אני עומד מול כניסת הבית שברחוב פרוג 15 בתל אביב, רחוב קטן שמחבר בין הרחובות פרישמן וגורדון. זהו בניין צנוע למראה בעל שלוש כניסות; שלוש קומות בלבד לבניין; קווי הבנייה ישרים ונטולי קישוט, המרפסות מרובעות ואחידות. נדמה שלתכנון הבניין הזה נדרשו לאדריכל רק שני מכשירים: עיפרון וסרגל. למרות 90 השנים שחלפו מאז הושלמה בנייתו והשינויים שחלו בו, עדיין משדר הבניין את מה ששידר, על פי תצלומים, בימים הראשונים לבנייתו: צניעות כלפי הרחוב ואחידות שוויונית בין הדיירים לבין עצמם. אילו הבניין הזה היה יכול לדבר, הוא היה אומר, "ראו כמה צנוע אני", וגם "ראו כמה דומים זה לזה הדיירים הגרים בי".
הבניין הזה הוא 'מעונות עובדים הו"ד'. האדריכל שתיכנן אותם היה אריה שרון (נולד ב-1900 בשם לודוויג קורצמן), שלמד ועבד ב'באוהאוס' בדסאו גרמניה (1929-1926). הבניין הושלם בשנת 1934, ובאותה שנה נולד בתל אביב הילד יעקב שבתאי, שיבלה שם את ילדותו. שבתאי לא רק גדל במעונות עובדים, הוא גם כתב עליהם רבות. לא קשה לזהות את המקום כמשכנה של משפחת גולדמן ברומן "זכרון דברים" או כבית הוריו של מאיר ליפשיץ ב"סוף דבר". כבר הסיפור הראשון בספר הסיפורים הראשון של שבתאי - הסיפור "אדושם", בספר "הדוד פרץ ממריא" (1972), ממוקם שם בלי ספק, גם אם הם לא נזכרים בשמם.
אני עומד מול הבנייה גלוית הלב, הבהירה הזו, מופת של "העיר הלבנה". אחר כך אני פוסע מספר צעדים דרומה ופונה מערבה ברחוב פרישמן. שם מתגלה כי לבניין הזה יש צד נסתר. יש לו חצר פנימית, שאי-אפשר לשער את קיומה כשעומדים ברחוב פרוג. צורת הבניין היא כשל האות ח' שפתוחה מעט לכיוון דרום. הבית, שמשדר צניעות לכיוון הרחוב, מסתיר מגרש פרטי. כיום מותקן במקום שער ברזל המאפשר רק לדיירי המקום להיכנס פנימה. לפני כמה שנים מישהו ריסס כתובת גרפיטי ליד השער שלשונה "דברו עם השכנים שלכם". הגרפיטי הזה הוא התחלה מצוינת לדיון ביצירתו של יעקב שבתאי וברלוונטיות שלה גם היום.
הבית משדר יושר. השימוש החסכני בסרגל מביע אדריכלות "ישרה", אדריכלות של מצפון נקי ושל צניעות. אבל היושר הזה הוא רק צד אחד של המטבע. מה ששבתאי ניסה לעשות בכתיבתו הוא לסדוק את החזות הישרה והצנועה הזו, כי הוא חש את המתח הזה בתוכו. נדמה לי שכבן גילו של הבניין גילם הבניין הזה דימוי של נשמתו ושל החברה שהוא חי בתוכה, על צד האור וצד הצל שלה. הבניין הזה מתרחב כסמל ישראלי שחורג מעבר לגבולותיו.
למשל, ברומן "זכרון דברים" (1977) מתרחש בחצר הזו אחד הרגעים האלימים ביותר בספרות הישראלית, שאינה דלה ברגעים כאלה: אפרים גולדמן רוצח בחצר את הכלב של אחת השכנות, ודמו ומוחו ניתזים בחצר הפנימית. בסיפור אחר של שבתאי, "מודל", קופצת אותה שכנה מן הגג ומתאבדת - ואת גופתה מוצאים בחצר הפנימית הזו. אם כן, לפנינו מבנה שמצד אחד הוא לבן, נקי, ישר, אחיד וצנוע; ומצד אחד הוא אלים ואובדני.
