זו הייתה שעת ערב בבית החולים שיבא. תחילת המלחמה. יובל דיין הגיעה כרגיל לביקור פצועים, אבל שום דבר לא הכין אותה להופעה הזו. "נכנסנו לתל השומר", היא מספרת. "באחד המסדרונות פגשנו שלושה לוחמים על כיסאות גלגלים והמפקד, שראה אותי עם הגיטרה, שאל אם אני יכולה לשיר להם. לא קלטנו את הסיטואציה, כי היה חשוך, אבל לאחד הלוחמים הייתה פגיעת ראש קשה. אני פונה אליו ושואלת מה שמו. הוא רק צחק, לא ענה. לא הבנתי למה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אולי ממבוכה.
"כשהתחלתי לשיר, גם אותו חייל שר, ואני רואה את המפקד שלו בטירוף. התברר שמאז הפציעה הוא לא מדבר בכלל, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הוציא מילה. המשכתי לבקר אותו, ובכל שבוע הוא דיבר יותר. לפעמים אחיו התאום משלים משפטים עבורו. האמא שלהם בוכה מאושר. הוא משתפר".
אלה הם חיינו בזמן האחרון. ב-5 באוקטובר היה יותר טוב. נפגשנו אז לשיחה על אלבומה החדש, השלישי, שהיה אמור לצאת לדרך. עבודה של כמה שנים שהגיעה לבשלות מוזיקלית. יומיים אחרי כן הגיע האסון. הראיון ההוא עם דיין כמובן לא פורסם. גם האלבום לא עלה לאוויר, בינתיים. "אני מרגישה אדם אחר מאז. האלבום היה צריך לצאת ב-10 באוקטובר, וכמובן שכבר ב-7 הבנתי שזה לא הולך לקרות. אני עומדת מאחורי השירים שהקלטתי, אבל כזמרת של העם, מרגישה צורך להתכתב עם התקופה. האלבום ההוא עוסק בתהליכים שאני עוברת, נניח העצמה אישית. מביך להתעסק עכשיו בעצמנו, כשאנשים נופלים בקרב או נמצאים בשבי".
שום דבר בקריירה של דיין, והיו שם רכבות הרים מסחררות, לא הכין אותה גם לטלפון שקיבלה באחד הבקרים מעמותת עזר מציון. "הם שואלים, 'את יכולה לפגוש בעוד שעה חטופים שחזרו מהשבי?' אמרתי לעצמי, או מיי גאד, דווקא אני? איזו זכות. זה הרגע הכי מרגש שהיה לי בחיים. אמרו לי, תקשיבי, כשאת פוגשת אותם, לא להוציא טלפון. אמרתי, אני לא מעוניינת בשום דבר, רק לתת את הלב שלי על הגיטרה ולשיר להם. אני מחכה, רועדת, תכף האוטובוס מגיע ולכי תקבלי אותם. לקחו אותם להיות קצת בשמש. כתבתי על זה שיר בשם 'רסיסי חיים'".
איך היה המפגש?
"אין מילים. פתאום רצות אליי אלה ודפנה אליקים, ואלה שואלת, את מכירה אותי? אני אומרת לה שכן, שרתי בתוכנית טלוויזיה עם מעיין צין, שהראתה לי את התמונות של הבנות שלה. התחבקנו, שרנו, היינו כל היום ביחד. מגיעה ארוחת צהריים ואלה שואלת, 'את אוכלת איתנו, נכון?' ברור. נשארנו בקשר. היא התקשרה ביום ההולדת שלי לאחל לי מזל טוב".
מתיקות. מה סיפרו הילדים ששבו מעזה?
"זה לא מה שהם אומרים, זו בעיקר התחושה. הם מסתכלים לצדדים למשל, לא מרגישים בטוחים. לפעמים עצובים מאוד בבת אחת. שמע, זה היה טרי מאוד, הם רק חזרו. לא הלכתי איתם למקום של דיבורים, רק של מוזיקה".
במהלך הביקורים התיידדה גם עם מייה שם. "פגשתי אותה בתל השומר, היא עשתה שם פיזיותרפיה. היא הייתה עם אמא שלה, שרתי את 'שרק תחייך' והן בכו. החלפנו טלפונים. אתמול היא הייתה בהופעה שלי והקדשתי לה את 'בשעה טובה'. הצעתי לה שניפגש אחת על אחת בקרוב".
