דור 7 באוקטובר / זה אולי נשמע דרמטי, אבל בתחילת המלחמה באמת חשבתי שלא יהיה לי מה להגיד יותר לעולם. עדיין כל מילה שלי מלווה בתחושת אחריות, פאדיחה, בושה, כאב לב והלם. לא עבר לי, אבל החוק הבסיסי הזה, שהחיים ממשיכים, חזק יותר מהכל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עכשיו אני סקרנית בעיקר ממה שהולך לקרות כאן בשנים הבאות. האם נהיה דור 7 באוקטובר, כמו שאבא שלי הוא מהדור של יום כיפור? כמו שסבתות הן דור שני או ראשון לשואה? מה זה יעשה לתרבות שלנו, להווי שלנו, לחיים שלנו? האם הם ימשיכו, עם תוכניות הריאליטי והצפירות בכביש והממשלה והמסים והפילוג ויוקר המחיה, או שנצא מזה עם ישראל חדש?
תאילנד פינת עזה / כמו שכל אחד זוכר איפה הוא היה כשמגדלי התאומים קרסו, או ברצח רבין, לכל אחד יש גם את סיפור 7 באוקטובר שלו - אלה שהיום הזה הרס להם את המשך החיים, ואלה שלא כל כך הבינו מה קורה סביבם (כמו כל הח"כים בקואליציה). אני נופלת בקטגוריה השנייה. כששמענו את האזעקה, חשבנו שזו רק הרוח שחודרת דרך חריץ בחלון. בכלל נסענו צפונה וחשבנו שזה לא יותר מפיגוע. רק בערב קלטנו את חומרת המצב ונכנסנו להלם מוחלט. תחושה לא מציאותית שאפשר לומר שעדיין לא ממש חלפה. הניתוק וחוסר ההבנה שלנו את האירוע מלווים גם את כל ההופעה החדשה שלי, שבה אני מספרת מה עשינו ביום הזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בעצם, הכל מתחיל כמה ימים קודם, ב־2 באוקטובר, כשחזרנו לארץ אחרי חודש בתאילנד. סיימתי צילומים אינטנסיביים ומאוד מהנים של סדרת ילדים שעבדתי עליה המון, והחופשה הזאת הייתה כמו פרס מושלם. היינו רק שלושתנו ‑ בן הזוג שלי ירון, אני והבן שלנו אבשלום, היה כמעט אידילי. אולי בגלל שחזרנו אפופי אושר מכזאת חוויה חלומית, האירוע גם תקף אותנו בכזו עוצמה, כי הוא תפס אותנו ברגע רגיש ועדין כל כך. כמו כשקמים בבוקר מחויכים אחרי לילה הכי כיף, כל ההגנות שלנו היו כבויות. ואז הכל נהיה שחור בבת אחת.
התבגרות בכפייה / מעבר לתחושת ההפקרות ובועת הביטחון המדומיינת שהתנפצה לי, אחי הצעיר איבד כמה חברים במסיבת נובה, העובדים שלנו והצוות היו בלוויות כל היום - נפרדו מחברים שלהם, מחיילים, מאנשים מהמסיבה.
דווקא כמישהי שמבינה את המשמעות של חוויה פסיכדלית רעה על הנפש - היה לי כל כך קשה לדמיין את כל האנשים היפים והדלוקים רצים בין כדורים שורקים, כשהתודעה שלהם אולי במצב משובש. כמובן שהתחושה הקולקטיבית של "אין לנו הגנה" גמרה אותי. קצת כמו ילדה שחשבה שהכל בסדר, ופתאום עברה מין התפכחות מבגרת כזאת - הבנה שהופקרנו וצריכים לדאוג לעצמנו. זה היה שיברון לב.
