתי במרכז החדר שטיחון סיני קטן בצבע ורוד דהוי עם ציור של ארמון וטווס. אין לי מושג איך עשה דרכו שטיח יוצא דופן כזה לשיכון הפועלים. פתחתי את החלון לרווחה כדי לפלס דרך למעוף והתיישבתי על המרבד, לוחשת את נוסחת הקסם, בטוחה לגמרי שאמריא לשמיים מבעד לחלון. גם כשלא התרוממתי, עדיין הייתי בטוחה שהסיבה לכך נעוצה באיזו טעות הקשורה בגדילים. הצבתי את השטיח על גבי שני כיסאות כשהגדילים שמוטים כראוי, ומיותר לומר שגם ניסיון זה לא צלח.
כשאני חושבת עכשיו על הילדה הקטנה מרחוב רמז בגדרה (שם רומז כשלעצמו), יושבת בבוקר מול תריסים פתוחים על שטיח סיני קטן, לוחשת מילת קסם, בטוחה לגמרי כי עוד רגע תמריא ותתעופף למחוזות הדמיון, ליבי יוצא אליה ואל הדבר שנולד בי אז, אמון ילדי מלא במופלא ובנוכחותו של הקסם בחיינו, זה שלמרות אותה התפכחות כואבת, בכל זאת ממשיך לחיות בי בחלומות התעופה החוזרים ונשנים וברגעי ההשראה עם המרבד ובלעדיו.
(תערוכת צילומים משנת 1955, מוזיאון MoMA)
התערוכה "משפחת האדם" הוצגה במוזיאון MoMA בניו-יורק ונדדה שמונה שנים ברחבי העולם. מיליוני בני אדם התבוננו בצילומי השחור-לבן שהחזירו להם מבט. כל זה לא היה ידוע לי ודאי כשדיפדפתי באחד הלילות בעיתונים היומיים ובחוברות התפירה "בוּרדה" שבמחזיק העיתונים של משפחת מאוטנר, אצלם נהגו הוריי להשאיר אותי בערבים שבהם יצאו למשחקי הרמי. וכמו אותו שטיח סיני שעליו ניסיתי להתעופף, גם הקטלוג הזה היה חריג לגמרי בשיכון הפועלים של משפחת מאוטנר, אבל בשבילי הוא היה המפגש הראשון עם אמנות, עם ממד אחר שמשהו בי זיהה בהתרגשות. התעוררות תמיד מתחילה במפגש גורלי עם אדם, ספר, מוזיקה, נוף, איזה גשם שמומטר על זרע חבוי שממתין, גם אם חשיבותו של אותו רגע שנחרת בזיכרון מתבררת רק בדיעבד. הייתי ממוגנטת למסע העולמי במשפחת האדם, דברים שראיתי לראשונה בחיי — החל מצילום הנאהבים והתינוק הנשלף מהרחם וכלה בצילומי הזקנה והמוות, דרך תרבויות שלא הכרתי, משפחות, מלחמות, עוני, סבל, שמחה, ובייחוד צילום הנערה המצונפת בתוך עצמה כשמתחתיה הכיתוב שיכולתי להבין רק מאוחר יותר: I AM ALONE WITH THE BEATING OF MY HEART שכל גיל ההתבגרות ציירתי אותה והיא הפכה למעין חתימה. גנבתי באותו לילה את הקטלוג שאני נוצרת עד היום.
