אלוהיו של ע.הלל התגלה לו בתולעת משי. בספרו "תכלת וקוצים" הוא מתאר איך בילדותו במשמר העמק נהגו הוא וחבריו לגדל תולעים, וכמה הוקסם ממחזור חייהן: "...מי אומר להן, פתאום, להתחיל לירוק את חוטי-המשי, ומי לימד אותן ללפף לעצמן פקעות? ואיך זה יכול להיות שתולעת שהייתה עד עכשיו תולעת נהפכת פתאום לגולם? וגולם שהיה גולם מגיח מן הפקעת והוא פתאום פרפר?... למי שמאמין באלוהים הכול פשוט; אלוהים, מה שהוא רוצה, קם ועושה. אבל אני, שלא מאמין באלוהים בכלל, אני מאוד משתומם, וחושב לי שכל זה אולי באמת נס מהשמיים".
2 צפייה בגלריה
מתוך הספר "מה עושים העצים", מאת ע. הלל
(איור: דוד פולנסקי, הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחד)
ההתפעמות מהעולם, ובייחוד מהטבע, המבט השואל, המתפעל, של האני המתבונן בסביבתו ודרכה משתקף לו מבט בוחן על עצמו, כמו גם הכמיהה לאיזו אחדות וכוליות שיש בה מן האלוהי, המשיכו ללוות את ע.הלל לאורך שנות כתיבתו. החל מספר הביכורים שלו, "ארץ הצהריים", שרבים מהשירים בו התאפיינו בהתפלשות חושנית בטבע עד כדי היטמעות הדדית ("הרגשתי מבלי משים שמישהו מחייך אלי. אפשר שהייתי אני זה, ואפשר שהיה זה העולם, ואפשר שנתערבּבנו שנינו"), ועד השיר האחרון שכתב בחייו, "הלוואי עליי", שבו הוא מתקנא מצד אחד בבעלי החיים העושים את שלהם בעולם בטבעיות מוחלטת, בלא לבטים ושאלות, ומצד שני מאושר על מותר האדם המביט בהם, "עומד, משתאה ומהלל יה!"
איוריו החדשים של דוד פולונסקי לשירו "מה עושים העצים?" מבטאים בצורה נפלאה את הפוזיציה הע.הללית הזו כלפי ההוויה. השיר, שמוכר גם בשם "אני שואל", יכול להיתפס על פניו כשיר משחקי של שאלות ילדיות ותשובות קצרות, חלקן צפויות ("מה עושים העצים? צומחים") וחלקן מפתיעות מעט ומשעשעות ("ומה עושה הים? ים"). הוא יכול להתפרש גם כטקסט שיש בו נימה של עצב - התשובות הקצרות מאוד עשויות להיות תגובות חסרות סבלנות של הורה עייף לפעוט המציק לו בשאלותיו המרובות, או אפילו כתשובות שהילד, שכבר הפנים את קוצר הרוח של המבוגרים, עונה לעצמו.
אבל פולונסקי בחר בפרשנות אחרת לגמרי, של שיח מתמשך המתנהל בין הילד לבין העולם.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מה עושים העצים", מאת ע. הלל
(איורים: דוד פולנסקי, הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחד)
הוא העניק לכל שאלה ותשובה כפולה שלמה, שבה שתיהן נובעות מהדינמיקה בין הילד לבין סביבתו, שמעלה את השאלות ומשיבה עליהן מעצם היותה: מול העץ הצומח הציב תינוק המותח את זרועותיו מעלה אל השמיים, ומול הבתים העומדים - עומד לראשונה על שתי רגליו. בהמשך הוא פעוט הנוסע על תלת-אופן יחד עם העננים, ילד המשחק משחק דמיון של תעופה עם הציפורים שמרחפות מעליו וכן הלאה, עד הבגרות ואולי גם מעבר לה. בנוסף העניק פולונסקי למרבית האלמנטים הדוממים והצומחים בספר תווי פנים אנושיים המשקפים את אותו מבט של האני הבוחן את העולם ודרכו משתקף לו גם הוא עצמו.
את המבט הזה, המלוּוה תמיד אצל ע.הלל במנות גדושות של הומור וחמלה, אפשר למצוא גם בשירים כמו "שיחה עם עטלף" שחוקר את האפשרות לאחוז בנקודת הסתכלות חריגה על העולם, אולי אפילו להיחשב "משוגע", ב"עצוב להיות מלך החיות" שבוחן את המתח בין משאלות ליבו של היחיד למוסכמות החברתיות ואת יחסי הכוחות בין הורים לילדים, ועוד. פולונסקי מרחיב אותו אף יותר ומציג את עצם ההתבוננות, הבחינה והמגע עם הסובב כאקט של התפתחות, כאלמנט בסיסי וחיוני בגיבוש המהות האנושית, שככל שהיא נחשפת לעולם במלוא גודלו כך היא מתרחבת ומסתעפת בהתאמה. בכפולה האחרונה הוא מציג את הילד שבגר כשהוא קורא בספר והסביבה כולה מקיפה אותו - התרבות, היצירה, כפסגת היכולת לתהות על העולם ולהלל אותו, לספוג אותו ולהיספג בו. נדמה שע.הלל, שראה דמיון רב בין הפוזיציה הסקרנית והטרייה של הילד לזו של המשורר, היה שמח על פרשנות שכזו.
לצד הפרשנות היפהפייה של פולונסקי, קשה להתעלם מהעובדה שבעשור האחרון גוף שירתו של ע.הלל לילדים מפורק לגורמיו שוב ושוב, וכך גם אביאל בסיל, איה גורדון-נוי, שמרית אלקנתי ומאיירים נוספים בחרו לאייר שיר בודד שלו כספר. על אף שהדבר מזמן לא פעם פרשנויות נהדרות ורעננות, מצערת העובדה שכבר זמן מה לא יצא גם ספר שמתמודד עם יצירתו של ע.הלל לילדים כשלם, במבנה כזה או אחר, שמגיש לדור הצעיר את מלוא רוחב עולמו - אריות ועטלפים, תולעים ואלוהים, תכלת וקוצים.
"מה עושים העצים?", ע.הלל, איורים: דוד פולונסקי, הוצא לאור: ספריית פועלים, הקיבוץ המואחד
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
