קיץ 1996. ג'ונתן גלייזר, בקושי בן 30, מביים עוד קליפ איקוני ל־MTV. מול המצלמה מפזז ג'יי קיי, הסולן הכריזמטי של ג'מירוקוואי, כשהוא מבצע את אחד הלהיטים המדביקים של הניינטיז, Virtual Insanity. האפקט הוויזואלי שהגה גלייזר מבוצע בשלמות: 50 אנשי צוות מזיזים קירות ענקיים שחוברו לגלגלים, מה שגורם לזמר עם הקול הצפצפני להיראות כמי שמרחף מצד לצד בבית הנקי והסטרילי. הקליפ, שעד היום נחשב לאחד המוצלחים, הנציח באופן נפלא את התחושה של מי שגדל רגע לפני המילניום החדש: הפליאה מהטכנולוגיה והאופטימיות האין־סופית, לצד חרדה שהנה, הכל הולך להשתבש עם המעבר לקידומת 2000. ואז, הכל באמת השתבש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קיץ 2022. גלייזר כבר לא נער הזהב של תעשיית הקליפים והפרסומות. הוא באושוויץ, פולין. הכי רחוק ממנהלי החברות הגדולות שהתחננו בפניו שיעשה פלאים כדי למכור את המוצרים שלהם. אבל הוא שוב בבית נקי וסטרילי, הפעם זה של משפחת הס, שבו חיים בכיף רודולף, מפקד המחנה המתועב, אשתו הדוויג וחמשת ילדיהם האריים למהדרין. הווילה האמיתית שבה גרה משפחת הס בזמן מלחמת העולם השנייה הפכה מזמן לבית פרטי של משפחה פולנית. גלייזר, בשיתוף מוזיאון אושוויץ, מצא מבנה אחר דומה, מחוץ לחומה, והפך אותו למה שכינתה הדוויג הס האמיתית - "גן עדן". פיסת שמיים בלב הגיהינום, עם בריכה קטנה בחצר וגינה מדהימה שבה הדוויג גידלה חמניות, סלק וקולרבי. גלייזר בחר להראות בסרטו "אזור העניין את החיים שלה שם, מופת של בורגנות גרמנית, בזמן שכמה עשרות מטרים ממנה, בתוך המחנה שהמתרחש בתוכו לרגע לא נכנס לפריים, מיליוני יהודים מודברים בציקלון בי בהוראת בעלה.
הנאום הפוליטי של גלייזר באוסקר
(באדיבות A.M.P.A.S.© 2024, yes ו- +STING )
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
על הנייר, "אזור העניין" הוא עיבוד לרומן מוערך ועסיסי של מרטין איימיס. פיקשן היסטורי שקורה באושוויץ, על משולש אהבה בין מפקד מחנה בעל שם פיקטיבי, אשתו וקצין אס־אס זוטר שמתאהב בה. הסיפור מובא בספר מכמה נקודות מבט, כולל של אסיר יהודי שמתוודע לאופרת הסבון הזו. כלום מזה לא נמצא בסרט. "בתחקיר שעשיתי לסרט, התחלתי לקרוא על האנשים האמיתיים שעליהם מבוסס הסיפור והתעניינתי יותר בהם", משחזר גלייזר בשיחה. "ואז, טיפין־טיפין, התרחקתי מהנרטיב של הספר שהיה הניצוץ הראשון. פשוט התעניינתי מאוד בשגרה, במשפחת הס האמיתית". גלייזר עבד על הסרט במשך תשע שנים, ובמהלכן ביקר שוב ושוב באושוויץ ובמוזיאון, צבר עוד פרט ועוד פרט על האנשים שאחראים לזוועה הגדולה בהיסטוריה. הס הוצא להורג ב־1947. הדוויג היפהפייה וחובבת הקולרבי התחתנה שנית ומתה בוושינגטון די.סי. בשיבה טובה ב־1989. גלייזר בסרטו, שהפך לסנסציה עולמית מאז הבכורה שלו בפסטיבל קאן, מבקש להזכיר אותם. "התעניינתי בכמה הם רגילים, וכמה הם גרוטסקיים בכך". גלייזר מסביר גם את ההחלטה הטעונה לצלם הכי קרוב לאושוויץ שאפשר. "זה נושא מאוד רגיש, והיינו עדינים מאוד. לא טסנו פנימה לצלם ועזבנו החוצה ויאללה ביי. ביקרתי במוזיאון הרבה פעמים ויצרתי קשר עם כל הבכירים וההיסטוריונים שם, כדי לראות שאנחנו עושים את זה כמו שצריך. הסרט צולם בברכתם".