אל תשלח לי שקט / העשייה האינטנסיבית שלי הרגישה תמיד כמו מפלט מהשקט שמכרסם בי. אני לא יכולה סתם לשבת ולנוח. חוסר עשייה הוא מוות בשבילי. אף פעם לא הבנתי ממה אני כל כך מפחדת ולמה אני פעילה כל כך ומה השריטה שלי, אבל העשייה, במיוחד האמנותית, ממלאת אותי במשהו ששום דבר אחר לא יכול למלא. אפילו לא האימהות.
בימים רגילים אני סופר־פעלתנית ברמה מסוכנת, עובדת 24 שעות ביממה עם אנשים והופעות וימי צילום ושיחות נפש ופגישות וחברים ולטלפון שלי כל הזמן נגמרת הבטרייה. תמיד הייתי כזאת, וככל שתחומי העבודה שלי התרחבו ונהייתי יותר עסוקה - נהיה לי יותר נוח בתוך העור שלי. משהו בעשייה המתמדת הזאת מחזיק אותי שפויה.
בקורונה פגשתי בפעם הראשונה בעצם את השקט המפחיד של הכלום. המעבר להופעות זום גדולות היה אז המפתח שלי לצאת מדיכאון/ חוסר מעש/ חוסר פריון יצירתי.
כמובן שב־7 באוקטובר, או אולי ב־8 באוקטובר בלילה, כבר היה ברור לי שאני לא הולכת לעבוד הרבה זמן. ואז החרדה טיפסה. אני רואה איך הכל קורס ומתבטל, הגן של אבשלום, ההופעות, החיים, ומתחילה להבין את חומרת המצב. ומתחילה כמו איזה חרא בן אדם לחשוב רק על עצמי ועל הנפש שלי, וגם זה מרגיש מטומטם ואגואיסטי. וככה, לחרדה הקולקטיבית והזעזוע העמוק ותחושת סוף העולם, התלווה גם החשש שלי לעצמי.
עם הנצח לא מפחד מבדיחות שואה / הומור הוא תרפיה בשבילי. היו לי חיים לא פשוטים והמון התמודדויות לא כיפיות כמו גירושים קשים של ההורים, ילדות מופרעת, בריחות מבית הספר, חוסר כיוון כללי בחיים כנערה ואפס ציפייה ממני בקטע מעליב. ובכל זאת הצלחתי להתגבר, כי תמיד ידעתי לחפש ולמצוא בכל חוויה כואבת את הצד המצחיק. לפעמים ממש בזמן אמת. כשהעיפו אותי מבית ספר למשל, פשוט עשיתי מזה קרקס. היום יש משהו מאוד מפויס בלהסתכל לתום, הנערה הפנימית האבודה, בעיניים ולחבק אותה כמו אמא.
גם בחיי הבוגרים, כל דבר מבאס, מעליב או קשה הפך מיד לבדיחה. כבר בהופעות הראשונות שלי, סביב גיל 20, האמת הייתה המפתח לכל. היום אני גם אומרת את זה לקומיקאים צעירים ממני. אל תחרטטו. תביאו סיפורים אמיתיים מהחיים, עדיף קשים. במקום להדחיק - להצחיק. אולי לא סתם המילים האלה כל כך דומות. באיזשהו מובן גם הצחקה היא סוג של הדחקה, ניסיון לגרום לאירועים קשים להפריש לנו במוח קצת חומרים משמחים.
כמעט כל דבר יכול להיות מצחיק אם מכניסים אותו לקונטקסט אחר, הזוי, או לוקחים אותו לאיזה קצה מוטרף. אנחנו גם עם מאוד מצחיק. לא סתם העם המצולק שלנו הוא היחיד בעולם שיש לו בדיחות שואה. ההומור היהודי בכלל, והישראלי־הציני בפרט - הם הסיבה האמיתית שאני רוצה בכל מאודי להישאר פה, להילחם על המקום הזה, ובכל פעם שאני בחו"ל אני נשרפת מגעגועים.
