מי שזכה לשוט בתעלות ונציה בלילה שלפני תחילת פסטיבל הסרטים המפורסם, אולי הצליח לקלוט כתובות גרפיטי שיצאו נגד הבחירה לארח בתחרות את לוק בסון. אלו שטרחו לעלות על גונדולה רק בבוקר כבר לא ראו להן עדויות, מלבד כמה מריחות של צבע טרי על הלבנים העתיקות. ימים אחדים מאוחר יותר, מארגני הפסטיבל הצליחו לטשטש גם את קולות ההפגנה שהתארגנה מחוץ להקרנת סרטו של בסון, "דוג מן". כל פעולות ההסוואה האלו הצליחו: תיק האונס שנפתח - ונסגר נגד הבמאי-תסריטאי-מפיק הצרפתי, או העדויות האחרות שהצטברו נגדו, לא הפריעו להקרנה, ובסון זכה למחיאות כפיים בעמידה במשך שש דקות שלמות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כעת, אחרי ההצלחה בפסטיבל ונציה ורגע לפני יום הולדת 65, בסון חוזר אל חיק הקהל והמבקרים. היוצר שאחראי על סרטי מופת ולהיטי קופות כמו "הכחול הגדול", "ניקיטה", "לאון" ו"האלמנט החמישי", דישדש בשנים האחרונות בסרטים שלא הצליחו למשוך תשומת לב מרובה. גם בחיים האישיים עברו על בסון כמה שנים לא פשוטות, אחרי שב-2018 הוא הפך לקולנוען הראשון בצרפת שהוגשה נגדו תלונת מי-טו: השחקנית הבלגית-הולנדית סאנד ואן רוי טענה שבסון, חובב הנשים הצעירות-מאוד, הפיל אותה לרצפה ואנס אותה יותר מפעם אחת, אחרי שסירבה לשכב עימו. המשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות והמתלוננת הנחושה הגישה תלונה אזרחית, שגם היא נדחתה. כאמור, גם הערעור לא עזר לה, ובית המשפט אף חייב אותה לשלם לבסון 2,500 יורו.
השערוריות סביב היוצר המצליח לא נגמרו פה. באותה שנה פירסם אתר התחקירים הצרפתי "מדיה פארט" עדויות של נשים שדיווחו שבסון ניצל את מרותו ותקף אותן מינית. הן הדגימו דפוס של הטרדה חוזרת ונשנית במהלך העבודה. התחקיר הוביל למהומה נוספת אחרי שהעיתונאי הצרפתי אדווי פלנל, העורך הראשי של "מדיה פארט", הגיש תלונה במשטרה נגד הבמאית-שחקנית ורעייתו לשעבר של בסון, מייוון, בטענה שהיא ניגשה לשולחן שלו במסעדה בפריז, משכה בשערו וירקה בפניו - כל זאת בשל הכעס על סדרת התחקירים. אגב, מייוון, אחת משלוש האמהות של חמשת ילדיו, הכירה את בסון כשהייתה בת 12 בלבד ובגיל 16 המופלג כבר הייתה נשואה לו.
לאחרונה השם של בסון שוב עלה לכותרות, כאשר פסטיבל ונציה הכריז ש"דוג מן" שובץ לתחרות הראשית. ארגוני נשים ומתנגדים נוספים זעמו על ההחלטה, וגם על הכוונה להציג מחוץ לתחרות סרטים חדשים של וודי אלן ורומן פולנסקי - שני יוצרים נוספים המוקצים במקומות רבים על רקע האשמות דומות. "מאיזו סיבה עלינו לאסור את הסרטים שלהם כאשר הם לא נמצאו אשמים?", סינגר אלברטו ברברה, המנהל של פסטיבל ונציה, על החלטתו. "אני גם לא מבין למה אי-אפשר להבדיל בין האדם לבין האמן. בסופו של דבר, אני מנהל פסטיבל - לא שופט. אני בוחן סרטים לפי האיכות האמנותית שלהם".