הסרט המדהים והלא־הוליוודי־בעליל הזה, שהשתחל בין כל ה"ברבי" וה"אופנהיימר" לרשימת המועמדים לסרט הטוב ביותר, ואף זכה בתואר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, הוא בעצם סרט שואה נטול יהודים. כלומר, יש אסירים מהמחנה שמגיעים ומסתובבים בבית, דוממים, מפוחדים, לא מרימים לרגע מבט כשהם מסדרים את הגינה המושלמת של משפחת הס. כפי שהיה במציאות. את מה שקורה במחנה ליד אפשר רק לשמוע מהרעשים שחודרים לפסטורליות - יריות, צרחות, נביחות כלבים מאיימות, רכבות שהולכות ובאות. רעש לבן של מוות. "יש בעצם שני סרטים שעשיתי, שני סרטים שביימתי", מסביר גלייזר את התפיסה שלו בסרט. "זה שרואים - וזה ששומעים, ואלה שני סרטים נפרדים שמתחברים".
זו חתיכת החלטה, לעשות סרט שואה שמתרכז לא בקורבנות אלא במקרבנים, ועוד בהתחשב במי שאתה.
"בתור במאי קולנוע יהודי, אני מבין שיש לי אחריות כשאני עושה סרט כזה. ניסיתי למצוא דרך לדבר על האירועים האלה בצורה שאולי לא חשבנו עליה קודם. רציתי לעשות סרט שידבר על קווי הדמיון שיש לכולנו, כבני אדם, עם פושעים. לא מתוך כוונה 'להזדהות עם רוצח המונים', אלא עם האדם שהפך לרוצח המונים", הוא מתפלפל, לפני שהוא מנחית את הפאנץ', "ולכן לא רציתי לתת את רשת הביטחון והנחמה של הזדהות עם הקורבנות".
בראיונות קודמים גלייזר הזכיר השראה נוספת ומפתיעה שמחזקת את ההחלטה שלא לאפשר לצופה את ההזדהות. "כל הזמן בסט אמרתי לכולם, אנחנו עושים את 'האח הגדול בבית הנאצים'", סיפר. "הרעיון שאנחנו כאילו מצותתים להם ביום־יום, כאילו להראות דרמה כשאין בחייהם שום דרמה. רק להיות איתם באותו הבית. ומבחינתי אני מצלם בלי כל העניין של קלוז־אפים". ואכן, הסגנון של הסרט הוא משהו בין צילום דוקו מרוחק של חיות בכלוב, לצילומי אבטחה. שוטים מרוחקים של אנשים שמתרוצצים כעכברים בחלל מטריד, שכל כך מתאמץ להיראות בית רגיל, והוא הכל חוץ מזה. הבנאליות של הרוע, הסרט.
בגיל 58 גלייזר עדיין סופר־קול, אבל הרבה יותר מחושב ובריטי במילותיו, כמי שמבין את משקל ההיסטוריה על כתפיו, במיוחד כרגע. הוא גדל בליבת הבורגנות היהודית־בריטית בצפון לונדון, ובהמשך עבר לשכונת קמדן טאון. ממש בדומה לשכנה לשעבר, איימי ויינהאוס, גם המשפחה שלו הייתה מהסוג שעושה קידוש בכל שישי והולך לבית כנסת שלוש פעמים בשנה. בין לבין הוא נאלץ להחביא בתיק את הז'קט עם סמל בית הספר היהודי, כדי לא להיות מזוהה על ידי הסקין־האדס שארבו ברחוב. למרות השורשים מליטא ואוקראינה, גלייזר סיפר שלא היה דיבור על השואה בבית, אבל הוא זוכר שהוריו גזרו ושמרו את העותקים מכתבות "טיים" ו"נשיונל ג'יאוגרפיק" על מה שהתרחש במחנות. מין אזהרה מתמדת בסלון.