זה קרה בחנוכה. במחברת חומה נטולת עץ וגזורה לשניים כבר כתובות היו בעיפרון המילים אבא, אמא, דנה קמה וגם המילה סתיו, שנוכחותו הבלתי צפויה של היוד גרמה תמיד לאיזו תזוזה בגוף. כשכתבה המורה על הלוח את המילה הקשה "אוירון" וניקדה מתחת לאלף חטף פתח, קרה לי משהו בגוף. לא אשכח את התחושה המוזרה והמיוחדת שעורר בי סימן הניקוד ההוא שלא היה יציב ובוטח כקמץ וגם לא רצפה שטוחה כמו פתח, כי אם הגה שנתקף פתאום חולשה, עם שתי הדמעות הנוטפות מימין, תנועה מהוססת המורגשת בגוף כמו חציית גשר חבלים מתנדנד כדי לנחות כמה שיותר מהר על גדת העיצור שבא אחריו. תחושה פסיכופיזית עזה שבזכותה עד היום אינני טועה בניקודן של התנועות החטופות. בין שירי החנוכה, אחרי שנשאנו לפידים וגירשנו את החושך, כששרה פתאום המורה בקולה הנעים את "נרותיי הזעירים" התחילו מיד דמעות זולגות על הלחי, לא בגלל המילים אלא בגלל משהו במוזיקה, המפגש עם המינור, שכמו המפגש עם החטף, היה גופני, פתיחות חסרת הגנה לאיזה צער עולם. אני חושבת שנולד שם בכיתה משהו הקשור לשפה ולהלך רוח לירי.
שנותיי בבית הספר היסודי זכורות לי כמצבור של ימי אין ברירה, חוץ מדבר אחד שנחווה אז כסבל, אבל היום אין אסירת תודה ממני על העונש ההוא — ללמוד בעל פה. אלה היו רוב שיעורי הבית: שירת הים, שירת דבורה, קינת דוד על אבשלום, נבואות זעם ונחמה, פרקים שלמים שהיה עלינו לשנן ולדקלם מול כל הכיתה. כל שינון הזריק את יופייה של השפה הישר לוורידים. שִמְעוּ מְלָכִים/ הַאֲזִינוּ רוֹזְנִים, אֲנוֹכִי לַיהוה/ אֲנוֹכִי אָשִׁירָה, כל כך אהבתי. הקצב, החרוזים, התקבולות, המילים הקשות שהיה צריך לפרש, ביטויים תלויים על קירות הכיתה: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", "מים שאל חלב נתנה", "קטני עבה ממתני אבי", וגם הצחקוקים למקרא רחב הזונה ואותה אחות לנו קטנה שדיים אין לה שמישהו מצא פתאום בשיר השירים.
לימי ההולדת הביאו ספר או משחק. עדיף היה משחק. תמיד היו גם שהבטיחו מתנה ביום ראשון. לבת-המצווה קיבלתי מבת דודתי אריקה את הספר הקטן "שירת רחל", ספר בצבע בורדו. לפניו לא היו לי ספרי שירה. לא ידעתי עליה דבר אבל גיליתי פתאום את קיומה של השפה הסודית, השפה שבתוך שפה, גיליתי את קיומה של המחתרת. השירה. התחלתי לחקות אותה. התחלתי לכתוב שירים. אז עוד הייתי בטוחה ששירים צריכים להיות עצובים ואפילו המצאתי עצבויות. אני מדפדפת עכשיו במחברת הזאת ורואה למשל שיר בן שלושה בתים: "ייחלתי וציפיתי/ אך הכל לשוא/ אין יד גואלת/ מקור כה אכזב// אנה אפנה/ וכל שער חסום/ אנה אזעק/ וכל פתח סתום// לעמוד שם למטה/ להביט למרומים/ להושיט יד זועקת/ ואין מושיעים".
היה המורה למתמטיקה שכדי להסביר לי שממני כלום לא ייצא, פלט את המשפט הבלתי נשכח: "אם לציפור היה השכל שלך, היא הייתה עפה אחורה". כאילו חש עוד לפניי, איש המדעים המדויקים הזה, שאליי צריך לדבר במטפורות. המשפט הזה דגר בי בגלל העלבון אבל גם בזכות יופיו, והשיר "אווזים" שכתבתי עליו כעבור שנים, היה שווה לי את כל התיכון (בימים אלה אני גם עובדת על ספר ילדים בשם "זאת שעפה אחורה", על ילדה נעלבת שהופכת ליונק דבש). במורה לספרות, משורר השואה מאיר בוסאק, התאהבתי בגלל דיסאוריינטציה, בהיותו מוחשי יותר מהעניין המעורפל עדיין שאותו ייצג, האהבה האמיתית שלי, ספרות.
