המהדורה העברית של "לא סופרים את היהודים" נפתחת בהרהור של המחבר, הקומיקאי והסופר הבריטי דייויד באדיל, בשאלה מדוע "נדרש זמן מה" כדי שהספר יראה אור בשפת הקודש ובארץ שבה מתגוררים קצת פחות ממחצית האנשים שבהם עוסק הספר (עם זאת, הדוקו המוצלח והמומלץ על בסיס הספר שודר ב-yes לפני שהספר תורגם). "אולי זה קצת מוזר", כותב באדיל, "בהתחשב בכך שהוא עוסק בעברים". הטיעונים שמעלה באדיל הגיוניים ואף מתבקשים (בגדול: מו"לים לא בדיוק מסתערים על מסה מאת אדם שלא נמנה עם חובבי ציון), אבל בכל הכבוד הם נוטים להחמיץ את הלך הרוח בציבור הישראלי טרום 7 באוקטובר, היום שבלעדיו הספר המצוין והחשוב הזה היה ממשיך לנוח בשלווה על מדפי חנויות הספרים הבריטיות.
2 צפייה בגלריה
מתוך "לא סופרים את היהודים", דייויד שווימר ודייויד באדיל.
(צילום: BBC/Alex Emanuel/Mindhouse Productions באדיבות yes ו-HOT8)
הסיבה שאיש לא התנפל על הספר לפני השבת השחורה היא לא רק תפיסתו המגובשת של באדיל, שכופר בטענה שכל היהודים חייבים להיות קשורים בעבותות למדינת היהודים, אלא גם אדישות ישראלית כלפי המצוקה שלו ושל רבים ורבות אחרים. הבגידה של חסידי הפוליטיקה של הזהויות ביהודים ובמאבק נגד האנטישמיות, שאותה באדיל מנתח באופן מדויק, חד, נגיש ומלא הומור, נתפסה בישראל כאנטישמיות דה-לוקס במקרה הטוב וכעונש סמלי נגד האוחזים והאוחזות בעמדות שמאל פרוגרסיביות במקרה הרע. אין ביקורת על ליהוק שחקנים לא-יהודים לתפקידי יהודים? אוי ואבוי! כינוי הגנאי Yid במגרשי הכדורגל אינו מגונה כמו מילת ה-N כלפי שחורים? נורא, פשוט נורא. אה, והכסף והכוח של היהודים בפוליטיקה, בתקשורת ובתעשיית הבידור. ובכן, עזבו את ג'רמי קורבין: היה זה ינון מגל שהתלונן ב-2018 על "התקשורת האמריקאית הליברלית היהודית" (בשל היחס שלה לדונלד טראמפ), והוסיף ש"דומיננטיות היתר של יהודים ככלל לא מבשרת טוב". עכשיו לך תמכור לישראלים, בטח לציבור שרואה במגל את שליחו של שליח האל במאבק נגד המחנה הליברלי, ספר עם הכותרת 'לא סופרים את היהודים'.
אבל אז קרה הטבח. ובין כל התהפוכות הביטחוניות, הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות, והשלכות נוספות שייקח שנים ואולי גם עשורים שלמים להבין את מלוא עוצמתן - 7 באוקטובר הכשיר את הקרקע לעיסוק בתופעה המורכבת ועתירת הניואנסים שעליה הצביע באדיל. עכשיו, כשהקריאות "מהים ועד הנהר" נשמעות בקמפוסים ובהפגנות ענק ומעשי אונס ברבריים מוכחשים בלי בושה ובלי "מאמינים/ות לך", אפשר להסתכל עליו ועל הספר שלו, שבו ישראל היא יותר זבוב טורדני מאשר התגשמות חזון הנביאים, כעל קצת יותר "משלנו". באדיל אמנם לא יינשא על כפיים בדומה לאישים כמו הסופר והעיתונאי דאגלס מאריי, השחקן מייקל רפפורט והתסריטאי והקומיקאי לי קרן: ספק אם תראו אותו מקושש חלטורות ברחבי תל אביב וכל שכן משוחח עם בנימין נתניהו. אבל היום, תחת התחושה של מצור אינטלקטואלי מתהדק עקב אובדן העשתונות המוסרי של השמאל הטהרני, זאת לא ממש דילמה: ליהודים וליהודיות בישראל, כלומר אלה שעוד מצליחים לשאול שאלות כנות וסקרניות על הקיום היהודי ולא שותים בצמא את הדיווחים על "זינוק במקרי האנטישמיות" רק כדי לשאול "האם בטוח לבקר בלונדון כרגע?" - אין את הלוקסוס לוותר על קולות כמו באדיל.
ואולי, גם אם הסיכוי לכך נמוך כרגע ובכלל, הקריאה הישראלית ב"לא סופרים את היהודים" לא תיעשה רק במטרה לקושש פירורים של הזדהות והתעלמות מכל היתר, אלא גם תסתיים בהזדהות של הקוראים והקוראות עם דמותו של המחבר: בריטי גאה, יוצר מוכשר ורב-הישגים (הוא כתב את "שלושת האריות", המנון אוהדי הכדורגל הגדול בכל הזמנים) ושגיאות קשות שממשיכות ללוות אותו (הוא חיקה כדורגלן שחור באמצעות בלאקפייס בתוכנית סאטירה), אבל מעל הכול ולפני הכול יהודי, פשוט כזה, שלא מבין מדוע מצופה ממנו להעלים עין כשפוגעים בו וגם לא רואה סיבה להפיל עליו את נזקי הכיבוש, הלאומנות והכהניזם.
במדינה נורמלית ובטוחה בעצמה, שמנהלת ויכוחים נוקבים על זהות ולא תחרות לייקים, מדינה שלא מחפשת ולידציה כל עשר דקות ופוצחת בטנטרום כל אימת שמישהו אומר לה "פויה", באדיל וספרו היו אירוע תרבותי הרבה לפני שהריקבון במוסדות פאר כמו אוניברסיטת הרווארד נחשף במלוא רעילותו. במקרה הזה, לא רק שמוטב מאוחר מאשר אף פעם: לפי הלך הרוח בארץ, שרואה בכל ביקורת על המלחמה (מהניהול ועד חשד לפשעי מלחמה) בתור מבוא לתמיכה בחמאס, מי יודע כמה זמן "לא סופרים את היהודים" יישאר על המדפים. •
"לא סופרים את היהודים", דייויד באדיל, תרגום: אילן פן, הוצאה לאור: פן, ידיעות ספרים, 152 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
