פסיקה מקובלת ונפוצה בקרב מוציאים לאור קובעת כי אגתה כריסטי ניצבת במקום השלישי ברשימת רבי-המכר בעולם. קודמים לה בסולם התנ"ך ושייקספיר. מעריציה ומנהלי עיזבונה מזכירים למפקפקים כי אפילו אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, הכיר בכך. היא כתבה בחייה עשרות ספרים ומחזות תיאטרון אחדים. אחד ממחזותיה, "מלכודת עכברים", הועלה לבמה בלונדון ב-1952 והוצג ברציפות יותר מ-70 שנה. המחזות ועשרות הסרטים שהתבססו על כתביה נפוצים ומוכרים עד כדי כך, שביוגרף שנון אחד שהתבקש להגדיר אותה ואת מפעלה אמר כי "אגתה כריסטי היא מחזאית שכתבה גם כמה ספרים". ספריה תורגמו ליותר ממאה שפות, וגם קוראי עברית הם צרכנים מסורים של עלילות הבלשים והמתח שלה.
קוראי ספרי מתח מכורים המכירים את שמותיהם ואת נפתולי כתיבתם של הסופרים בתחום בימינו מתקשים להבין את ההערצה לאגתה כריסטי ואת המוניטין שלה. הם אינם מבינים כיצד לסם הקליל הזה יש כל כך הרבה צורכים, בשעה שבשוק מנסים לפלס את דרכם רבי-אמנים שהעלו את הסוגה לשיאים של תחכום מתפתל. כקורא סדיר של ספרי כריסטי, לא מעריץ גדול אך בכל זאת, אני מודה שיש משהו בדברי המכורים. אתה קורא עוד ספר שלה בניסיון לחשוף את "הרוצח" כבר במחצית הספר, ומתברר לך בפענוח העלילה - הלוא היא "מסיבת הסיום" שמזמנים כריסטי והבלש, הרקול פוארו או מיס מרפל - כי נכשלת שוב. אגתה כריסטי עבדה עליך שוב, אבל זה לא ימנע ממך לקרוא עוד ספר שלה.
לוסי וורסלי, הביוגרפית של אגתה כריסטי (שכתבה את Agatha Christie: A Very Elusive Woman) אינה מנסה לשכנע אותנו שאנחנו טועים. היא אינה מכחישה כי אחד המניעים העיקריים בלהט הכתיבה של כריסטי היה חשבון הבנק שיממן את הרגלי החיים המאוד-יקרים שלה. כריסטי אהבה לאכול טוב, לנסוע הרבה, לקנות חפצים יקרים, ובעיקר אהבה בתים נאים, הרבה בתים נאים. לשבחה ייאמר כי כשפנו אליה כאל סופרת חשובה ורצינית, מיהרה לדחות את המחמאות; היא אינה אלא בעלת מלאכה מיומנת שלא מהססת להתאים את כתיבתה לרוח הזמן ולרצונות הקוראים.
נותרנו, אם כן, עם השאלה מדוע אנחנו קוראים בלהט את ספריה? רמז לתשובה מצאתי בסקירת ספרה של ווסלי ב"טיימס" של לונדון. אוהביה של כריסטי, נאמר שם, "צריכים לקרוא את הביוגרפיה הזאת מאותן סיבות שהם קוראים את ספריה". הגברת אולי לא מרתקת במיוחד בספריה הצפויים, אך קוראי כריסטי המובהקים ערים גם לאופי הבִּטנה שלהם. בקצרה, ואולי מבלי דעת המחברת, ספרי המתח שלה הם גם בבואות מרתקות לאנגליה של העידן שבו נכתבו.