הייתם קהל נפלא / ההופעה שלי היא מעין תהליך ריפוי עצמי שהופך לקולקטיבי בזכות זה שיש לו קהל. אני לא מחפשת להצחיק, אני מחפשת לעבד את הרגעים הכואבים של כולנו, ההתבגרות, היחסים, הילדים, חוסר הביטחון. זה קורה באמצעות התבוננות שבה אני לועגת בעיקר לעצמי, לחוסר המודעות שלי, לרצונות היותר־מדי־פשוטים שלי לפעמים, לתסביכים המוצדקים יותר או פחות שיש לי.
אני חייבת לומר שבאיזשהו מובן, דווקא אחרי 7 באוקטובר משהו בזה נהיה קל יותר. לא כי קל לצחוק עכשיו, להפך; כי אני יודעת שהכאב שלי הוא בוודאות כאב משותף. נדמה שלכולם יש מבט שונה בעיניים מאז. משהו טראומטי שראה יותר מדי. אני חושבת שיש משהו מנחם בחוויה של להיות קהל באירוע, להבין שאתה לא לבד. נעים לגלות את זה דרך איזה צחוק משותף, על הטמטום של כולנו, על הרצון שלנו, הישראלים, להיות בסך הכל אנשים רגילים כמו כולם בעולם, כשאנחנו תקועים במציאות כל כך משוגעת.
בכלל, מאז שאני מבוגרת ובשלה יותר, אני גם הרבה, הרבה יותר מצחיקה על הבמה. התחלתי מופרעת ופראית וילדה, וההומור היה בהתאם. הבורגנות החדשה יחסית, משהו בפינוק שלי, כי נהייתי מפונקת, נורא־נורא מצחיק. בתחילת הדרך דיברתי על כמה אין לי שקל, והיה בזה חן מסוים. היום אני הולכת עם השינוי של הדמות הבימתית שלי, לא מתעקשת להישאר באותה רובריקה ונראה לי שהקהל שלי מתפתח איתי.
אופטימיות קוסמית / בשנה האחרונה, בלי קשר למלחמה, ירון בן זוגי קיבל הזדמנות לעבוד בהודו. יצא שהוא נמצא המון על הקו, ואני ואבא שלי ואבשלום מצטרפים אליו מדי פעם. מהרגע שנחַתִּי בהודו לא האמנתי שאני שם. עד עכשיו אני קצת לא מאמינה שזה קרה. ועדיין קורה. אחרי 7 באוקטובר מצאתי את עצמי פתאום גרה חודש בהודו, חוצה כבישים מפחידים עם ילד סקרן בתיק גב, בין חיות מגניבות וקקה ברחובות.
ירון שם גם עכשיו, אבל אנחנו מאפשרים לעצמנו התפתחות אישית, עסקית, נפשית ואינדיבידואלית בחיים המשותפים שלנו. 12 שנה ביחד בגיל שלנו זה נדיר, ומצריך בעיקר המון חופש. בכמה מילים אסכם שהודו לא בשבילי, אבל שאני מאוד גאה בירון על העיסוקים שלו שם ועל הסבלנות שלו לעם ההודי. ושאם אבא שלי לא היה איתי שם - הייתי מתחרפנת.
מצד שני, היה גם משהו חיובי בזמן הזה בהודו שאיפשר לנו להיות פתאום ביחד. פתאום הייתי רק אמא. פתאום אני מהבוקר עם אבשלום, ואנחנו מטיילים. הוא הפך לחבר שלי. אני כל כך שמחה מההחלטה לעשות את אבשלום, כבר כמעט שכחנו מה היה קודם. מה שדווקא שכן למדתי מההורים שלי, זה לדבר אליו בגובה העיניים. אני מדברת אליו רגיל, כמו למבוגר, וזה עושה פלאים. הוא גם עונה לי רגיל והוא לא בכיין, הוא באמת חבר קטן.
הומור זוגי / ירון בן זוג מדהים, אנחנו ביחד 12 שנים ולא מיצינו האחד את השני. כמה שאני אוהבת לצחוק עליו בהופעות שהוא מעפן, אני חושבת שהוא מסמל עבורי באותו רגע את כלל הגברים/בני הזוג בעולם, אז אני מייצרת הזדהות עם הקהל שלי, שהוא המון בנות. כל אחת יכולה להבין מה מעצבן בבעל, אני פשוט מכנה אותו ירון.