גם המצפון של בסון נשאר שקט. "אתה לא יכול להגן על מטרה עם שקרים", הוא אמר לי כשנפגשנו בפסטיבל ונציה. "מערכת המשפט אולי לא מושלמת, אבל לא ניתן להחליף אותה ואתה צריך להיות כפוף לה. אם יש אנשים שלא רוצים לכבד צדק ופסק דין - זו החלטה שלהם. הצדק של המדיה והרשתות והתקשורת הוא לא הצדק של בתי המשפט". ובכך, מבחינתו, הסתיים הנושא.
בצד כל המהומות,"דוג מן" הוא אכן הסרט הטוב זה שנים של בסון, אחרי שהתמסר בעיקר לסרטי אקשן קופתיים ודי נחותים, גם כבמאי אבל בעיקר כמפיק. במרכז העלילה ניצב דאגלס, שבילדותו אביו המתעלל השליך אותו לחיות בכלוב, יחד עם כלבים משוטטים. דאגלס מפתח עם חבריו לכלוב קשר רגשי עוצמתי, ובבגרותו מסתייע בכלבים כדי להתפרנס ולשרוד. בהתאם, הגאולה שלו תעבור דרך הביבים. "ההשראה ל'דוג מן' הגיעה בחלקה ממאמר שקראתי על משפחה צרפתית שהשליכה את הילד שלה לכלוב, כשהוא היה בן חמש בלבד. תהיתי מה אירוע כזה גורם לנפש האדם, איך שורדים ואיך מתמודדים עם הסבל. באמצעות הסרט רציתי לחקור את השאלות האלו. דאגלס לא מטורף בכלל, זה העולם והאנשים מסביבו שמשוגעים".
בסון מתוודה שהשראה נוספת הוא קיבל גם מהילדות שלו, מהריקנות שחש אחרי שהוריו התגרשו, ומהנחמה שמצא ביחסים עם חיית המחמד שלו. "היו לי מערכות יחסים גרועות עם הוריי. אני מכיר היטב את הבדידות - במהלך היום הייתי לבד, והעברתי את הזמן במשחק עם הכלב שלי ועם אבנים ועצים, והמצאתי לעצמי עולם דמיוני. אני תמיד נדהם מהאהבה-ללא-תנאים של הכלבים. עם אנשים תמיד יש תנאים".
את האהבה לחברים הטובים של בני האדם, ואת תחושת הניכור שחווה בילדותו, בסון מביא לסרטו דובר האנגלית, שמגיע כעת לישראל. "כאב הוא משהו שכולנו חולקים", אומר בסון. "וזה מצחיק לראות שאנחנו חולקים הרבה יותר כאב מאשר אושר. כשאתה פוגש מישהו בבר ומדבר איתו על החיים, אתה מגלה שאתה חולק איתו הרבה דברים במשותף - אובדן, גירושים וכדומה. הדמות של 'דוג מן' מזככת את הכאב של כולם ומדגישה את העובדה שאף אחד לא מקבל את השוני של עצמו. זה בעצם הנושא המרכזי של הסרט".
בסרט יש יסוד אמוני. אתה אדם מאמין?
"לא, אבל אני בעד כל דת שהופכת אותך למאושר יותר או לאדם טוב יותר. לצד זה, יש משהו מטריד בכך שאלפי שנים מדברים על איזה בחור שאיש לא ראה. אני לא אומר שהוא לא קיים, אבל איש לא ראה אותו", אומר בסון ופורץ בצחוק. "זה בסדר שאנחנו מדברים אל הדבר הלא-ידוע הזה ושואלים אותו שאלות, אבל כשאנשים מתחילים בשם הדת לדרוש ממך לשנוא את השני, זה ממש לא טוב".