3 צפייה בגלריה
עטיפת הספר Agatha Christie: An Elusive Woman, מאת לוסי וורסלי
(הוצאה לאור: Pegasus Crime)
כך למשל מיס מרפל, שבאמצעותה פיצחה כריסטי את תעלומתה של אישה לא צעירה ולא נשואה, בימים שהדבר היה כמעט חטא. וורסלי מזכירה לנו שבמפקד אוכלוסין שנערך בבריטניה ב-1921 התברר, שבמדינה יש עודף של כשני מיליון נשים על מניין הגברים. מלחמת העולם הראשונה גבתה מחירים נוראים. עוד התברר כי המלחמה חוללה תמורה מהפכנית בממדי הנראוּת של הנשים בחברה, בכלכלה ובפרהסיה. סיפורן של הנשים שהתייצבו במקומות העבודה של הגברים כשאלה יצאו למלחמה ידועים מאוד. חברה שהתרגלה להשלים עם מראה של פקידה ולא פקיד בבנק, או של אישה בפס הייצור של מפעלי הנשק, לא הרימה גבה למקרא חוכמתה של האישה המפליאה לראות ולהבין את מה ”שמתחולל מתחת". ועם זה, טוענת בזעם הביוגרפית, המעמד החדש של הנשים, עצם ההידרשות להן בניהול תחומים שונים בחברה ובכלכלה, החריף את היחס כלפיהן. גברים ששבו מן המלחמה מוכים וחבולים חששו מן האפשרות שלא יוכלו לשקם את מעמדם ואת מקורות פרנסתם. וורסלי היא פמיניסטית במובהק, והיא מנהלת עתה את המאבקים שכריסטי עצמה לא העלתה על דעתה ליטול על עצמה. הביקורת של גברים בעיקר על יצירותיה של כריסטי, מחזות וספרים, שלא נמנעה מביטויי זלזול מעליבים, לא הייתה נשמעת כלל אם מושאי הטחת העלבונות היו גברים. הגברים גבוהי המצח זלזלו ביצירותיה, הציגו אותה כגברת טרחנית ולא האמינו לטענותיה. על אהבת ציבור הצרכנים מיעטו לכתוב ולהסביר.
לוסי וורסלי מיקדה את מלחמתה בהתייחסות הגברית המקובלת לאגתה כריסטי וליצירתה בפרק הארוך והמרתק המגולל את פרטי האירוע שנודע כ"פרשת היעלמותה של אגתה כריסטי". יצוין כי בעוד שנתיים ימלאו מאה שנה לאירוע, אך בניגוד למסתרי הרציחות של הסופרת, סיפור היעלמותה עדיין מעורר מחלוקות. ואלה עיקרי הדברים: בתחילת חודש דצמבר 1926, חודשים אחדים לאחר מות אמה האהובה וכישלון מאמציה להחזיר לחיקה את בעלה ואבי בתה - הקולונל בדימוס ארצ'יבלד כריסטי, שקשריו עם עלמה צעירה היו בפי כל - נעלמה אגתה כריסטי. עשרה ימים לא פסקו העיתונים מדיון וניסיונות לפתור את התעלומה. אלפי שוטרים נפרסו לאתר אותה לאחר שמכונית המוריס הקטנה שלה נמצאה חבולה ועזובה לא הרחק מביתה. הביוגרפית מספרת לנו כי כריסטי יצאה מביתה בשעת ערב ולא סיפרה למשרתים ולאומנת של בתה לאן מועדות פניה ומתי תשוב. מציאת המכונית הפגועה הגבירה את הדאגה לחייה. במכונית לא נמצאו עדויות כלשהן. ואכן, מספרת הביוגרפית, היא יצאה לדרכה בלי מזוודה או כל ציוד אחר. הממצא היחיד שהסעיר את החוקרים והגביר את החשש להתאבדות היה תצלום של בתה רוזלינד במושב האחורי.
אגתה כריסטי נחבלה קלות בתאונה, המבוימת או האמיתית, יצאה מן המכונית, נסעה ברכבת ללונדון, ומשם המשיכה לעיר הנופש הרוגייט, השתכנה במלון נחשב במרכז העיר ולא עשתה כל מאמץ להסתתר. עובדי המלון סיפרו כי הייתה ערנית מאוד בפעילויות החברתיות של אורחי המלון האמידים, וערב אחד אפילו שרה להם. לאחר עשרה ימים חשו החדרנים במלון שמשהו לא תקין בהתנהגותה של הגברת, שאיש לא ידע מי היא ומניין באה. הם, כמו כל אנגליה, קראו עיתונים ומיהרו לפנות למשטרה. סיפורה של אגתה כריסטי נחשף. בעלה, זה הבוגדני, עוזרת נאמנה ואחותה של הסופרת הגיעו להרוגייט והחזירו את הנעדרת לביתה. לעיתוני הממלכה שסיקרו בהבלטה את האירוע לא היה ספק. אגתה כריסטי, כתבו, בין משום שרצתה לנקום בבעלה ובין משום רצונה להגביר את מכירת ספריה — ביימה תעלול "מן הספרים".