בשנות ה־80 סימן וי על הגיחה ההכרחית לישראל, שהות בת חמישה חודשים בכפר הנוער הדתי בגבעת וושינגטון. הביקור לא גרם לנער חובב הקולנוע לעשות עלייה לאחד מקיבוצי העוטף, ובמקום זאת הוא חרש על מכשיר ה־VHS שאבא הביא הביתה, טחן קלאסיקות ופיתח מאגר השראה של אמן בהתהוות. אחר כך, כשהחברים המגניבים בפקולטה לאמנות באוניברסיטה ("ציור היה הדבר היחיד שהייתי טוב בו, אז נרשמתי לזה") יבקשו ממנו לצלם קליפים ללהקה שלהם, ג'ונתן הביישן יקפוץ על ההזדמנות ויתחיל קריירה.
פאסט פורוורד לשנות ה־90, גלייזר הופך למלך שמוזיקאים משוועים למגע הקסם שלו, ובין השאר הוא מצלם קליפים בלתי נשכחים לרדיוהד, בלר וניק קייב. בתחילת האלפיים, ובשיא ההצלחה, הוא שם את הז'יטונים על קריירה קולנועית, בתקווה להפוך לסטנלי קובריק הבא, או לפחות לתואם דיוויד פינצ'ר. אלא שכאן דברים התחילו לקרות אחרת מהצפוי. ב־25 שנות קריירה כבמאי קולנוע, גלייזר ביים בסך הכל ארבעה סרטים - כולם מעולים, כולם זכו לקומץ מעריצים מושבעים ולשבחי המבקרים, אבל אף אחד מהם לא הצליח להביא את הקהל הרחב, או לגרום למישהו מהוליווד להרים טלפון. זה התחיל עם "לצאת נקי" מ־2000, סרט פשע מדליק, קצת בדמדומי הבום הראשוני של חקייני טרנטינו. אחר כך הגיע "לידה", עם ניקול קידמן בתפקיד מופתי שלא עבר חלק בגרון, בלשון המעטה. השלישי - סרט שלא הופץ בישראל, אגב, לדיראון עולם - היה המד"ב הסופר־חידתי "מתחת לעור", שבו סקרלט ג'והנסן, בטוב בתפקידיה בלי תחרות, מגלמת חייזרית טורפת גברים. גם הסרט הזה נכשל בקופות, וזאת למרות העירום של ג'והנסן וכמה סצנות קאלט שזכו לחיקוי בסרטים ובסדרות (בראשם "דברים מוזרים").
בסט של הסרט המוזר הזה, שצולם בתנאי גרילה בסקוטלנד הקפואה, הוא והכוכבת שלו מצאו זמן לשיחה על הנושא המודחק אך העקבי בחייו: יהדות. "דיברנו על זה לא מעט. היא כל כך גאה ביהדות שלה, אז התחברנו ישר על העניין הזה", הוא סיפר לאחרונה על הדיווה ההוליוודית, שהייתה אז בדיוק בעיצומן של השערוריות שנלוו לקמפיין שלה לחברת סודהסטרים הישראלית. שני יהודים גאים, חייזרים, עושים סרט בכפר בסקוטלנד.
עשור מאז יצא סרטו האחרון, גלייזר רווי האכזבות כבר לא מחפש את הקונצנזוס. אבל דווקא כשהוא עושה סרט על אושוויץ, רחוק מהבית הנוח בבריטניה (הוא עדיין חי בקמדן, עם אשתו המומחית לאפקטים מיוחדים ושלושת ילדיהם) ורחוק עוד יותר מהוליווד, הקונצנזוס מגיע אליו. בסרט הזה אין כוכבים (אם כי בדיעבד השחקנית הראשית, סנדרה הולר, הפכה לכוכבת ומועמדת לאוסקר, וגלייזר שוב התגלה כאמן ביכולת לחלץ משחקניות את הטוב בתפקידיהן), וגם לא היו ציפיות לשובר קופות, אלא שאז קרה הטוויסט: פרס שני בפסטיבל קאן, תוארי "יצירת מופת" מכל עבר, ואפילו ספילברג טרח לציין ש"בלי כל ספק, סרט השואה הטוב ביותר שנעשה מאז זה שאני עשיתי". לא מן הנמנע שהוא צודק, רק ש"שינדלר", כזכור, כולו אפוס הוליוודי מלא רגש ומוזיקה וגאולה ודמעות בסוף; "אזור העניין", לעומת זאת, צונן כמו לב של נאצי. ובכל זאת, העולם הבין והתחבר.