במציאות היומיומית אני מאוהבת בו כמו שהייתי בהתחלה ומעריצה את האדמה שהוא דורך עליה. אני חושבת שזה בזכות הכבוד ההדדי שאנחנו נותנים זה לזה, אני מאפשרת לו להיות עצמו ולא מנסה לשנות אותו (למרות שיש הרבה מה), ובעיקר, כי יש לנו בבית הרבה הומור. אנחנו נורא מצחיקים ואין לנו כבדות כזאת בכלל, גם כשאנחנו מנסים לריב, מישהו תמיד יתפוצץ מצחוק. אנחנו לא מצליחים להחזיק דמות רצינית, בגלל שאנחנו בכזאת אינטימיות כל כך הרבה שנים. בכל פעם שאני מנסה לכעוס עליו או לנזוף בו, נמרח לו מין מבט של "אל תחרטטי אותי" על הפנים ואני רוצה לתת לו סטירה מרוב שהפרצוף הזה מצחיק. תן לכעוס עליך - והוא לא נותן.
יש לנו סינרגיה מהממת, ואנחנו פועלים כצוות בכל תחום כמעט. גם בהופעות שלי, כשאני צוחקת עליו, אם הוא שומע הקלטה או נוכח פיזית, הוא מנתק את זה שזה "הוא" ונותן ביקורת תוכן עניינית ותמיד מאוד־מאוד נכונה.
ארץ, נעדרת / ברגע שהעשן התפזר והשגרה התחילה לבצבץ איכשהו – לא הצלחתי לחזור לעבוד. כאשת מקצוע הרגשתי פתאום מיותרת ומטומטמת. הנטייה הטבעית שלי היא להופיע או לייצר תוכן מנחם ומשעשע באינטרנט ובטלוויזיה, אבל לא יכולתי לגייס לזה כוחות, הרגשתי פאדיחה מעצם הקיום שלי. חוץ מזה, גם הודו של ירון הייתה על הפרק וידעתי שאני רוצה את החופש לטוס ולבקר אותו.
כש"ארץ נהדרת" נרתמו למאמץ המלחמתי והתחילו לייצר תוכניות וללכת לעודד חיילים ומפונים ופצועים, הבנתי שאין לי את היכולות, הנפשיות והאמנותיות, לקחת בזה חלק. בהתחלה התבאסתי, אבל אז הבנתי שהגוף שלי מבקש את זה. לא הרגשתי רע עם עצמי, האמת שהייתי מותשת כבר כמה שנים והרגשתי שאני חייבת הפסקה. האירוע הזה שבר אותי סופית. נהיה בי שקט. לא צעקה גדולה ולא הערות מצחיקות, ולא כעס ולא כלום שאפשר לייצר ממנו תוכן. פשוט כלום. די.
אמרתי לעורך של 'ארץ נהדרת', מולי שגב, מאוד בכנות שעכשיו, כשכל כך עצוב ואין הופעות, אני רוצה לנצל את ההזדמנות לקחת חופש. הבנתי שאני רוצה להיות אמא, לנסוע לפעמים להודו, ובעיקר להתכנס קצת. הוא הכי הבין, אפילו צחקתי עליו שהוא אמר 'לכי על זה' כל כך מהר. כאילו, תן לי שנייה להסביר, תגיד לי לא, לא תום, אל תלכי.
ההפסקה הקטנה שלקחתי מהעבודה, מצילומים של סדרות ומההופעות הייתה כמו טיול כפוי ומוזר אחרי צבא. אני כל הזמן עוברת תהליכים של התבגרות, אבל הפעם אני מרגישה שחזרתי הכי מפוקסת והכי מוכנה למשימה. הייתי צריכה את זה. תמיד שמתי את הנפש שלי בצד ואת העבודה בעדיפות הראשונה. בחודשים האחרונים הרגשתי שזה זמן טוב לקחת הפסקה מקומדיה - בעיקר כי לא היה לי איך לעשות אותה. לא יכולתי לעודד אף אחד, הייתי שבורה בעצמי.