דמותה של אגתה כריסטי העולה מספרה המעניין והקריא מאוד של וורסלי היא אכן ילידת זמנה ומעמדה. יש שיאמרו, כפי שהם אומרים על ספריה, שהייתה אישה צפויה, מחברת של עלילות צפויות. היא הייתה עד כדי כך שמרנית ובת זמנה, שאפילו חיידק האנטישמיות דבק בה. לא נמצא בכתביה דמויות רבות של יהודים, ומכל מקום אלה שנזכרים, אינם נמנים עם הגיבורים הראשיים. אך כל אימת שיהודים מופיעים בספריה היא מצמידה להם, כבני לוויה, מאפיינים אנטישמיים ממיטב הספרייה הסטריאוטיפית. היא עשתה זאת גם כשהאפיון הפוגעני לא שירת כלל את העלילה. עורכיה וסוכניה התקשו לשכנע אותה להסיר הערות אלה מן הספר, אך היא עמדה על דעתה. עורכיה וסוכניה באנגליה הורו למוציאים לאור בארה"ב לסלק מן הספרים כל אזכור של יהודים ויהדות, ואכן מקוראי המהדורות האמריקאיות של ספריה נמנעה תרעלת האנטישמיות של אגתה כריסטי. קוראים אלה לא ידעו שכריסטי אנטישמית, כמו רבים בסביבתה. זה לא הפריע להם ליהנות מן העלילה.
קוראי ספריה המאוחרים ודאי מבחינים בניסיונותיה להתאים את עצמה ואת כתיבתה לרוחות החדשות המנשבות בעולם. היא ניסתה להתרחק מבתי הפאר ומגיבורי המעמדות העליונים, והתאמצה לקרב אליה קוראים צעירים. הביוגרפית מדגישה בהפתעה כי זירת אחת מעלילות הפשע שלה היא מעון אוניברסיטאי משותף של סטודנטים. עורכיה וסוכניה של כריסטי לא אהבו את התפניות וחששו מאובדן קוראים, אך התבדו. קהל קוראיה לא פחת, וספריה אף תורגמו לשפות השגורות בפי קהלים שקודם לכן לא שמעו עליה. עיבוד כמה מספריה לסדרות טלוויזיה תרם לא מעט לפריחה של מכירת הספרים. לאחר הטלוויזיה גילו גם יוצרי קולנוע את האוצר ועיבדו בהפקות ענק כמה מספריה הפופולריים. כמה וכמה שחקני קולנוע בולטים חבים את פריחת הקריירה שלהם לכריסטי. ואילו אנשי ספרות אניני טעם לא שינו את דעתם וביטלו את ערכם התרבותי של ספריה. הביוגרפית אינה מסתירה את היחס הזה, אך מלווה את דברי הזעם והביטול בכיבודים הרבים שהורעפו על ראשה של הסופרת המזדקנת. המלכה העניקה לה את התואר "דיים", ואגתה כריסטי, מספרים לנו בגאווה, אף עשתה את צעדיה הראשונים באקדמיה. סטודנטים החלו להעריך מחדש את ספריה ולגלות בהם סוגיות הראויות לליבון והעמקה.
אגתה כריסטי נפטרה בינואר 1976, ולוסי וורסלי רומזת כי בשנים האחרונות לחייה ניכרו בה סימנים מדאיגים של אלצהיימר. כל מה שנותר עתה ליורשיה היה להנהיג סדרים בעסקי הסופרת המנוחה. לטפל ברשת הבתים שרכשה בימי חייה, בשימור שכיות החמדה שהקיפה את עצמה בהן, ובעיקר לפקח על גביית התמלוגים מהמוציאים לאור הרבים שלה ברחבי העולם.
לוסי וורסלי מסיימת את ספרה בטענה כי למרות הרצון המועט שלה לשנות סדרי עולם, "לחייה וליצירתה הייתה השפעה עמוקה על התרבות של המאה ה-20".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