"מאוד מפתיע אותי, אני די בהלם מאיך שהסרט מתקבל", הוא אומר ימים ספורים לפני שהתבשר שגם הוא עצמו מועמד לראשונה לאוסקר, בקטגוריות הבימוי והתסריט. כמעט בוודאות הוא יזכה בפסלון אחד - דווקא בקטגוריית הסרט הזר. אמנם הסרט בריטי, אך בגלל שהוא דובר גרמנית, הוא מועמד גם בקטגוריה הזו. והנה עוד אירוניה בקריירה הפתלתלה של גלייזר: הבמאי הכי אנגלי שאפשר להעלות על הדעת לא באמת נכנס בשערי הוליווד גם הפעם, אלא נשאר אאוטסיידר. "זר" בהגדרה.
באוקטובר השנה, הזהות היהודית של מי שהיה נער שברח מהסקין־האדס עלתה שוב למבחן. גלייזר היה הבמאי הראשון, בכל פורום, שהתייחס לאירועי השבת השחורה. ב־8 בחודש, בשעה שבבארי ובכפר עזה עדיין טיהרו את הבתים ממחבלים ובהרווארד סטודנטים הוציאו את הודעת הגינוי המפורסמת לישראל כאחראית הבלעדית לטבח באזרחיה, גלייזר נכח בהקרנה מיוחדת בפסטיבל הקולנוע היוקרתי בניו־יורק, ואמר: "הימים האחרונים היו איומים לכולנו". שבוע אחרי, בראיון ל"גרדיאן", אולי העיתון הבריטי החשוב הכי ביקורתי כלפי ישראל, הוא המשיך להבהיר: "מה שקרה הוא כמו משקולת על כולנו. ומה שמבחיל לגבי הדבר הזה הוא כמה הוא שוב מרגיש רלוונטי. חשבנו שיצאנו ממעגלי אלימות כאלה שאנשים עושים אחד כלפי השני. מתי זה יקרה? לא בימי חיי".
בטקס האוסקר עצמו, סיפק גלייזר את הרגע הפוליטי של הערב, בעת שהוכרז סרטו כזוכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. "הסרט שלנו מראה לאן מובילה הדה-הומניזציה במירעה", אמר גלייזר על הבמה, והוסיף: "השואה נחטפה בידי כיבוש שהוביל לקונפליקט עבור כל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם קורבנות 7 באוקטובר או המתקפה הנמשכת בעזה".
לפני כשבועיים, כשהסרט זכה בבאפט"א, האוסקר הבריטי, היה זה המפיק שלו, ג'יימס וילסון, שנכנס לקו האש ואמר על הבמה: "הסרט שלנו הוא על חומות, וצריך להפסיק עם האמפתיה הסלקטיבית לבני אדם. חפים מפשע בעזה ראויים להזדהות שלנו כשם שהחפים מפשע בישראל ובאוקראינה ראויים לה". הקהל הריע, גלייזר מחא כפיים, והרשתות סערו כפי שהן תמיד, כשכל צד לוקח מהאמירה את "המסר" שמתאים לו: שפלסטינים הם בני אדם ראויים להזדהות והגנה, או לחלופין, שבבריטניה השטופה לעיתים באנטישמיות, גם הישראלים הם כאלה.
בשיחה איתי, גלייזר נשאר עמום וזהיר ברמה הפוליטית, ועם זאת נוקב ברמה האנושית: "ברור שהאירועים האחרונים מעלים מחדש את כל השאלות שעולות בסרט, גם אם האירועים בו קרו בעבר רחוק. הסכסוך הנוכחי, מה שקרה אצלכם, הוא תועבה, וכל הסכסוכים הם תועבה. אבל אני מנסה לדבר על משהו ראשוני יותר, כי אני מנסה לדבר על היכולת שלנו כבני אדם לבצע מעשים אלימים כאלה. ואין מה להתבלבל: הפשעים של השואה נגרמו מכוונת רצח, אבל זה בוצע בעיקר על ידי אנשים רגילים שהפכו למי שהם. וזה דפוס בהיסטוריה, אצל כולנו, כבני האדם שיש להם את היכולת לאלימות כזו. ואני כן מאמין, אני חייב להאמין, שאנחנו יכולים להתפתח מזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