דיין הגיעה גם לאירוע הפרחת הבלונים הכתומים של משפחת ביבס, שהודהד ברחבי העולם. "אמרו לי שירדן ביבס אוהב את השירים שלי. פגשתי את המשפחה, אתה רואה את השבר בעיניים. מה שהכי קשה לי זה שמעבר לתמונות הגדולות ולשלטים, בסוף אלה אנשים רגילים".
והם לא בחרו להיות על שלטים. זה כואב.
"זה בדיוק הפער. הופעתי ביום ההולדת של החטוף אוהד בן עמי, שאשתו רז חזרה מהשבי. שאלתי את המשפחה מה הוא אהב לעשות. הם ענו: לבשל, לרכוב על אופניים, מוזיקה. בן אדם רגיל, כמו כולם. אני לא מצליחה לעכל את הפער בין המציאות הקודמת שלו למה שהוא עובר בשבי. בסוף זה יכול היה לקרות גם לנו. זה שורט אותי. בעיקר הרגשתי מהמשפחות שמה שהכי חשוב להן זה שלא שוכחים אותן. הבטחתי שאני לא אפסיק לתמוך בהן".
אבל בינתיים הוויכוח בנושא החטופים מתלהט על רקע עסקה קרובה.
"אני כאן כדי לשיר, ומגיעה לכל מקום שמזמינים אותי אליו. כל עוד אני כאמן יכולה להדהד את החשיבות של להחזיר אותם הביתה, אני אהיה שם. מעבר לזה, אני לא פוליטיקאית ולא עוסקת בביטחון המדינה. מאוד חשוב לפתור את הבעיה שלנו מהשורש, עכשיו. אני מכירה לוחם שאשתו ילדה במהלך המלחמה ולא ראה עדיין את התינוק. אז מה, עכשיו נעצור את המלחמה? צריך לחסל את אויבינו, להמשיך עד הסוף".
7 באוקטובר מצא אותה בבית באשדוד, עם אחותה עדי. "היה רצף של חגים, היינו יחד כל המשפחה ובשמחת תורה ההורים טסו לחו"ל, אחי וגיסתי נסעו ונשארנו רק אני ואחותי. ערב לפני היינו בבית הכנסת, אבל הרגשתי שמשהו לא ממריא".
מה הכוונה?
"האווירה הייתה מוזרה. שישי בערב, אני הולכת לישון. חלמתי שיש אזעקות ושמתחילה מלחמה ושמקפיצים את עדי לצבא. בשש בבוקר היא מעירה אותי, אמרתי לה, עדי, אל תדאגי, זה רק חלום. היא עונה לי, יובל, זה לא חלום, טוסי לממ"ד. נשארתי לבד בבית. עדי, שהיא חיילת בסדיר, הוקפצה. נכנסתי לממ"ד. ואני מרגיעה את עצמי ואומרת, יובל, הכל בסדר, מתלבטת אם לפתוח את הטלפון, כי אני לבד".
כדי לא לחלל שבת.
"כן, הייתי בטוחה שזה עוד סבב ולא מלחמה. רק כשאחי הגיע הביתה כדי לעדכן אותי והדליק את הטלוויזיה, הבנתי את הסיטואציה. אני זוכרת שהרגשתי עלבון צורב, באיזו קלות הכל נפרץ, הם פשוט נכנסים על אופנועים דרך חור בגדר. איך זה קרה למדינת ישראל החזקה?"
השעות חולפות ודיין מבינה שגם חברתה מהתיכון נמצאת בסכנת חיים. "במסיבה נובה היה חבר טוב של אחי, נדב יהודה, שבדיוק התארס לאיזבלה גנדלין ז"ל, שלמדה שנה מתחתיי בבית הספר באשדוד. הדלקנו נרות והתחלנו להתפלל עליהם. את נדב מצאו, את איזבלה לא. כעבור שלושה שבועות הודיעו שנרצחה. הוא קבר אותה ביום שבו הם היו צריכים להתחתן. נורא".
