יש כמה מאפיינים משותפים לספר הביכורים המרשים של נעמה דעי, "צערו העתיק של הירח", ולרומן השני שלה, "ופתאום בוקר": שניהם ביסודם דרמות משפחתיות, בשניהם המחוֹלל של הסיפור הוא תאונה ופציעה ברמות שונות, בשניהם ניתן מקום בולט לנכות פיזית ו/או רגשית, ובשניהם הסיומים פחות או יותר פתוחים. אך מה שעבד היטב בספר הראשון עובד רק חלקית בספר השני. ב"ופתאום בוקר" יש הרגשה של ניסיון לשחזר איזו נוסחה, ואף שברומן יש דברים יפים, בכללו הוא וריאציה פחות מוצלחת של דרמה משפחתית.
גיבורי הרומן החדש הם עדן ורועי. עדן מורה במקצועה, ילידת אשדוד, אם חד-הורית שגרה עם בנה טמיר ועם שותפתה מתמודדת הנפש מיקה, בדירה במרכז הארץ. רועי הוא רתך ממושב בצפון הארץ במקורו, שחי כ-20 שנה בארצות הברית, ופרט למפגש שנתי עם תאומתו המוגבלת בשכלה, שירי, הוא מנותק ממשפחתו. עדן ורועי נפגשים כשרועי שוכר דירה לחודש בבניין של עדן. האירוע המחולל של הפגישה ביניהם הוא נפילתו ופציעתו של טמיר בעת גלישה על מעקה המדרגות, ברגע קצר שבו לא נוכח לצידו אדם מבוגר, וההזדרזות של רועי להצילו. רועי ועדן מפתחים מערכת יחסים ידידותית שנהפכת במהרה לתלות הדדית, קרבה ואינטימיות. המפגש בין השניים מעמת כל אחד מהם עם מושגי המשפחה והבית שבנה לעצמו מתוך ניסיון חייו, ועם הדגם האחר שמייצג זולתו, ומעלה את השאלה אם אפשר להשתחרר מדפוס משפחתי עיקש, ואף להיפתח לאהבה.
משפחת המוצא של עדן דביקה וחונקת, "משפחה ללא דלתות", ללא גבולות, שאינה יודעת את תורת הנפרדוּת בין האני לאחר ואינה מספקת לעדן את המרחב הנחוץ לה לצמוח כאדם אוטונומי. ניסיונה להתרחק ממשפחתה, גיאוגרפית ונפשית, ולחיות את חייה שלה הוא מאבק מתמיד, ואפילו תנאי הפתיחה שלו אינם אידיאליים: הדירה במרכז הארץ שבה עדן מתמקמת היא דירת ההורים, ואף שהיא באה לשם עם בנה, אין זה מרחב פרטי של ממש, שכן השוכרת הוותיקה ממשיכה לחיות לצידם בדירה ולהתנהג כאילו הייתה בת המשפחה. כמו ההורים, גם אביו של טמיר, מאור, אינו מניח לעדן ומבקש שליטה בכל פרט בחייה. אל מול הדגם המשפחתי הזה, משפחת המוצא של רועי מפוררת ומסוכסכת, והבריחה שלו ממנה לחיים ממושכים מעבר לים מסמנת לכאורה התנתקות קלה ומוצלחת יותר.
אבל השוני בין שתי המשפחות מעיד גם על הדמיון ביניהן. שתי המשפחות דומות ביחסי הכוח המתקיימים בתוכן, ומייצגות את שני הדגמים הנפוצים, ההופכיים על פניהם, של אוּמללוּת משפחתית כפי שנטבעו בדמיון התרבותי מאז פרויד. בהעמדה הכמו-הופכית הזאת של משפחה חונקת ושל משפחה מנותקת, כנקודת מוצא של הרומן וכרקע למפגש בין שתי הדמויות, יש משהו כמעט בנאלי. היא מהדהדת סיפורים רבים אחרים שקראנו, ראינו ושמענו. דרמה משפחתית היא הנושא ההיסטורי של הרומן הריאליסטי מעת עלייתו באירופה של המאה ה־19, ואף שנושא זה הוא לכאורה בחירה בטוחה, כדי לחדש בו היום דרושים יותר פתיחות מחשבתית, להט יצירתי ומעוף. ניצוצות של אלה זהרו בשפע ברומן הביכורים של דעי, אך כאן הם מעטים.
בעיות אחרות קשורות לעיצוב דמותה של עדן ברומן. ככלל, הדמות מעוצבת באופן חיוני למדי, אך יש מאפיין מסוים שנראה מולבש עליה מבחוץ ולמעשה גורע מהאמינות שלה. עדן היא מורה לתנ"ך, אך הרומן מתרחש בקיץ, בחופש הגדול, כשהיא בטלה ממלאכה ואינה מצליחה להעסיק את עצמה בדבר פרט לטיפול בבנה ובאחרים. עם זאת, יחסה של עדן לעולם, גם לאהובה, מתואר כמה פעמים בסיפור כיחס היררכי של מורה לתלמידים. אך האפיון הספציפי הזה כמעט לא זוכה לפיתוח בטקסט, ונשאר אילוסטרטיבי. גם הקישור שהטקסט מנסה לעשות בין חייה של עדן לבין חידת שמשון ("מעז יצא מתוק") ולבין סיפור שמשון ודלילה (התספורת לרועי) לא ממש אורגני לסיפור.
עם זאת, הכתיבה של דעי יפה ומושקעת, היא רגישה לניואנסים בתיאור מצבי נפש ומעניקה לקוראים לא מעט רגעים דרמטיים אפקטיביים. מתוכם בולטים, אם למנות רק אחדים, סצנת "העטלפים" הטראומטית של טמיר ומיקה; המפגש המטלטל של רועי, לאחר נתק ממושך, עם אביו הנוטה למות, וסצנת הריקוד עד אובדן חושים של רועי, מיד לאחר מכן, במסיבת חתונה אקראית. רגעים אינטנסיביים ואפקטיביים כאלה נוצרים כשהרומן מרשה לעצמו לזוז מאזור הנוחות שלו ולהתרחק מהריאליזם הגמור והשוחק של היומיום. רגעים כאלה, השימוש הרגיש בשפה והרצינות הגמורה שבה דעי מתייחסת למלאכת הכתיבה, גם כשזו פחות עולה בידה, בצד זיכרון ההישג היפה של ספרה ראשון, מעוררים בהחלט ציפייה לספרה הבא.
"ופתאום בוקר", נעמה דעי, הוצאה לאור: עם עובד, 358 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.24