לא פחות חשוב מתיאורי מה שעושים, חושבים ואומרים בחצר הפנימית ובדירות - חשוב כמובן האופן שבו שבתאי מתאר את כל זה. את הפרוזה השיטפונית, הכמעט-היסטרית, של "זכרון דברים", אפשר להבין כניסיון ליצור מכשיר כתיבה המנוגד לקו הישר והשקט והמנוגד למינימליזם האדריכלי של בית משפחתו. שבתאי יצר ב"זכרון דברים" פרוזה בארוקית, אורנמנטלית (קישוטית), שאף פעם לא נעה בקו ישר, ותמיד יש בה ממד של גודש. אילו היינו בונים בניין ברוח "זכרון דברים" היינו מקבלים קתדרלה של גאודי, כמו כנסיית המשפחה הקדושה בברצלונה, ואולי אף מסילה של רכבת שדים, לא בניין באוהאוס. הסגנון עצמו נושא מסר של התנערות משלטון הקו הישר והאחידות בין הדירות; הסגנון אומר, בצורתו של המשפט ולא רק בתכניו: איני חלק מקבוצה אחידה של אנשים, ואיני מאמין בצניעות המופגנת שלכם. איני כלוא במלבן של בית ילדותי.
הנה לדוגמה חלק קטע מתיאור רצח הכלב ("זכרון דברים", עמ' 14): הכלב "אפילו כשכש בזנבו, שהרי הוא לא יכול היה לנחש שאביו של גולדמן יהרוג אותו בעוד שניות מעטות, אבל אביו של גולדמן התקרב אליו ולפתע שלף מתוך חולצתו פטיש בנאים והיכה במהירות בחמת זעם בראשו". כאן בא התיאור הישיר של הרצח, ולאחריו מסופר שאביו של גולדמן "השליך (את הכלב המת) הרחק, באחד משדות-הבוּר הרחבים, שהיו מכוסים קוצים ודרדרים ועשבי-בר, ואשר השתרעו עד מעבר לפרדסים ולמשוכות הצבר של הכפרים הערביים, שנעלמו כעבור כמה שנים ביחד עם שדות-הבור ושדות המִזרע והמקשאות והכרמים ועם חורשות האקליפטוס הקטנות ועם התנים, שזללו את נבלתו (...) נעלמו מפני הבניינים החדשים והרחובות המטופחים, שנבנו שם בקצב מסחרר ואשר באחד מהם עבר האוטובוס והתקרב אל תחנתו הסופית, שצזאר וישראל ירדו בה והלכו עם עוד אנשים לבית הלוויות העירוני".
כל מי שיקרא את הקטע בחצר של 'מעונות עובדים' - ועשיתי זאת פעם בסיור מודרך - יחוש עד כמה המשפטים חסרי הנשימה הללו מתרוצצים ונחבטים בקירות של החצר הסגורה והשקטה כציפור בחדר סגור. אין זה נובע רק מהמוזיקה של המשפט, שאין לה דבר עם הקווים הישרים של המבנה, אלא מההמראה הסיפורית המדהימה שעוברת בבת אחת מחיסול הכלב בחצר הפנימית אל חיסול הכפרים הערביים ואל בית הקברות שבו נטמן אביו של גולדמן, רוצח הכלב. המשפט של שבתאי מחבר ברמז את "פטיש הבנאים" שהלם בכלב בלב המבנה החדש (בזמן הרצח) של 'מעונות עובדים' עם "הבניינים החדשים והרחובות המטופחים" שנבנו באזור בית הקברות, ואת אלה עם הריסת בתי הכפרים הערביים. כך מחבר שבתאי את האלימות בבית עם ההתפשטות העירונית, ואת האלימות כלפי הכלב עם האלימות הפוליטית. אגב כך מתברר שהרוצח (אפרים גולדמן) וקורבנו (הכלב) טמונים באותו מרחב, כמימוש סיפורי של דברי קהלת, "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה".
'מעונות עובדים' אינם בניין רגיל. גם כיום, למיטב ידיעתי, לא כל אדם יכול פשוט לרכוש שם דירה מפני שהבניין רשום כאגודה שיתופית, מעין קיבוץ עירוני, והרוכש צריך לקבל את הסכמת החברים. הקהילה השוויונית מסננת את הראויים לבוא בשעריה. במקור סיפקו המעונות את רוב צורכיהם של הדיירים: היו בהם גן ילדים, חדרי קריאה, צרכנייה, חדרי כביסה ומרפאה. גרו בבנייני המעונות פקידים בכירים של המנגנון ההסתדרותי, אישים כמו יוסף שפרינצק, לוי אשכול, מרדכי נמיר. שמם, 'מעונות עובדים', מטעה: העובדים לא יכלו לרכוש דירה בָּמעונות. זהו בניין שנועד לאליטה של מעמד ההסתדרות. גם אביו של יעקב שבתאי היה בכיר ב'סולל בונה' (אולי מכאן פטיש הבנאים), חברת הבנייה של ההסתדרות.