באחד הימים רעד גם בית משפחת דיין בעיר. "הייתה נפילה רצינית באשדוד, 500 מטר מהבית של ההורים שלי. אני יוצאת מהממ"ד, רואה מהמרפסת עשן שחור מטורף. מחזה מאוד קשה שנצרב בך. נכנסתי להתקף חרדה, לא הצלחתי לתפקד ארבע שעות, לא היה עם מי לדבר. התחושה, שוב, היא שהביטחון שלך נפרץ. אתה יושב בבית ונופלים עליך טילים. הרגשתי חוסר אונים כמו שבחיים לא הרגשתי".
מה הוציא אותך מזה?
"יצאתי מזה מהר מאוד. אנשים התחילו לפנות אליי בבקשות וקלטתי שיש לנו עכשיו תפקיד. זה לא הזמן לשקוע בבית. מיכל וייסברג, המנהלת שלי, ואני יצאנו לחזק פצועים, רק עם הגיטרה שלי. אנחנו בדרך, יש אזעקה, יוצאות מהוואן, נשכבות לצד הכביש, נכנסות לבית חולים, שוב אזעקה. הזוי. עברנו חדר-חדר. מצד אחד אתה לא רוצה להכביד עליהם. מצד שני, הם ממש אחרי הפציעה ובטירוף לספר מה קרה להם. הייתי חוזרת מדי ערב הביתה וכותבת כל מה ששמעתי, שתהיה לי מזכרת".
למשל?
"פגשתי תצפיתנית ששירתה בעוטף. המחבלים נכנסו לבסיס וחיסלו את כולם, היא שכבה שש שעות מתחת לגופות. אמא שלה דיברה עם המפקד שהבטיח לה שהילדה תחזור בחיים. היא שיחקה אותה מתה וכששמעה את המפקד נכנס, הרימה את היד והוא לקח אותה".
הסיפורים במלחמה הזו בלתי נתפסים.
"או מישהי שנפצעה בנובה וסיפרה שכשהתחילו האזעקות היא רצה והסתתרה בתעלת ניקוז. ואז היא רואה מבעד לחריצים מישהו עם מדים של צה"ל ומשהו בלב אמר לה לשתוק. הוא ירה שבעה כדורים והיא נשארה בחיים. תשמע, כמעט ליד כל פצוע הייתה כוס עם הקליעים שירו בו. ביקרתי זוג מאופקים, שהיו בהופעה שלי שבוע לפני המלחמה, הבחורה עבדה במסיבה, ירו עליה. בעלה, לוחם מסווג, פשוט יצא להציל אותה. אני שרה ואנשים סביבי מתפרקים".
ואת?
"מנסה שלא. שאלתי את מיכל מה אומרים בשבעה. אני צעירה, אלה לא מעמדים שהייתי בהם. היא אמרה לי דבר אחד: רק תקשיבי".
ויש גם רגעים של הומור שחור בתופת. "הגעתי למשפחה של אוהד הג'ינג'י, אוהד אשור ז"ל. אחותו אמרה לי, אם הוא היה יודע שאת פה הוא היה אומר לכולם, איזה גבר אני, יובל דיין באה לשבעה שלי".
הייתה נקודה שהרגשת שבה את כבר לא יכולה?
"לא מזמן, ביקרתי בבתי חולים פצועים שכבר פגשתי. הייתה אווירת החלמה. בסוף נכנסנו למשפחה מבארי. האמא והבן נרצחו, האבא איבד רגל והילדה בת ה-13 תיפעלה הכל, פתחה חמ"ל בממ"ד. התיאורים שלהם, המבטים שלהם, שברו אותי. השתדלתי לא לבכות מולם, אבל אני חושבת שאם עוד שנייה לא הייתי יוצאת מהחדר, הייתי נופלת ומתפרקת".
איך מתמודדים עם מעגלי האבל מבלי לשקוע רגשית?
"יש את הנגינה והכתיבה. תמיד אחרי ביקורים כאלה אני גם מוציאה, מדברת עם החברות, עם המשפחה. אני לא מרגישה שזה עליי, אלא שזו שליחות, שאני רק הצינור. וכמובן טיפול פסיכולוגי, שחשוב מאוד במיוחד בתקופה הזו, ותפילות. יש מולי בבית רשימה של כל החטופים, אני מתפללת עליהם מדי יום".