לפני הגיוס נתקלתי במודעה של הוצאה בשם "גולן" המחפשת כישרונות כתיבה. בתמימותי הפרובינציאלית הייתי בטוחה ששירה זה משהו שקורה בתל-אביב. אמא שלי הסכימה לנסוע איתי באוטובוסים הישנים ההם לרחוב ביאליק, למשרדו של אלי מייזליש. השארתי אצלו מחברת שירים שלפני זה לא הראיתי לאיש. כעבור זמן קיבלנו מכתב שישמח להדפיס את הספר תמורת תשלום. קראתי לו "קודם תפסתי רגע" וחתמתי רק בשם הפרטי אגי, כמו רחל או אלישבע. חשבתי שככה נוהגות משוררות נשים. כשהופיע הספר כבר הייתי חיילת בדימונה ורשומה בשלוחת האוניברסיטה העברית בבאר-שבע. עוד לא היה בניין ולמדנו בחנויות שהוסבו לכיתות. הלימודים אצל פרופ' עדי צמח, פרופ' ורסס וד"ר דוד וינפלד גרמו לי להבין שרתמתי עגלה לפני הסוסים. הייתי משוררת, אבל עוד לא ידעתי לכתוב. התביישתי. אספתי את הספרים מכל מקום שיכולתי והשמדתי אותם. סיפרתי זאת לא פעם בראיונות שלוו במכתביו של אלי מייזליש ל"קוראים כותבים", שבהם תבע זכות ראשונים. כשעליתי לירושלים והתקבלתי ללימודים, עמדתי בערב מול אורות העיר והרגשתי כמו רסטיניאק בסוף "אבא גוריו" הניצב מול אורותיה של פריז ואומר לה, "עכשיו נתמודד פנים את ואני". נתחיל מבראשית. עד היום לא כללתי את הספר הזה ברשימת הפרסומים שלי, אבל בספר החדש "שירים זה מכשפות" עשיתי תיקון והוספתי אותו. אני מקווה שאלי מייזליש יסלח לי.
כבר בירושלים, ס. יזהר הצעיר מפזר על שולחן הסמינריון עשרות ספרי שירה שזה רק ראו אור ומבקש מכל אחד לקחת לו ספר, לבחור שורה שאהב ולנסות להסביר למה. "במפתח שוודי לוטה מסתרקת", ציטט בהתלהבות את יונה וולך כמי שמורד בתוכנית הלימודים הקנונית של החוג לספרות ומתפרצת ממנו סימפוניה של עברית כמוה לא שמעתי. אנרגיה יזהרית במיטבה, פגישה עם שירה בת הזמן ולפתע היה קרוב מתמיד להצטרף אליה.
נרשמתי לסדנת הכתיבה של יהודה עמיחי ברחביה. קבוצה קטנה נינוחה. כתבנו, קראנו זה לזה. עמיחי לימד בעיקר למחוק. אותה מוזה עמומה של ראשית הדרך, שהתדפקה על הנפש כקולנוע, מוזיקה, צילום, עברית — הייתה כבר סוחר סמים מחופש לפֵיה, שכל הזוכה לפגוש בה פעם אין מצב שלא ירצה לחוות אותה שוב ושוב, גם אם קשה הדרך ורוויה לילות של מאבק עם מלאכים ושדים. באותם ימים תירגם עמיחי את שיריה של אלזה לסקר שילר, ספר שיצא לאור בהוצאת "עקד", הוצאה מרכזית אז לספרי שירה. בסיומה של הסדנה נתן לי במתנה עותק עם ההקדשה: "לאגי, ממשוררת אחות בתיווכי, יהודה". מישהו ראה אותי. וגם אם לא סמך ידיו על ראשי, ראיתי בזה טקס חניכה. כמורה אף פעם אינני שוכחת את זה.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.24
