חלפו כ-50 שנה ממותה של חנה ארנדט וכ-75 שנים מצאתו לאור של ספרה מחולל הסערה "יסודות הטוטליטריות", אך פרשנים, עיתונאים ומעריצים עדיין פונים אליה ואל כתביה המרובים למצוא בהם תשובות לשאלות מטרידות שאין להן דבר וחצי דבר עם המצוקות האנושיות והפוליטיות שהניעו אותה להסביר ולתאר את בסיסיו של העולם בראשית שנות ה-50 של המאה שעברה. ארנדט לא המציאה את מושג הטוטליטריות. דנו בו לפניה; בעיקר כדי להבין את הפשיזם מבית מדרשו של בניטו מוסוליני. ארנדט הרחיבה את חלותה של התופעה וכללה בה, בימי אימת המלחמה הקרה - נוסף על משטר הרשע של הנאצים - גם את אימפריית הדיכוי הקומוניסטית של יוסף סטלין.
ארנדט הייתה מאוד מסודרת בכתיבתה. היא ניתחה את מהות הטוטליטריות ונתנה בה סימנים. הספר עורר תגובות נלהבות ותורגם עד מהרה ללשונות רבות. אך היו לו גם מבקרים חריפים כבר אז. ארנדט שילבה בכל ספריה פרטים ותופעות מן ההיסטוריה כדי להבהיר ולהוכיח את פסיקותיה. ועם זאת, עיקר ההתנגדות להסבריה הסוחפים נסמך על הטענה כי מעדה ושגתה בגישה שאינה היסטורית. זו דרכם של היסטוריונים: הסטייה מן הייחודי והחד-פעמי אל טיעון שמבהיר הכול, מפירה את שלוותם המקצועית.
בספר זה, כמו בהרבה מכתביה, מייחדת ארנדט מעמד של חשיבות עליונה ליסוד האנטישמיות בדרך אל הטוטליטריות. היא מפנה את קוראיה אל תפוצתה של האנטישמיות בצרפת ומתארת בהרחבה את פרשת דרייפוס. אלא שצרפת לא נמנית, גם בכתיבתה, עם חבורת הטוטליטריים. הכיצד? או למשל מאפיין אחר של הטוטליטריות - האימפריאליזם. חנה ארנדט ידעה כי הבריטים הם אלופי האימפריאליזם ומנתה את כל רשימת רבי-האימפריאליסטים הבריטים, החל מססיל רודס וכלה בלורנס איש ערב. ובכל זאת, רעה חולה זאת לא הפכה את בריטניה למדינה טוטליטרית. העובדה שחשפה והצביעה על סממנים ברורים של דמיון בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית אינה מצדיקה את הצבתן של שתי התופעות המקוממות בקטגוריה אחת. לרוע, מתברר, יש פנים רבות.
לינדזי סטונברידג' מתוארת כפרופסור למדעי הרוח וזכויות האדם מאוניברסיטת ברמינגהם. היא מעריצה גדולה של חנה ארנדט, וכמו רבים מקוראיה של ארנדט גם היא אינה מהססת להפנות אותנו אל כתביה הוותיקים בניסיון להבין את פוטין ואת טראמפ. ספרה החדש אינו ביוגרפיה במובן המוגדר של הסוגה. אפשר לתאר אותו בהגדרה "חנה ארנדט ואני", ואין בניסיון זה כדי להמעיט מחינו ומערכו של הספר. סטונברידג' מפרטת נקודות עיקריות בחייה של ארנדט, דנה בספריה ובתובנותיה, אך משלבת ביניהן חוויות ותיאורים מרשמיה שלה מעלייה לרגל לתחנות במסעות הנדודים של הגיבורה: מהנובר לברלין, לפריז, לניו-יורק וגם לביקור המאכזב שלה בירושלים ותוצאותיו. ביקורים אלה של סטונברידג' מאפשרים לה להעתיק את חנה ארנדט ממקומה ועברה אל ימינו.