בסון תמיד הצטיין בליהוק ובבחירת שחקנים ושחקניות לסרטיו. וכך גם הפעם: ההצלחה והעוצמה של "דוג מן" חבות לא מעט לקיילב לנדרי ג'ונס ("X-מן: ההתחלה", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"), יליד טקסס ואחד משחקני האופי הממריאים של הוליווד. "הפחד הגדול ביותר שלי היה שאם לא אמצא את השחקן הראשי המתאים, שיהיה אמיץ מספיק, זה יהיה בלתי אפשרי לעשות את הסרט", מספר בסון. "אז הייתי צריך למצוא אדם בלתי אפשרי. ראיתי תמונה קטנה של קיילב ולא זכרתי מאיפה הוא מוכר לי, אבל אז ראיתי את הסרט 'תוצרת אמריקה', שם טום קרוז מפוחד ממנו, ואמרתי לעצמי, אם הוא יכול להתמודד עם טום קרוז, אני רוצה אותו. קיילב הוא שחקן מאוד פיזי ויכול לגלם כל דמות, אבל הדבר הראשון שחשוב לי כבמאי זו האישיות. אל תחצה בסירה את האוקיינוס האטלנטי עם בחור שאתה לא מכיר. נפגשנו מספר פעמים ושוחחנו לבדוק אם אנחנו מאותה פלנטה. הרחנו אחד את השני כמו כלבים, ובסוף גילינו שטקסס ונורמנדי הרבה יותר קרובות ממה שאפשר לחשוב".
"דוג מן" – טריילר
(באדיבות רד קייפ)
ואיך היה לעבוד עם הכלבים?
"היו לנו בערך 70 כלבים והיינו צריכים לזרום איתם. זה המון בלגן. אתה צריך לארגן את הכאוס כדי לצור רגעי קסם קטנים. זה גם לא פשוט לצלם בזמן ש-23 מאמני כלבים צורחים כל הזמן. בסוף השבוע הראשון של הצילומים, המפיקה שלי, וירז'יני סילה, שהיא גם אשתי ואם שלושה מילדיי, הייתה בטוחה שלא נעמוד בזמנים, אבל בגלל שכבר עבדתי עם דולפינים ותמנונים ב'הכחול הגדול', אמרתי לה, 'חכי קצת לפני שאת נכנסת לפניקה', כי אחרי כמה ימים מתרגלים. האמת, יותר קשה לעבוד עם שחקנים גרועים מאשר עם כלבים טובים. כלבים וילדים הרבה יותר משוחררים".
בסון החל לכתוב כבר בגיל 16. "ומאז אני כותב מדי בוקר. זו פיסת החופש היחידה שיש לי", הוא מגלה. "האמנות היא מקום בריחה בטוח, בטח יותר מאלכוהול, מסמים או מכסף. היא לוקחת אותך לעולמות אחרים למספר שעות. בכלל, שני הדברים היחידים שיכולים להציל אותך הם האהבה ואמנות. כשיש לך אהבה ואמנות, אתה מרגיש בטוח".
הוריו של בסון היו מדריכי צלילה והוא נהג לצלול איתם ביעדים אקזוטיים ברחבי העולם, עד שבגיל 17 חווה תאונת צלילה מכוננת וטראומטית. מאז זנח את הים והתמסר לקולנוע. אחרי שעבד בתפקידים שונים באתרי צילום, הוא התקדם למעמד של עוזר במאי, וב-1983 פרץ עם סרט המד"ב "המאבק האחרון". כעבור שנתיים יצר את הלהיט "רכבת תחתית" עם איזבל אדג'ני וכריסטופר למברט. "סטינג היה אמור לשחק את התפקיד", הוא מגלה, "אבל המפיקים באותו זמן היו כל כך טיפשים שהם נתנו לו ללכת ואז מצאתי את כריסטופר למברט. הוא היה נהדר, והייתה לו אותה תסרוקת כמו לסטינג".