מתוך האלבום החדש של יובל דיין
חלומות?
"היו קצת סיוטים, לצערי. ישבתי יום אחד וראיתי עדויות של מחבלים, טעות מרה, פשוט התמלאתי בעצבים וחלמתי על זה שלושה ימים רצופים. אבל אתה קם בבוקר וצריך לעבוד, זה מוציא אותי מזה".
מאז פרצה לחיינו, לפני 12 שנה, הפכה דיין לאחת היוצרות-זמרות האהובות בישראל. להיטים גדולים ברדיו כבר באלבום הבכורה המרשים "לאסוף", מ-2014, תארים של זמרת השנה ותגלית השנה במצעדים, לוחות הופעות סגורים קדימה, קהל מכל השכבות, קונצנזוס. "ליבי ער"ניפץ בקלילות את קלישאת מבחן האלבום השני. אחרי ההחלטה להקפיא את האלבום השלישי בגלל המלחמה, הוציאה בימים אלה אלבום חדש, "ניגונים", שכולו מוקדש לשירים ולניגונים מהמקורות, כמו "ואפילו בהסתרה", "תפילה לעני", "וזכני", "אסדר לסעודתא", "השבעתי אתכם", "יה אכסוף" ו"יגדל אלוקים חי".
"כל האלבום הגיע מההבנה שאני חלק מהסיפור היהודי. זה היה רעיון של מיכל, שחשבה שמתבקש להוציא עכשיו אלבום כזה. אלה שירים שפעם ראשונה אישה שרה, כמו "וזכני לגדל" או "השבעתי אתכם", שיש לו ביצוע של ישי ריבו. זו עובדה מרגשת. הרבה תגובות חמות מגיעות מאנשים חילונים שרוצים להתחבר לבית אבא, למסורת, ליהדות".
זה מאוד מזכיר את הכיוון של אתי אנקרי, שמופיעה כיום רק בפני נשים.
"אבל אני לא אתי אנקרי. אני מאוד אוהבת את אתי ומעריכה אותה ויצא לנו לשיר יחד, אבל אני לא רואה את עצמי מפסיקה להופיע בפני גברים, כי אני מרגישה מאוד נוח על הבמה. גם דתיים מגיעים להופעות שלי. הציבור שיש לו יותר עניין עם הדבר הזה הם חרדים או אברכים, ואני מבינה אותם. אבל בסופו של דבר זו הקריירה שלי וזה מפעל חיי, ואני משתדלת שהשירים לא יבואו ממקום מיני או פרובוקטיבי, או מנקודה כלשהי שלא תכבד את מעמד האישה".
מצד שני, את כן מפסידה חלק מקהל שחשוב לך, חרדים למשל.
"שמע, יש אנשים שמשקיעים את כל כולם בתורה ובמצוות ובקדושה, ומבחינתם לא מתאים לשבת ולראות זמרת. אבל אני מקבלת לפעמים מיילים מחרדים או חרדיות עם הרבה מילים טובות".
7 צפייה בגלריה
עם משפחתו של אוהד בן עמי החטוף. ''זה יכול היה לקרות לכולנו. זה שורט אותי''
(צילום: מטה משפחות החטופים )
המלחמה שינתה משהו בתפיסת הדת שלך?
"תראה, כאמן וכדמות מפורסמת מצופה ממך להיות חזק ואיתן בדעות שלך. אבל אמונה זה אזור אינטימי, וכרגע, אני מודה שלא פשוט לי שם. הקלות שבה זה קרה שרטה אותי. יש ביטוי באשדוד: 'ילד מושגח'. גם אם אתה לא דתי, אתה מרגיש מושגח. פתאום הרגשתי לבד, לא מושגחת. בחוויה האישית שלי הרגשתי נטישה כלשהי".
וכחוזרת בתשובה הערעור לא גדול יותר?
"זו מכה מאוד כואבת. לא הייתי מוכנה לזה, לא כאדם ולא כחוזרת בתשובה. אבל כשאתה מתעסק באמונה ובא לתת כוח לאנשים, אתה יוצא חזק יותר".
