שירת דבורה, אחת השירות הקדומות במקרא, פותחת במילים "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם, הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה׳ זֶה סִינַי". ה' בא מאזור אֱדום, שעיר, סיני. אבל הוא לא בא לתת תורה, הוא בא להילחם. זהו סיני שונה מאוד מזה שמוכר לנו. סיני כאן הוא שם מקומו של האל או אולי שמו של האל ממש. מה קורה כאן?
חוקרים רבים ראו שמקורות שונים במקרא לא מכירים את מתן התורה בסיני. זהו חלק ממאמץ מחקרי רחב לשחזר מסורות אבודות במקרא, כאלה שצוזנרו או נעלמו, ורק רמזים להם נותרו פה ושם. קאסוטו למשל ביקש לשחזר על פי השירות המקראיות את המיתולוגיה שהתורה העלימה. בסיפור הבריאה נאמר שה' ברא "אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". מדוע דווקא התנינים זוכים לפסוק משלהם? בישעיהו כ"ז מתגלה שמאחורי התיאור הלקוני חבויה מיתולוגיה שלמה על האל שלחם במפלצות הים כדי לכונן את הסדר הקוסמי, וכך יעשה שוב לעתיד לבוא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".
והנה בשירת דבורה, סיני לא רק שאינו מקום מתן תורה, אלא שהוא במפתיע כלל לא נמצא באזור המוכר לנו כסיני אלא "בשדה אֱדום", כלומר בדרום ירדן של היום. בספרו "מן המעיין אל ההר" שיצא לאחרונה, חוקר המקרא ישראל קנוהל סבור שזו המסורת הקדומה והיא קושרת את הופעת האל לתופעות געשיות שונות: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא... וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם" (חבקוק ג'), שכן מדובר על אזור השבר הסורי-אפריקאי המאופיין בתופעות געשיות.
גם במסורות אלה, מוסיף קנוהל, יש מתן ברית, אבל לא בסיני אלא על המים: "בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה" (תהלים פ"א). מסורת מעין זו נשמרה לנו גם בתורה, בצורת סיפור מי מרה בשמות ט"ו: "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט". עיקרה של הברית הקדומה הזו היה חובת נאמנות, כמפורש במזמור התהלים הנ"ל: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר". מה שמאפיין מסורות אלו של מתן תורה זה אופיין השוויוני. האל פונה לעם כולו, ואין תופעות געשיות ומפחידות המרחיקות אותם, כבסיפור המוכר לנו.
סיפור סיני שבספר שמות קושר למעשה שתי מסורות שונות: זו של האל הגעשי הדרומי וזו של כריתת הברית לישראל, ועל כן מעביר את מתן תורה לתפאורה חדשה (מעתק שנתן לספרו של קנוהל את שמו). שווה לצטט את הדברים במלואם: "[המחבר המאוחר] העתיק את תיאור ההתגלות הישירה מתפאורת המעיין אל הרקע ההררי געשי... מהלך זה הפך את אופייה הראשוני של ההתגלות המתוארת במסורת השירית: מהתגלות שווה ומתן חוקים וכריתת ברית על המים, להתגלות מרשימה ומפחידה וכריתת ברית בהר".
המעתק קשור, אליבה דקנוהל, למעבר משירה בעל פה לפרוזה כתובה. שכן השירות המדוברות מאפיינות מסורות אוראליות, ואילו מסורת סיני הפרוזאית מדגישה שוב ושוב את הכתיבה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה׳ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'" (שמות כ"ד).
למה נועד מעתק זה? בשלב זה מכניס קנוהל, כמו מספר מיומן, אלמנט נוסף, מכריע: משה. התיאור המפחיד של ההתגלות מסביר את הופעת משה כמתווך. העם המפוחד מבקש ממשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת". וכאן מגיע החלק הקונספירטיבי ביותר בספר ולדידי גם המאלף ביותר. המטרה היא לתת תוקף לחקיקה של המספר שלנו, כלומר לקובץ החוקים בשמות כ"א-כ"ג, המכונה שם "ספר הברית". החקיקה החדשה והחתרנית — המלאה בביקורת על ההתנהגות המוסרית והפולחנית של העם — אינה באמת חדשה, טוען המספר המקראי, אלא מקורה בדברי האל למשה. ההתגלות הציבורית הקדומה לא מאפשרת לייחס לה תורות חדשות. רק התגלות פרטית, שטיבה לא נודע, מאפשרת זאת.