באותו עשור, בסון היה המצליח והמוכר מבין אנשי השילוש הקדוש של הקולנוע הצרפתי החדש, הפוסט-מודרניסטי והשנוי במחלוקת, שכלל גם את ז'אן-ז'אק ביינקס ("דיווה", "בטי בלו") וליאו קאראקס ("זה אצלה בדם"). השלושה יצרו סרטי פולחן אופנתיים, והמתנגדים האשימו אותם שהם יוצרים קולנוע מזויף, מלאכותי ושטחי. בסון רשם אז הצלחות גדולות, כמו "הכחול הגדול" (1988) שביטא את אהבת הצלילה, "ניקיטה" (1990), שבו כיכבה רעייתו דאז אן פאריו, ו"לאון" (1994) שבזכותו התגלתה נטלי פורטמן, ילידת ישראל בת ה-13, שהוא בחר אחרי שבחן 2,000 מועמדות. "אני לא חושב שגיליתי את נטלי", הוא מצטנע. "היא הייתה מוכשרת גם לפני שעבדתי איתה, פשוט אף אחד לא ידע. מה שלא ציפיתי שיקרה זה שהיא תגיד אחרי 30 דקות של צילום: 'אוקיי, אנחנו עוצרים'. נטלי רצתה לשחק כמו כל ילדה, אז קנינו לה משחקי קופסה ואחרי כל 40 דקות עצרנו לשחק בהם. היא אחד מהאנשים הכי יפים שפגשתי בחיי".
אחרי הצלחות נוספות, כמו "האלמנט החמישי", שבמהלכו התאהב בכוכבת מילה יובוביץ' (ואחר כך גם היה נשוי לה במשך שנתיים), התמקד בסון יותר בהפקת סרטים שריפדו את חשבון הבנק שלו. מדי פעם שב לכיסא הבמאי, לפעמים בהצלחה, כמו עם טרילוגיית "ארתור" לילדים, ולעיתים לא ממש, כמו במקרה של "ולריאן ועיר אלף הכוכבים", שבקושי החזיר את ההשקעה.
עכשיו הוא חוזר לפסטיבלים היוקרתיים, אבל אל תעזו להגיד לידו את המילה קאמבק. "דוג מן' מתכתב בנושאים ובטון עם שורה של סרטים שעשיתי בעבר, כמו 'לאון', 'רכבת תחתית' ו'ניקיטה' ופחות עם 'ז'אן דארק' או 'לוסי', שעשיתי בשנים האחרונות, ולכן עבור הרבה אנשים, מדובר בסוג של חזרה לאותם ימים. אבל אני לא מתעסק בזה שאומרים שהתקמבקתי. זה לא מעניין אותי".
3 צפייה בגלריה
מילה יובוביץ' ב''האלמנט החמישי''. המשיך לנישואים שהחזיקו מעמד שנתיים
(צילום: באדיבות yes)
אתה מציין 40 שנות קריירה. כשאתה מסתכל אחורה, אתה מוצא מוטיבים משותפים וקווי דמיון בין הסרטים?
"אני לא מנתח את הסרטים שלי, אני פשוט עושה אותם. אולי בעוד כמה שנים, במרחק הזמן, אני אוכל לראות את מה שעשיתי. ברגע שאני מסיים עשיית סרט והוא מוקרן, הוא שייך לצופה. לפני כמה שנים, בחור קוריאני עם תספורת מוהיקן אדומה ניגש אליי באגרסיביות וצעק, 'רכבת תחתית', זה הסרט האהוב עליי ביותר'. שאלתי בן כמה הוא והתברר שהוא בן 15. כשעשיתי את הסרט, הוא אפילו לא נולד".
אתה חושש מההשפעה של AI על עתיד הקולנוע?
"כבר לפני 50 שנה מכונות החליפו את בני האדם במקומות שונים. האם תוכנת ChatGPT תוכל לצור בעתיד סרט כמו 'דוג מן'? אני בספק גדול".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