4 צפייה בגלריה
עטיפת הספר We Are Free to Change the World: Hannah Arendt's Lessons in Love and Disobedience, מאת לינדזי סוטנברידג'
(באדיבות הוצאה לאור Hogarth)
בפורטבו שבפירנאים, בגבול בין ספרד לצרפת, מבקשת המחברת להתייחד עם זכרם של יהודים שניסו להימלט מאימת הגרמנים ושלטון וישי. היא נרגשת, כמו כל המבקרים במקום, מפסלו הסביבתי של דני קרוון 'מעברים', יד זיכרון לגורלו הטרגי של ולטר בנימין, הפילוסוף ששם קץ לחייו לאחר שהוויזה שלו נדחתה במעבר הגבול. חנה ארנדט ובעלה השני, היינריך בליכר, שהו בחברתו של בנימין בפריז בחודשים האחרונים לפני מותו, וזה הפקיד בידיה את כתב היד של יצירתו האחרונה. ארנדט נעצרה בצרפת ואף הוחזקה במחנה מעצר, אך נמלטה ממנו ומצאה מקלט בפורטוגל הניטרלית. לאחר המתנה מורטת עצבים בליסבון לספינה שתמלט אותם מאירופה, הגיעו היא, בעלה ואימה לניו-יורק. פרק חדש ומרשים נפתח בחייה של ארנדט.
פליטות, עקירות, חיים נטולי מעמד אזרחי וגם דאגות פרנסה לא היו זרים לארנדט. אך את ארצות הברית היא אהבה מאוד כבר מן הרגע הראשון. שנים של צמצום וחיים בדוחק לא פגמו בראייתה את המדינה החדשה שאליה באה כאי של תקווה וחירות. היא חשבה וכתבה על העולם הישן, על דיכוי ורשע, ובארצות הברית מצאה מקום מבטחים שיסודותיו, כבר מימי האבות המייסדים שלו, בנו גדרות ומכשולים מפני תופעות והתפתחויות שיחסמו את ההידרדרות לדיקטטורה, לשלילת זכויות ולסתימת פיות. חנה ארנדט הייתה אמריקאית גאה.
צאתו לאור של ספרה הראשון שינה, כאמור, את מעמדה. ביתם של ארנדט ובליכר היה בית ועד לחכמי ניו יורק. היא אהבה מאוד מסיבות והתכנסויות של אינטלקטואלים, הרבתה לארח, ואף התגאתה ביכולות הבישול שלה. לינדזי סטונברידג' מסופקת בכך, אך אין לה ספקות כלל באשר למקורות הביקורת שמתחו רבים על ספרה. לדידה אריק הובסבאום, אירווינג האו, ישעיהו ברלין והיסטוריונים אחרים, מצאו פגמים במחקרה של חנה ארנדט משום שהם גברים. הרעיון שאישה מנסה לחדור לתחום שלהם לא נראה להם.
שני פרקים מכוננים בחייה של ארנדט לאחר מלחמת העולם השנייה מקשים גם על הנדרשים שוב ושוב לכתיבתה וללקחיה לפרשם או להצדיקם. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שיש המייחסים לו מעמד של פורץ דרך ומחדש גדול, היה המורה של ארנדט בבחרותה וגם המאהב שלה. ייתכן שהיה פילוסוף ענק, אינני מוסמך להעריך אותו בתחום זה, אך אין לי ולו צל של ספק שהיידגר היה אדם נתעב, אנטישמי אלים ויהלום נוצץ בכתר הרשעות של המפלגה הנאצית. לאחר המלחמה, בתהליך הדה-נאציפיקציה, ניטלה ממנו זכות ההוראה בגרמניה החדשה. היידגר לא התנצל ולא התנער בפומבי מדעותיו המזוויעות, וגם לא מסילוקם, בהוראתו, של מדענים והוגים יהודים.
בראשית שנות ה-50 נסעה ארנדט לגרמניה בשליחות של ארגון יהודי שפעל להשבת אוצרות של יהודים שנשדדו בידי הנאצים. אך לא בכך הסתכמו מעשיה בברלין. היא טרחה לחדש את הקשר שלה עם המאהב המנצל שלה, סעדה עם בני הזוג היידגר והקשיבה לנאצות הגזעניות של הגברת היידגר, שלא חדלה לקונן על סילוקם של היטלר וחבורתו. הקשר בין ה"מחילה" של ארנדט לטיהורו של היידגר וחידוש זכות ההוראה שלו לא מוכח, אך הוא ודאי לא מנע אותו.
סטונברידג' פוסקת כי דעתה אינה נוחה מפגישת היידגר וארנדט וחידוש קשרי ההתכתבות ביניהם, ומוסיפה כי היא עצמה לא הייתה נוהגת כך, אך מצרפת לגינוי הערה של הבנה תמוהה: "כפי שקרה פעמים כה רבות, בחייה ובכתיבתה של ארנדט היו תפניות עלילה שלא תמיד ניתנות להבנה".