צחוק מכל עבודה / בשנים האחרונות אני נותנת לעצמי חופש גם לעסוק בדברים אחרים, שהם לא קומדיה. משום מה, הרב־תחומיות שלי הייתה פעם מקור למבוכה. אז מה אם אני אוהבת לבשל ולארח? אני קומיקאית וזו מלאכה קדושה. אסור ששום דבר "ילכלך" אותה. הסתרתי, או יותר נכון הצנעתי את זה שאני אוהבת לצייר, לעצב, להתלבש ולהפיק, אבל כל הזמן זה התפרץ ממני החוצה.
תמיד שיפצתי את הבתים ואת העסקים שלנו ‑ האולפן לעברית של ירון ובית הקפה שלי ‑ והרגשתי התרוממות רוח, ובשנים האחרונות לא הצלחתי לעצור גם את האהבה לאירוח ולבישול שהתפקעה ממני. כך נולדה תוכנית האוכל שלי, 'סבתא בישלה'.
היו שלבים שחששתי שה"תחביבים" יאפילו על העבודה האמיתית. הרבה קומיקאים חולים במחלה הזאת - מרגישים כאילו אסור להם לעסוק בשום דבר אחר. לאחרונה שיחררתי ואני דווקא נהנית מזה. כיף להתנסות בכל מיני סוגי אמנות ועשייה. אין אצלי גם שום הבדל בין "נמוך" ל"גבוה". אני מתייחסת לכתיבת סטנד־אפ או המצאה של דמויות, באותה רצינות כמו לשיחה עם מלצרית מהקפה שלנו, שבוכה, כי היא בת 25 ובוכים מלא בגיל הזה, או לישיבת צוות על סדרה חדשה כמו להמצאת סנדוויץ' או לעיצוב ספסל הביתה. מקדישה אותה תשומת לב לעבודה בחדר עריכה או זום עם משרד פרסום כמו לקביעה עם הבייביסטר מתי להגיע. או ליום צילום של 'ארץ נהדרת', כשיש לי פתאום הודעה מירון שצריך עצה לגבי משהו שקורה בכלל בהודו. אותו דבר כשאני יושבת עם חברים או משכיבה את אבשלום לישון ושרה לו שירים מטומטמים שאני ממציאה. כל מה שאני עושה חשוב לי.
יש כרטיס מועדון / "מועדון הסטנד־אפ" של כאן 11 (ימי ראשון) זו תוכנית סופר־מגניבה שמשלבת קומיקאים מכל קצוות הקשת. מוכרים ומבוססים לצד מתחילים, וכאלו שיש להם קהלים מאוד שונים משלי. זה החלום של כל קומיקאי, סטנד־אפ מצולם שמבוים גם כמערכון. כיוצרת יש משהו מאוד מספק בלהמחיז חוויות חיים שלך. כל כך נהניתי להשתתף בתוכנית המוזרה הזאת, אין כיף כזה, לתת קישוט של כבוד לקטע סטנד־אפ. וגם הצילומים היו מהנים ברמות. בגלל שזה צולם לפני המלחמה פחדתי שזה בחיים לא יעלה. העובדה שזה משודר מאוד משמחת אותי, קצת מעיד על התקדמות בעיניי.
שנאת חינם / שונאים אותנו, כמה הם שונאים אותנו. לא הפסקתי להגיד את המשפט הזה לירון או לכל מי שהיה סביבי. המחשבה הזו על כמות השנאה כלפינו פשוט לא נתנה לי מנוח. איך אפשר לישון בלילה כשאתה יודע שמישהו שונא אותך ככה?