והשאלות, למה זה קרה?
"לא התעוררו בי שאלות תהומיות, אבל הייתה תחושה קשה. מצד שני, היא התחלפה בעוצמה כשפגשתי לוחמים שחזרו מהקרב ומתמקדים בנס, אומרים שאלוהים שמר ואלוהים הציל וכו'. ניסיתי לחבר את 7 באוקטובר לרצף ההיסטורי וזה קצת הרגיע אותי. בסופו של דבר עם ישראל קם ממשברים, למרות שאנחנו עדיין מדממים".
אנשים עדיין שואלים איפה אלוהים היה ב-7 באוקטובר.
"אני שואלת את זה קצת אחרת - איך דבר מטורף כזה נכנס אלינו, איך לא שמנו לב? אני מרגישה שמה שקרה במלחמה מחק את כל הדיונים שהיו לפני והזכיר לכולנו, עזוב ימין-שמאל, דתי-חילוני, שבסוף התשובה לאנטישמיות ולשנאה היא שכולנו יהודים. ומתוך המקום הזה הגיע הרעיון לעשות את האלבום החדש".
מה גורלו של הקודם?
"מחכה שהמלחמה תסתיים ואז אוציא אותו. היו לנו תוכניות מאוד גדולות לשנה הזו. לפני עשר שנים יצא אלבום הבכורה שלי ותיכננו מופע עשור עם הרבה הופעות אורח. אני מבינה שצריך להניח בצד את כל החגיגות ולשים את עם ישראל במרכז. הייתה לי גם תחושה אחרת הפעם בהקלטות. עם כל האזעקות תוך כדי העבודה השירה שלי השתנתה, הכל פחות צועק, יותר פשוט ורגוע ומחובר לרגש".
השירים שלך פורחים במלחמה.
"תראה, אני לא מהזמרות שמרימות. אבל כן, פתאום אתה מבין שאנשים רוצים את המהות והמשמעות, ואני מרגישה שהעומק חזר לשירים".
עם עידן עמדי יש לה קשר מיוחד, חברים של שנים. הדרך שעשו די דומה, הם גם מנוהלים באותה חברה, ארומה מיוזיק. שניהם פילסו את דרכם, עם אפס ניסיון כמעט, לתוכניות ריאליטי עתירות רייטינג, רחוקות מהתכונות המאפיינות אותם כאמנים. עבור שניהם התחרות ההיא הייתה רק הקדמה להתפתחות היפהפייה כאמנים יוצרים בעלי משמעות בנוף התרבות הישראלי. היום שבו נפצע עמדי צרוב עדיין בזיכרון שלה. "הוא כמו אח גדול בשבילי. יש לנו הרבה שיחות על הקריירה ועל החיים ועל מוזיקה. כששמעתי שהוא נפצע בדיוק נהגתי, עצרתי בצד והתחלתי לבכות. לקחתי את זה ללב. למחרת הגעתי לבקר".
לא פשוט.
"זה היה מראה מאוד קשה, אבל הוא לוחם ותהליך ההחלמה שלו מעורר השראה. כמה שהערצתי אותו עד היום, אני מעריצה אותו עוד יותר. כפרה עליו, אין בן אדם יותר אהוב במדינה ממנו".
מה חשבת על הנאום שלו בבית החולים?
"התרסקתי בבכי. הרגשתי שהוא כמו אח שלי".
פעמיים הוכיחה יובל דיין שהיא קורצה מחומרים אחרים לגמרי ממה שהכרנו קודם. פעמיים שבהן הסעירה את המדינה כשעמדה על דעתה ושאלה בעצם, למה. האירוע הראשון נרשם בחצי הגמר בעונת הבכורה של "דה וויס". רייטינג בשמיים, דיין מדהימה באודישן עם סולו מושלם ל"שאריות של החיים", שלומי שבת המנטור לוחץ על הכפתור במהירות שיא של כמה שניות, וכל תוכנית בהשתתפותה הופכת בעצם למופע יחיד. רגע לפני זכייה בטוחה, היא החליטה לפרוש.