ייתכן מאוד שפרק משפט אייכמן בירושלים נמנה, להערכתה של הביוגרפית, עם הרשימה הארוכה של ה"תפניות בעלילה" בחייה של ארנדט. התגובות הזועמות של רבים וטובים למקרא הספר שכתבה מרשמיה על המשפט מעידות שרק מעטים התנחמו ואימצו את משפטה הסלחני.
בדיעבד לא קשה להגיע למסקנה כי ארנדט טעתה טעות מכאיבה לה ולמורשתה כשנטלה על עצמה את מעמד העיתונאית שתספר לעולם על מעללי הנאצים ועל המשפט המתנהל בירושלים. אך היא לא היססה. משנודעו פרטי חטיפתו של אייכמן מארגנטינה והכוונה לשפוט אותו בירושלים, פנתה לעורך השבועון החשוב "הניו יורקר" והציעה את עצמה כשליחת העיתון למשפט. העורך לא היסס. שמה של ארנדט כפרשנית הגדולה של הטוטליטריות היה בפי כל והמאמרים לעיתון שתשלח מירושלים ירוממו בוודאי את ערכו של העיתון.
חנה ארנדט יצאה לירושלים, והעניין החל להסתבך מן המפגש הראשון שלה עם המדינה שהציונים הקימו במזרח התיכון. המפגש שלה עם ירושלים וישראל עוד לפני שהחל ההליך המשפטי בבית העם החדש בעיר שהוכשר לשמש כאולם המשפט, הסעיר את רוחה. המשפט, ואין להכחיש זאת, היה בחזקת הצגה אחת גדולה. אך משהחל והתבהרה מגמתו, התברר לחנה ארנדט כי זאת לא ההצגה שלה. ואת מה שלא כתבה בספרה לאחר תום המשפט, כתבה למורה שלה מימי לימודיה בגרמניה, הפילוסוף והפסיכיאטר קארל יאספרס, גם הוא מקורבנותיו של מרטין היידגר. ירושלים, סיפרה לו, היא עיר חמה מאוד ומחניקה. המראה שנגלה לפניה באולם ובסביבתו מעורר בה רגשות, שאלמלא נזהרנו בכבודה, היינו מתארים אותם כגזעניים. וכך כתבה ליאספרס: "מחוץ לאולם בית המשפט מסתופף ערב רב מזרחי כאילו היינו באיסטנבול או במדינה אסיאתית למחצה אחרת. הכל מאורגן ומתנהל בידי כוח משטרה שמרתיח את עצביי. הם מדברים רק עברית ונראים כמו ערבים. ביניהם טיפוסים ברוטליים למדי".
העניין הזה של העברית הרתיח את דמה של ארנדט ומעיד כאלף עדים על מיעוט הבנתה את מהותו של המפעל הציוני. היא אינה מבינה מדוע מתעקש בית המשפט לקיים את ההליך בעברית. הרי השופטים וגם הנאשם מבינים ודוברים גרמנית. עד מהרה קרסה סבלנותה של ארנדט מחמת העברית והאולם המחניק שבו התנהל משפט אייכמן. ובעוד עדים רבים התייצבו וגוללו את סיפורם הנורא, יצאה ארנדט להירגע במקומות תרבותיים יותר, ביוון ובאיטליה. לירושלים תשוב רק בשלבים האחרונים של המשפט. נימנע, כמו מחברת הביוגרפיה, מניתוח משמעות הפסיקה המהדהדת של ארנדט שבחרה לסכם את כל האירוע המחולל הזה ברעיון "הבנאליות של הרוע". המבקרים הרבים שקצפו למקרא ספרה של ארנדט על אייכמן בירושלים היטיבו לנסח את מהותו, ובעיני רבים - ריקנותו.
בסיכום ספרה כותבת סטונברידג' כי העולם בימינו, המאופיין בדבקות באמונות שאין להן כל אחיזה במציאות, כשמעלים על נס את השקר וטוענים שלכל עובדה יש חלופה, הוא הפרק האחרון בתיאטרון החיים הפוליטיים. "השלטון המוחלט של דעות שאין להן כל בסיס עובדתי, מצב המכונה היום פוליטיקה של פוסט-אמת, מקעקע לחלוטין את המציאות בעולם שבו אנו חיים".
We Are Free to Change the World: Hannah Arendt’s Lessons in Love and Disobedience, לינדזי סטונברידג', הוצאה לאור: Hogarth, 347 עמודים
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