בהופעה יש לי קטע על ילדים, ועל זה שכולם התחילו מלהיות תינוקות חמודים שאמא שלהם אוהבת. להסתכל בעיניים היפות של הבן שלי ולדעת שכבר עכשיו, עוד לפני שהוא עשה משהו, הוא שנוא, זאת מחשבה מטלטלת. אני בטוחה גם שזה מה שהם רצו שנבין.
אני לא חושבת שיש הורה צעיר בארץ שלא עברה לו בראש המחשבה על לעבור לאיזה חוף בתאילנד ושלום על ישראל. זה הצורך להגן, לגונן, לגדל ילדים בחופשיות, בלי לחשוש שמישהו יום אחד ינסה לרצוח אותם סתם. כן, יש תחושה של חוסר אחריות בעצם ההישארות וההיאחזות פה, עד כמה שזו חובתנו. ואחרי 7 באוקטובר אני הכי מבינה שזו חובתנו. כן, קצת ציונות, מה קרה?
יער השתיקה / לא העליתי כלום ברשתות אחרי 7 באוקטובר. התמקדתי ב"חיים האמיתיים" ובחברים שלי ובמשפחה ובצוות. הרגשתי בעיקר כעס, תסכול ותחושה שהופקרנו. שכל הנפגעים של האסון הזה יושבים לי על הראש ומכבידים עליי. לא יכולתי לדבר, לחייך, כלום. בטח שלא לשתף בחיי היומיום שלי.
כאילו, סירייסלי, זה מה שצריך עכשיו? אסון ענק ברמה היסטורית, מדינה שלמה באבל ותום יער כותבת באינסטגרם שקשה לה, או עושה פרצופים מצחיקים, או חיקוי? תסתמי את הפה שלך. יש מלא אנשים שנמצאים בגיהינום, נרצחים ונאנסים, ואני יושבת בבית שלי בפלורנטין וכותבת טקסט ל'7 לילות'? האבסורד הזה הוא משקולת שמאוד קשה לייצר בה תוכן, בטוח תוכן קומי.
הרגשתי גם נורא שנורא לי. אנשים נטבחו, נרצחו, איבדו הכל, מה אני קופצת? מין אשמת ניצולים כזאת. מה קשה לך? לא קרה לך כלום. בקיצור, המון כעס על עצמי שמה אני בכלל מצייצת ועל מה. וכשכל האמנים עבדו ותרמו ודיברו והתנדבו, אני נאלמתי. דווקא אני. הפה שלא מפסיק לדבר, ומי שאוהבת כל כך לעזור ולתרום, לא הצלחתי להגיד כלום.
הרבה שנים נתתי את הנשמה ברשתות החברתיות, כתבתי וצילמתי ותיעדתי את האמת ה"אוסולית" של החיים האישיים שלי. הייתי חושפת המון, ואחר כך מרגישה לא טוב מזה, כי לא הצלחתי לעשות הפרדה מה כן לשתף ומה לא. זה היה כמו התמכרות. הדמות שלי בהופעה ובאינסטגרם ובטלוויזיה השתלטה על תום האמיתית, שכחתי מי מתחילה איפה ומי נגמרת איפה. זה היה מבלבל.
אני לא בהכרזות, אבל נראה לי שסיימתי לשתף את החיים האמיתיים שלי. ממקום שהייתי שוחה בו, הרגשתי פתאום כמו דג מחוץ למים. אני בן אדם שמתעסק בעצמו הרבה, בשטויות, בדברים קטנים. פתאום אין שטויות, אין להתעסק בעצמך, ואין דברים קטנים. הכל גדול, וקולקטיבי וכללי ועצוב נורא. הכל היה כל כך שחור בפנים, שלא רציתי לייפות וגם לא רציתי לשקר.
גם יש את המצבים האלה שהכל ידוע בהם. מה אני צריכה להוסיף עכשיו את הזווית שלי לזה שחמאס מסריחים ושצריך לשחרר את החטופים? אה יופי, תודה לך. זה סטייטינג דה אובייס. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להפיץ את המסר של האנשים שנפגעו באמת, וזה באמת כל מה שעשיתי.
