בסוף זה קווים אדומים קטנים שחוצים עוד משהו ועוד משהו. מתרגלים. עוד סוסים ועוד מכת"זית ועוד אלות. פי שישה יותר שוטרים מההפגנה הקודמת.
בסופ"ש שיחקתי בהצגה החדשה שלי, קומדיה משעשעת על אדם אגרן. אין בה מסר פוליטי, אין בה רמיזות לכלום. קומדיה כיפית, צחוקים. אני מתרכזת בדמות שלי בהצגה, בטקסט, במשחק. לפתע, לקראת סוף ההצגה, בעשר הדקות האחרונות, עולה לבמה איש מהקהל. כן, כן, אדם פשוט עולה לבמה, אשתו קמה מהכיסא, מעודדת אותו. אני לא יכולה להסביר כמה הדבר הזה לא רק לא סביר, לא רק לא מקובל, אלא גם מעורר אימה. לינקולן, נשיא ארה"ב, הרי נרצח בתיאטרון.
אני מביטה בגבר הזה, עומד, עוצר את ההצגה, משחית את התפאורה. לא הבנתי כל כך מה הוא עושה. לא הבנתי למה הוא משחית את התפאורה כאילו מה יש שם, ואשתו מעודדת אותו מהקהל. חלק אחר בקהל צועק לו "מה אתה עושה", אבל אף אחד לא עוצר אותו. האדם על הבמה חוצה קו אדום מוחלט, ואנחנו על הבמה קפואים. לא יודעים איך להתנהג. להמשיך? לעצור? לצאת? זה חוסר אונים, זו השפלה, זו בריונות, זו רמיסה.
קו אדום נחצה. עולה לבמה ומשחית תפאורה, אבל כלום לא קורה. האקט עצמו קרה. אחרי דקות של שתיקה החלטנו להמשיך. האישה עומדת בין הקהל לבמה וצועקת לנו: "למה התמונה של הרבי על פח זבל". מתברר שכחלק מהתפאורה, בין כל המודעות שתלויות על מנת ליצור בלגן ואנדרלמוסיה, הייתה גם תמונה של הרבי מלובביץ'. אז הזוג נזף בנו, הפסיק את ההצגה, עלה לבמה והשחית חלק מהתפאורה.
וכולם נדמו. גם אנחנו נדמנו. נדמה שככל שנחצים הקווים האדומים, אנחנו פשוט אומרים תודה שהוא לא בחר להרביץ לנו. הרי היה יכול להיות יותר גרוע. אנשים לא בוחלים בכלום. הרצון לתקוע אצבע בעין, להפריע, להתגרות, זה מה שחשוב. מה שחשוב זה שלזולת יהיה רע.
מנשרים קלו ואריות גברו, משיר הרעות, משבת אחים גם יחד. נכה חטופים במכת"זית, ככה זה. הרבה אנשים חושבים שבית המקדש חרב על שנאת חינם, זה עיוות של נרטיב שקרה. כמו שנרטיב תמיד קורה. שום שנאת אחים. חבורת מטורפים השתלטה על השלטון והובילה את העם היהודי לגלות. ואנחנו מביטים באיוולת נכוחה. הרי מה שהיינו צריכים לעשות זה לעצור את ההצגה ולהגיד שאנחנו לא ממשיכים עד שהם יוצאים. אבל אמרנו בלב מבלי להגיב, שאלה החיים עכשיו, ועדיף לסתום. לא להגיד כלום ולא לעשות כלום.
הטור פורסם הבוקר במוסף "זמנים +" של "ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.24