אם כן, מה שנראה כלפי חוץ כבניין צנוע, הוא למעשה בניין של אצולה. לא אצולת ההון במובנים של ישראל כיום, אבל עדיין - אצולה מעמדית. וזוהי אצולה שלא אהבה לחשוב על עצמה כעל אצולה, שהרי מושג האצולה אינו מתיישב עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית.
הסמל של 'מעונות עובדים' עודנו בתוקף - על החברה הישראלית כולה
אני יושב על ספסל ציבורי ליד 'מעונות עובדים' ופותח את הספר "הדוד פרץ ממריא", ספר הסיפורים הראשון של שבתאי, שפורסם בהיותו בן 38. הסיפור "אדושם", הפותח את הספר, הוא סיפור פשוט. מסופר בו על ילד, בן דמותו של הסופר, המתקרב לגיל בר מצווה. התקופה היא ימי המנדט הבריטי, ויש להניח כי כוונתו של שבתאי לשנת 1947, השנה שבה מלאו לו 13. על הילד ניחתת באחד הימים הידיעה המאיימת כי עליו ללמוד את הקריאה בתורה לקראת טקס בר המצווה. סבו וסבתו היו יהודים שומרי מצוות. הוריו כבר איבדו את רוב הקשר למסורת. הנכד הוא "צבר" לכל דבר, חניך של מערכת החינוך החילונית-סוציאליסטית. טקס בר המצווה חשוב לסבו ולסבתו; הוריו יערכו אותו בעל כורחם; עבור הילד הוא זר ותמוה.
אפשר לראות בסיפור הזה התחלה של מה שיעסיק את שבתאי גם בסיפורים וברומנים הבאים שלו, והוא הניסיון לבדוק את קיומו לאור הסתירה שהמעונות מגדירים. הילד בורח לדרום תל אביב ופוגש שם, כמו בעולם אחר, בני אדם שאינם בני הקבוצה שלו, שגרים באדריכלות פרועה, "מגובבת" (בדרום תל אביב יש "פיילות במרפסות", למשל). טיולים לדרום תל אביב יהיו נדירים למדי לגיבורי שבתאי; קל לגיבוריו לנסוע לחו"ל מאשר למרחבים הערביים של ישראל. יפו וירושלים כמעט שאינן נמצאות על המפה הספרותית של יעקב שבתאי. גיבוריו נוסעים לארצות כמו ספרד וצרפת, הולנד ואנגליה, ארצות שמחליפות במידה רבה את דרום תל אביב כאזור שמעבר לחומות של מעונות עובדים - ארצות שמשמשות בעיקר כמקומות של חיפוש (כושל) של ארוטיקה. בהכללה, המפה המדומיינת של יעקב שבתאי היא מובלעת תל-אביבית (בערך מצפון דיזנגוף ועד אלנבי, ובין אבן גבירול לים) שגלעינה הוא מובלעת 'מעונות עובדים'. זה "הבית": "החוץ" כבר נמצא בחוץ לארץ. הכי ישראלי שיש. גם ב-2024.
נעלה במדרגות לקומה השלישית וניכנס לרגע, בלי לדפוק בדלת, מרחוב פרישמן אל תוך דירת המשפחה ב'מעונות עובדים'. גם כאן ניכר פער בין החזות החיצונית, המודרניסטית לעילא, "הלבנה", ובין הפנים. בחוץ הצבע לבן. בפנים שולט הצבע החום. הצבע החום הוא הצבע של הצעיף של הסבתא, של נעלי הבית של הסבא, של ארון הבגדים, של השפם והזקן של הסבא, ועוד. אנו יכולים להריח את החום הישן, ריח טבק הרחה ומעילים כבדים שאוחסנו בארונות חומים למשך הקיץ, מעל למגירות ובהן נעליים חומות וריח משחת נעליים חומה בקופסת פח עגולה. זה ריח שמגיע מזמן אחר וממקום אחר.
