"עם מי לעזאזל התחתנתי?" היא אחת הסדרות הפופולריות ביותר בעולם היום, אבל אל תחפשו אותה בטלוויזיה שלכם. מדובר בסדרת טיקטוק של 50 חלקים שנמשכת שמונה שעות, שבה מגוללת אישה אמריקאית, לבדה מול המצלמה, את מערכת היחסים שלה עם שקרן פתולוגי שרימה אותה על כל צעד ושעל ביחסיהם. בניסיון להסביר את הפופולריות של הסרטונים נשפכו אינספור מילים על יכולת הסיפור והשכנוע של הדוברת, על השימוש החכם בפלטפורמה ובפורמט הישיר. כל אלו רק משרתים את מה שעומד בבסיס ההנאה שלנו מסיפורי נוכלות ככלל, והוא האופן שבו אנחנו בודקים שוב ושוב את עצמנו: האם היינו נופלים בפח? האם מערכת ההגנה שלנו חזקה מספיק? בראשנו אנחנו עוברים על תמונות ששיתפנו, סיסמאות שהזנו, זרים שהכנסנו אל ביתנו. אנחנו יודעים שהנוכל אינו מתקיים ללא הפתאים, והבדיקה העצמית הזו היא מתגמלת במיוחד.
מג ויליאמס היא נוכלת מקצוענית בעלת זהויות שונות, שעומדת בפני מעשה הנוכלות הנועז מכולם: לזמבר את האיש שהרס את חייה בילדותה, כשנישל אותה ואת אמה מביתן והביא בכך להידרדרות מחלתה של אמה עד למותה. היא "אישה במנוסה, מוצפת מעוצמת הידיעה שאני יכולה להיות כל אחת. לעשות כל דבר. שכל מה שאני צריכה לעשות זה להגיד לגבר את מה שהוא רוצה לשמוע". מג יודעת לנצל באופן מקסימלי כל פיסת מידע שאנשים משאירים אחריהם ברשת - והם משאירים הרבה יותר ממה שנדמה להם. קאט רוברטס היא עיתונאית צעירה שהידרדרה לכתיבת תוכן לאתרים, היא עוקבת אחרי מג כבר שנים, בשאיפה לנקום בה על שהרסה את חייה כשפיתתה אותה לראיין גבר שבסופו של דבר סימם אותה ואנס אותה. הנקמה: כתבה שתחשוף את כל מעלליה של מג, ולצד זה, גם תחזיר את קאט למסלול העיתונות הרצינית, בהתאם לציפיות של אמה.
ג'ולי קלארק, שזה הרומן השלישי שלה והשני שתורגם לעברית, משתמשת כאן בחומרים דומים לאלו שעבדו לה טוב בלהיט הקודם שלה, "הטיסה האחרונה": שוב יש כאן שתי נשים צעירות שגורלותיהן מסתבכים זה בזה עד לטשטוש זהויות, שוב אותו המסר: שביכולתן - וחובתן - של נשים לסייע זו לזו בעולם של טורפים. על אף שמג וקאט פועלות לכאורה זו נגד זו, שתי הדמויות השטחיות למעשה דומות מאוד, כברז דו ראשי לזרם התודעה של קלארק: שמות דומים, גילאים דומים, מניע דומה. שתיהן מספרות את סיפורן בגוף ראשון, לסירוגין, וגם שפתן, על המצלול והקצב, דומה מאוד, עד כדי כך שבפתיחה של עמוד אקראי, ללא היכרות של העלילה, לא ניתן לקבוע מי מהן דוברת - זאת למרות שאחת מהן היא כותבת במקצועה וניתן היה לשכלל את שפתה הרבה יותר מאת זו של הנוכלת. אחת מהן יכולה לומר: "אני רוצה... לקחת ממנה משהו, כפי שהיא לקחה ממני הכל", ואילו האחרת, 20 עמודים אחר כך, תספר: "המטרה שלי... לקחת ממנו את הכול". הדמיון הזה יכול למצוא לו איזה צידוק בעלילתו של הספר, ובעיקר בסופו, אבל ספק אם לשם כיוונה המחברת, שמנסה להדגיש באמצעים פלסטיים לא משכנעים את השוני ביניהן.
בסוף הספר מופיע חלק שכותרתו "שיחה עם הסופרת" (שיחה עם מי? באיזה אירוע או הקשר? זאת לא נדע, אבל ייתכן שבעולם שבו כל אחד הוא ערוץ השידור של עצמו זו שאלה מיושנת), במסגרתו מתוודה קלארק על אהדתה לפודקאסטים של טרו-קריים - פשע אמיתי. "השקרים שאני מספרת" הוא אכן מעשיה נטפליקסית אופנתית, סיפור שהיה יכול להיות אמיתי, תמהיל מנצח של נוכלות, כסף גדול, נדל"ן (שימוש נרחב במילת הקסם "נכס"), טראומה מינית, מותגי-יוגה, חברות נשית, נקמה, חיפושים יעילים באינטרנט ומעל לכל - מה שהכי הכי אופנתי בו - זה שנאת גברים. בעוד שההונאה הנשית היא בעצם רובין-הודיות מסוג חדש, הדמויות הגבריות המופיעות כאן הן כולן שליליות.
מי בנמצא? 1.מורה חובב קטינות. 2. אנס. 3. בלש משטרה מכור להימורים, שקרן, גנב ונצלן. 4. פוליטיקאי חלקלק שונא-עניים, חובב נדל"ן שמנשל אנשים מביתם. 5. מליונר גרוש שמסתיר את הונו כדי לא לשלם מזונות. במשך שנים אמרו שנשים צריכות יצוגים של דמויות מצליחות כדי שיוכלו להזדהות איתן ולהצליח. נדמה שאפשר לומר כרגע שגברים צעירים - וגם נשים צעירות - צריכים וצריכות דמויות של גברים חיוביים כדי להזדהות איתן. ככה זה לא יעבוד.
על אף (או שמא בגלל?) שמדובר ביצירה ללא כל ערך תזונתי, "השקרים שאני מספרת" הוא בהחלט ספר ש"אי אפשר להניח מהיד". קלארק היא מקצוענית בז'אנר, ועד שהיא לא תוחלף בבינה מלאכותית מוכשרת, לא נראה שהיא תפסיק לייצר בולעני-זמן כמו זה.
"השקרים שאני מספרת", ג'ולי קלארק, תרגום: רחל פן, הוצאה לאור: פן, 318 עמודים
פורסם לראשונה: 00:00, 08.03.24