3 צפייה בגלריה
ההתגלות הפרטית בסיני הפכה להזדמנות לתלות בה עוד תורות חדשות. "משה ולוחות הברית"
(ציור של רמברנדט, 1659)
וזה לא הסתיים שם. למעשה זו רק ההתחלה. כי ההתגלות הפרטית בסיני הפכה להזדמנות לתלות בה עוד תורות חדשות. החל בתורות השונות של ספר ויקרא ועד ספר דברים כולו, שגם הוא תולה את קובץ החוקים שלו בסיני (הנקרא שם "חורב"). וזה לא נגמר במקרא. וכאן הרשו לי לחרוג מעבר לאופק של הספר שלנו, שעניינו המקרא, לספרות מאוחרת יותר. "ספר היובלים", חיבור כיתתי מן המאה השנייה לפני הספירה, נפתח כך (בתרגומה של כנה ורמן): "זה דבר מחלקות העתים (כלומר חלוקת הזמנים, כרונולוגיה) לתורה ולתעודה... אשר דיבר למשה בהר סיני בעלותו לקחת את לוחות האבן התורה והמצווה". אם כן, לצד "התורה והמצווה" — כלומר התורה הידועה, זו של החוקים — ניתנה למשה בסיני עוד תורה, הנקראת "התורה והתעודה", כלומר העדות על קורות הזמנים. והרי עדות כזו היא בדיוק עניינו של "ספר היובלים", המספר מחדש את תולדות העולם מראשיתו. כך מכניס "ספר היובלים" את עצמו לסיפור סיני. מובן שאי-אפשר היה לעשות זאת אילו ההתגלות הייתה גלויה לכולם, אך אם משה נמצא בהר לבדו, ארבעים יום וארבעים לילה, מי יודע מה עוד ניתן לו שם. ואכן, גם המשנה במסכת אבות נפתחת בייחוס התורה שבעל פה, כלומר המשנה עצמה, לסיני. מסורת משה המתווך, מתן תורה הפרטי, הפכה אם כן לבסיס לגיטימציה, מקור לכל החידושים שיבואו.
תיארתי כאן רק מקצת הדברים, וגם זאת בקווים גסים וכלליים. לא הגעתי לשאלת מקורות התורה והתהוותם (כל הסיפור מתרחש, לפי קנוהל, בצפון, ואילו ביהודה יש מסורות אחרות לגמרי), לסוגיות התיאולוגיות של נוכחות האל בארץ (אוהל מועד של המחבר, או המחברים, שלנו שונה מאוד מן המשכן המוכר. הוא ריק ונמצא מחוץ למחנה), ולא לחטא העגל (המחבר שלנו יוצא נגד פולחן העגלים הצפוני והשקפותיו הפולחניות דמוקרטיות), ולא נגעתי כלל בניתוחים הצורניים של השירות והמזמורים. זה ספר קצר ודחוס מאוד. מעט המחזיק את המרובה. הוא משלב חקר מקרא, ספרות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, ותולדות הרעיונות. קנוהל, כדרכו, הולך בגדולות ומשרטט סיפור רחב יריעה, מן השירות הקדומות בסוף תקופת הברונזה ועד עיבודי ברית סיני במקורות מאוחרים. אין לי ספק שחוקרי מקרא ימצאו פרטים וכללים שונים להתפלמס עימם. אך גם מי שיחלוק על נקודות שונות או אף יפקפק בסינתזה כולה, לא יוכל להתעלם מהתנופה ומהעושר. הבו לנו עוד חוקרים ההולכים בגדולות!
"מן המעיין אל ההר", ישראל קנוהל, הוצאה לאור: כרמל, 165 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