הצבע והריח נובעים מכך שהדירה היא מרחב שמכיל מטעני עבר "גלותי", המרחב שחוסל בשואה. הסבא של שבתאי מתואר כמעין פרעה היושב בקברו, והעבר נמצא לא רק בריהוט אלא בדיבור עצמו: הסבא מדבר עברית בהגייה אשכנזית ומכריח את נכדו לחזור על המילים, שאינן מובנות לו למרות שהן לכאורה בשפתו. אנו שומעים את הילד ממלמל בעקבות סבו, "מויידאני לפנייכו... שהחזרתבינישמוסי...". הילד כלל אינו מבין כי הוא אומר "מודה אני לפניך, שהחזרת בי נשמתי". וגם אנו, לפחות רובנו, לא מבינים.
הבניין, המשדר כלפי חוץ מודרניזם בהשפעה מערב-אירופית, בעיקר גרמנית, הוא בתוך-תוכו מזרח-אירופי, פולני. רהיטי הבית הובאו מפולין; גם המצוות והתפילות הן מורשת העיירה המזרח-אירופית; דיבורו של הסבא זר לדיבור הישראלי המודרני ומגיע מהתרבות שהישראליות החילונית ניסתה לשכוח. 'מעונות עובדים' הם מעין שטרודל וינאי שהנוגס בו מגלה כי הוא ממולא בתפוח אדמה מרוסק, כמו בלביבת חנוכה.
יש קשר בין המרחב התל-אביבי של "אדושם" ובין מה שאנו יודעים על תפיסת המרחב של היהודים בעיירה היהודית במזרח אירופה, שממנה הגיעה משפחתו של שבתאי. אפשר לומר כי הבניין המודרני בתל אביב לא מחק את דפוסי ההתנהגות ואת תפיסת המרחב של יהודי העיירה. גם בעיירה לא הכיר היהודי את המרחב הסובב לפרטיו. מקום שלא דיברו בו יידיש היה כמעט בלתי נתפס עבור נער יהודי ממוצע. העיירה אפשרה ליהודים רבים לחיות במובלעת של מקום בתוך מקום ועל פי זמן של לוח שנה פרטי, בלי מגע של ממש עם הגויים, ולרוב בלי להיות רהוטים בשפתם.
שבתאי ראה כי הבית שהוא גדל בו מבוסס על שלוש הכחשות: הכחשת העבר היהודי על טקסיו ולשונותיו (הצבע החום שבתוך מעטפת הבניין הלבנה); הכחשת האליטיזם המעמדי והתעלמות ממעמד הפועלים האמיתי, שגר בדרום תל אביב וביפו (צורת הח' של הבניין שפתוחה דרומה רק כדי סדק); והכחשת היצרים, חלקם אפלים ואלימים, שמתפרצים בחצר הפנימית של המעונות (הקירות הבהירים שמותזים עליהם רסיסי מוח מרוסק של כלב).
את שבתאי (בעיקר של "זכרון דברים") כדאי לקרוא עדיין כי האנרגיה של המשפטים שלו חיה, אחרי כמעט חצי מאה, אבל גם כי הסמל של 'מעונות עובדים', כפי שניסיתי לתאר כאן, עודנו בתוקף. כיום, כל הקבוצות בחברה הישראלית מסתגרות בתוך מין ח' כזה, כל אחת בח' שלה, ומסרבות "לדבּר עם השכנים", כעצת הגרפיטי על קיר 'מעונות עובדים'. ההסתגרות היא בין אמונות דתיות, בין מעמדות ובין השקפות - היא גם כלפי חוץ: חומות ההפרדה והגדרות, בגבולות או לידם, ממשיכות את ההיגיון של 'מעונות עובדים' בקנה מידה ארצי, והיא נועדה ליצור את מדינת ישראל כולה כשכונה מסתגרת כזאת הפתוחה לא דרומה אלא מערבה, כבית (לאומי) שהוא גם חומה, כמו התכנון של 'מעונות עובדים'. יעקב שבתאי פרץ את ההסתגרות הזאת באשד הפרוזה של "זכרון דברים". בימינו ההסתגרות הזו נפרצת ברחובותינו ובגבולות המדינה בדרכים הרבה פחות ספרותיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