"בגיל 16 וחצי הלכתי לישון בלילה בן אדם רגיל, וקמתי בבוקר בן אדם שכל המדינה מדברת עליו. זה שינוי עצום במעט זמן. לא הייתה לי אפשרות לחפש את הדרך שלי ולבנות את הרעב ולהתכונן. הייתי צריכה להבין שכולם אוהבים אותי ושלכולם יש מה להגיד עליי, ולקח לי כמה שנים להדביק את הפער".
שהוא?
"בין האהבה של הקהל להבנה שאני זמרת ויוצרת. יודע מתי הפער נסגר? כשפתחנו מופע השקה לאלבום השני, נהיה סולד-אאוט, ואז עוד מופע שגם הפך סולד-אאוט. שם הבנתי, אוקיי, זה לא פוקס. את לא על האדים של 'דה וויס', יש לך שני אלבומים והקהל מגיע וקונה כרטיסים".
ביולי 2022 דיין הדהימה שוב כשהשאירה את ידו של הנשיא ג'ו ביידן תלויה באוויר, בעת הופעה בבית הנשיא יצחק הרצוג. "עד 7 באוקטובר, זה היה לגמרי הדבר הכי קשה שעברתי בחיים. היום זה נראה קצת אבק".
הכי קשה?
"'דה וויס' לא היה קשה, כי הייתי נחרצת, אלא מבהיל. באירוע עם ביידן הרגשתי שאני מאכזבת, וזו תחושה קשה בשבילי. הרגשתי שההדים הגיעו בעיקר בגלל שהתדמית שלי הייתה של אדם שעושה תמיד מה שצריך, הולך בתלם שרק מחייך והכל לבן סביבו, סבבה לכל הכיוונים. חלק מהתגובות היו קשות מדי, אבל לא התכוונתי לפגוע. רק הלכתי עם מה שאני מאמינה. הבנתי שלא כולם חייבים לאהוב אותי. חושבת ששם התבגרתי".
אני מבין את התחושה, אבל מהמבט שלי הרוב דווקא חיבק אותך על הצעד הזה.
"יומיים אחרי הלכתי לסופר בהרצליה, ניגשת אליי מישהי ואומרת - גם אם תחליטי שאת מפסיקה לשמור נגיעה, נאהב אותך. חיבקתי אותה. אני חושבת שהאירוע הזה שבר בי את הרצון הזה להיות פליזרית, להיות יובל המרצה. אני לא יכולה להיות עבד של מה שנכון ומה שמצטלם הכי טוב, בטח לא ליצור מהמקום הזה".
ביידן ריגש את המדינה בנאום שלו בתחילת המלחמה.
"התמיכה שלו מאוד ריגשה אותי. אבל אתה יודע, האירוע ההוא כבר לא נח לי במחשבות. כבר לא מדברים איתי עליו. חוץ ממך" (צוחקת).
אומרים שאמנים לא אומרים את דעתם כי הם מפחדים לאבד קהל.
"אני לא מפחדת לאבד קהל, אלא להעמיק את הקרע בעם. כזמרת אני מרגישה שהאחריות שלי ליצור אחדות. גם לא ראיתי שאמן שהביע דעה גרם לשינוי. זה לא שביבי התקשר לשאול על עילת הסבירות כן או לא. המסר שלי הוא שיש מקום לכולנו. גם הקהל שלי סופר-מגוון, זה דבר שאני מאוד גאה בו".
איך זה להיות דתייה בעולם של חילונים, שהם רוב תעשיית המוזיקה והבידור?
"אני רואה את זה כיתרון, כי יש לי הופעות לציבור הדתי, המעורב והחילוני. יש גם אתגרים. יותר קשה לי עם לשון הרע, עם לכלוכים".
דוגמה?
"בתקופת הסערה התקשורתית עם הנשיא ביידן הייתה מישהי מפורסמת שהעלתה תגובה נגדי. כתבתי לה, 'ראית את הסרטון עם ביידן, או שהחלטת להצטרף למדורה הלאומית? למה את משתמשת בכוח שקיבלת לרעה?' אני בחיים לא אגיד מילה רעה על אמן אחר. ברשתות מאוד קל ללכלך אחד על השני בתעשייה, וקשה לי עם זה".
אותה אושיית רשת הגיבה?