המעבר מלשתף כל פיפס לדממה מוחלטת היה מאוד משונה, אבל האמת שאני נהנית מהפרטיות שלי, החדשה. אז כן, ההלם והשוק והתחושה שהופקרנו סתמו לי את הפה. אבא שלי אמר בשבועות הראשונים - טוב שמשהו סתם לך את הפה. זה מצחיק, לפחות.
בגידה מבפנים / נדמה לי גם שבתוך תוכי הרגשתי נבגדת על ידי הרשתות הללו. המקום הזה, שהפך לבית השני של כולנו, פתאום התגלה כבית ממולכד. עוצמות פורנו המוות שהופצצנו בהן, אלוהים ישמור. גם החשיפה לכל כך הרבה שונאים, כל מיני גאונים בעיני עצמם מרחבי העולם שחושבים שהם מבינים יותר טוב מאיתנו מה קורה פה ולמה.
אני חושבת שכולנו גילינו שאפשר לחטוף טראומה אמיתית גם בלי להיות בסיטואציה. נראה לי שזו גם הייתה המטרה של המבצע הזה. לצרוב לכולנו בתודעה שיש אנשים שמוכנים לעשות לנו את הדברים הכי מזעזעים בעולם ללא שום הצדקה, ולא משנה להם בכלל אם מדובר בחייל או אזרח או תינוק או קשיש. את המסר הזה הם צרבו דרך הרשתות, וכולנו נכנענו לצריבה הזאת בלי יכולת להתנגד. החלק הרציונלי בנו לא הצליח להשתלט על הדחפים והסקרנות הפרימיטיביים שלנו. העיניים רצו לראות גם אם הנפש ידעה שזה מסוכן.
מהבחינה הזו אני חושבת שכולנו סוג של נפגעי קרינה. ייקח לנו המון זמן להבין איך הכוויות האלה הולכות להשפיע עלינו. גם כיחידים וגם כחברה. וזה, למען האמת, מה שהכי מפחיד אותי בתקופה הנוכחית, לאן המדינה הזאת הולכת. אני ממש פגועה מאיך שההנהגה שלנו מתמודדת עם המצב. אני מאמינה בישראלים, כי אנחנו באמת הכי טובים, אבל יש בי חשש אמיתי מהכיוון שהמקום הזה מתקדם אליו. כל עוד יש חטופים, אני לא מבינה איך אפשר להמשיך מכאן.
הקאמבק / 7 באוקטובר שינה לנו את כל תפיסת העולם. ירון אמר בחוכמה שזו בעצם פצצה גרעינית, רק כזאת שמבוססת על רשתות חברתיות. הֶדף ועוד הדף, משהו שנועד להמיס אותנו מבפנים. אני חושבת שהכווייה והצלקות מהרשתות החברתיות גרמו לי לרתיעה רצינית, ולכן גם נעלמתי לרגע. לא יכולתי יותר להחזיק את הטלפון ביד. הייתי צריכה רגע לנשום, להתמקד בטוב, באבשלום. להפסיק לבכות כל היום ולדכא את עצמי. בסוף הרציונליות ניצחה. ואחרי שהצלחתי קצת להשתחרר ממערבולת המוות והעצב הזו, התחלתי לחשוב הרבה יותר על התפקיד שלי בעולם. והחזרה להופעות בהקשר הזה ממש נותנת מענה.
אני אומרת בהופעה, נעלמתי לכם כי לא היה בי צורך. רציתם אביתר בנאי, רציתם עידן עמדי, רציתם מרגש ופסנתרים. מה יכולתי לתרום? די, תראו את הפרצוף הזה - אני מצחיקה מדי. עכשיו, למרות שאנחנו עוד בעומק האירוע, כבר יש נכונות מסוימת לצחוק. לפני כמה חודשים זה עוד לא היה הזמן שלי. עכשיו, כשאני חוזרת, הכל נהיה הגיוני ונראה לי שיהיה יותר טוב. איכשהו אני אופטימית.