"מחקה את התגובה והתנצלה. שם היה ניצחון האור על החושך, עכשיו אנחנו ביחסים טובים".
העיסוק האינטנסיבי בסוגיית שמירת הנגיעה הפתיע אותך?
"אני מבינה שזה נתפס כאקט קיצוני, אבל מבחינתי זה מה ששומר עליי - זו חומת ההגנה שלי. גברים שולחים ידיים, בוא נודה בזה. התחלתי את הקריירה בגיל מאוד צעיר. פעם סיימתי אירוע, ירדתי מהבמה והרגשתי שמישהו בא לחבק אותי מאחור עם ריח של אלכוהול. הייתי בת 19, אלה דברים שורטים. תשמע, לא כל אחת שחוזרת בתשובה הייתה מגיעה לשמירת נגיעה. אבל אני החלטתי, חבר'ה, זה לא נעים לי. אני לא של כולם".
דיין רווקה. ובמלחמה, היא מספרת, הציפיות לזוגיות התחדדו. "בתקופה כזו הרצון לבית מתעצם. בא לי לחזור לבעלי, לשבת איתו ולפרק איתו את כל התחושות. אין ספק שהלבד במלחמה יותר מורגש, אלה לא ימים רגילים של לחזור הביתה מלאה באדרנלין אחרי הופעות. אתה מתמודד עם הרבה מאוד רגשות קשים וצריך מישהו לידך. אבל אני יודעת שהוא יגיע בזמן שלו ולא רוצה לפעול בלחץ. אבא שלי, דוד, אמר: בתוך תוכי, יובל, אני רוצה שתקימי את הבית שלך. אבל גם רוצה שתדעי שזה צריך להיות מדויק'".
דוד יודע. מה מצב עולם הדייטים?
"על הפנים".
למה?
"לא פשוט, עולם השידוכים. אחד הדייטים האחרונים שיצאתי אליהם נשמע ממש נורמלי בטלפון, סביב גיל 35, דתי".
רגע. זו חובה, דתי?
"חושבת שיהיה כיף לשמור שבת ביחד. הוא אמר לי, הבאתי לך הפתעה. חשבתי לעצמי, אולי משהו מתוק, או ספר או מפרט מיוחד לגיטרה. ישבנו ליד הים, הבן אדם הוציא שופר ואמר: אני עכשיו הולך לתקוע עבורך בשופר. נדהמתי. אמרתי לו, בבקשה, תסיים עם האירוע. הוא תקע בשופר, מהבהלה היה בן אדם שהפך בירה על עצמו בחוף. זה היה הדייט הראשון איתו, והממש אחרון".
מובן.
"יום אחד הגיעה שיחה אופטימית, חברה מתקשרת ואומרת, יובל, מצאתי, זה זה! בן 29. שאלה אותי איפה נעדיף להיפגש, אמרתי לה שצריך מקום שקט, שנוכל לדבר בכיף. הבן אדם שולח לי לוקיישן. עכשיו נשמה, הוא מגיע עם מפתח של בית אבות ולקח אותי לחצר, אי שם באזור פתח-תקווה. הזיות, אבל מצחיק לפחות".
נשמע קצת מתיש.
"כן, תשמע, אני מאמינה שדברים מגיעים בזמן שלהם, אתה מכיר אותי. לא אוהבת ללחוץ על החיים. אבל אין ספק שזוגיות זה דבר שחשוב לי ומעסיק אותי מגיל 20. אני אדם זוגי וכיף לי בזוגיות. לפני כשנתיים הייתה הזוגיות הרצינית האחרונה שלי, היינו שנה וחצי יחד, עם הפסקות".
ומאז?
"עדיין מחפשת. האמונה מאוד עוזרת במקום הזה, פשוט להבין שזה יגיע כשאהיה מוכנה. לא אתחיל לאכול לעצמי עכשיו את הראש למה זה לא קורה. אם אעבור את גיל 30 ואהיה באותו מקום, אולי כן אתחיל להרהר בשאלה הזו".
זה עוד מעט.
"די, די, רז, אל תלחיץ. זה גם יכול לקרות ברגע, האהבה. אח שלי התחתן לאחרונה, אז חטפתי הרבה 'בקרוב אצלך'".
