גאלה קוגן כבר הייתה בחנות של פאות כמה פעמים. במצבים שבהם הייתה צריכה למדוד פאות בשביל תפקידי משחק, ובתקופה שבה רצתה לכסות את ראשה כחלק מההתחזקות שהיא עוברת. אבל שום דבר לא הכין אותה לסיבה הנוכחית שהביאה אותה לחנות: סרטן מוח. "אחרי שעברתי את אמצע ההקרנות, בערך סביב הטיפול ה-20, נשר לי כל השיער בפחות משעה. זה גמר אותי. קיבלתי עזרה מכמה חברות טובות בקהילה הדוסית שמצאו לי פֵּאָנית מטורפת מבני ברק. הלכתי גם לחנויות שאני רוכשת בהן פאות לתפקידים וזה היה נורא להיות שם כשאני במצב הזה". היא עטופה במעיל גדול ורוד וגלואו טבעי, בבית הקפה ליד הדירה שלה במרכז תל אביב, שותה מיץ סלרי ותפוח ומטפטפת שמן אתרי לתוך כוס מים חמים. שנה וחצי של גילוי, ניתוח, אשפוז וטיפולים עברו עליה, ועוד חצי שנה של החלמה וחזרה לחיים, שעליהן היא מספרת עכשיו. "הבנתי שאין דרך לצמצם את ההקרנות, שכבר התחלתי ואהיה חייבת לעמוד בזה, ושבעזרת השם השיער יחזור. אבל לקבל את עצמי ככה? שנים אני אומרת לעצמי, דברי אלייך יפה, וכשאיבדתי את השיער לא יכולתי לראות את עצמי. ראיתי גוש כיעור שלא קשור לכלום, ולא יכולתי למצוא בכלל מקום בתוכי שאוהב אותי במראה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איך זה באמת השפיע עלייך?
״הייתי שקופה. אף אחד לא ידע מי אני. אני מכירה את זה מהריונות, כשעליתי במשקל, אבל זה מעבר לזה, זה ממש להיות אדם אחר. וזה נהיה בלתי נסבל בעליל כשאיבדתי את השיער. אני מזל אריה, הרעמה היא משמעותית ברמת הביטחון. גם בעלי שיחיה איבד את אמא שלו לסרטן, ומשהו בקרחת לא נותן אסוציאציה טובה. הלכתי לחפש פאה כי לא יכולתי להסתובב ככה בשום פנים ואופן, לא יכולתי להקפיץ את הילדים לשום מקום. וגם ההסתתרות הייתה קשה לי".
כי רגע לפני היית בשיא הביטחון.
"בדיוק. כשכבר הייתי באיזה שלב בחיים שהתחלתי להשלים עם המיניות שלי ועם מי שהייתי, פתאום בגיל 37 לקבל ריסוק לכל המראה החיצוני ולכל האישיות בבת-אחת... אני מנחמת היום את זאת שהלכה, וצריכה לקבל ולאהוב את זאת שהפכתי להיות. אני רואה את עצמי כנס מהלך, פגשתי את המוות ועברתי דרכו. להיכנס לניתוח ולהבין שאחריו אולי אני לא אחיה, זה טראח. ומה יותר מאיים מסרטן במוח? אני בפוסט־טראומה ברמה שאני רועדת כשאני נזכרת בזה".
זה התחיל בבוקר רגיל בפברואר 2022. "אני מרבה להתבודד ולעשות הליכות בים. באחד הימים שעשיתי הליכת בוקר התחלתי לראות כל מיני חזיונות. הלכתי על שפת הים וראיתי ניצוצות. התחלתי לזהות שאני רואה משהו כמו חמש עקבות רגל, והן עצומות, חמישה-שישה מטר כל עקבה. ובפרונט היה סילואט, דמות של מלאך מזהב שקרא לי לבוא אחריו. זה היה כל כך חזק ומסנוור האור הזה, שנדפק לי הראס. אמרתי, זה לא אמיתי ואני לא בהזיה, אז מה זה הדבר הזה? איך השמש יכולה להגיע בזווית כזאת מולי? ראיתי את זה מוחשי כמו שאת רואה אותי עכשיו. והמלאך וכל העקבות לא הפחידו אותי, כמו זה שאני מבינה רציונלית שזה לא אמיתי".
סוג של הזיה.
"התקשרתי לגל, בעלי, ואמרתי לו שאני רואה את החיזיון הזה מולי ומרגישה מוזר והוא אמר לי, 'אז תלכי הביתה וקצת תנוחי', וזה מה שעשיתי. בלילה של אותו היום, במיטה שלנו, היה לי התקף פרכוס. הייתי בחדר השינה שלנו והיה לי מזל שגל הזכיר לי מה קרה. כי אם הוא לא היה לידי והיה קורה לי פרכוס והייתי ממשיכה לישון, לא הייתי מגיעה למיון. אמרנו לילדים - הבכור היה אז בכיתה ג' והקטן בכיתה א' - לקרוא לשכן רופא. הרגשתי טוב אחרי הפרכוס הראשון ואמרתי לגל, 'הכל טוב, תבטל את האמבולנס, ניסע לבד'. הגענו לשם ועשו לי צילום. אחריו היה לי עוד פרכוס, שאחריו הם אמרו שהם חייבים לאשפז אותי. יום וחצי אחר כך כבר הייתי בדרך לניתוח".
"אלו היו הקרנות ממוקדות, נורא-נורא כואב. הרגשתי שאני באה להיאנס בצורה מודעת מראש. ובהתחלה לא קיבלתי ממש תיאור על מה שאני הולכת לעבור"
מה האבחון שנתנו לך?
"לא נתנו לי בכלל תחושה שזה יכול להיות גידול שפיר. הוא היה נורא גדול, בערך כמו כדור טניס, ואף אחד לא ידע לומר ממתי הוא שם. אמרו שיגידו את סוג הגידול בדיוק אחרי הניתוח אבל שהניתוח חייב להיעשות, הוא לא היה בגדר אפשרות. הגעתי לשם בדיעבד עם סרטן בשלב 3. אמרו לי שאם אחכה עם הניתוח יש מצב שזה יהפוך לשלב 4. ובניתוח כזה אי-אפשר באמת להוציא את הכל, אז את צריכה לעבור גם הקרנות. עברתי קרוב ל-40 הקרנות, כמעט מדי יום. תודה לאל הגידול שלי היה במקום שאפשר היה לנתח, גם נס מאוד גדול".
איך הרופאים הסבירו את מה שקרה לך שם, על חוף הים?
"הם אמרו שכנראה הגידול היה כבר כל כך גדול שהוא לחץ על כמה נרווים וזאת הייתה הזיה. אבל אני יודעת מה חוויתי, לא משנה לי איך מפרשים את זה. הרופאים שפכו עליי מידע וניסו להסביר לי מה קרה, ואני לא קולטת כלום ולא מבינה איך אני לא מתעוררת מהסיוט הזה. איך אף אחד לא אומר 'קאט' בסוף הסצנה הזאת".
קוגן הייתה רגילה שנים שדרמות נקטעות ב"קאט". מי שמילאה תחילה את תפקיד "נערת הזוהר", כשהופיעה בפרסומות לקוקה-קולה ותנובה ובקליפ של הדג נחש, פרצה בטלנובלה "בובות", שם שיחקה לצד גל גדות, ובהמשך ב"דני הוליווד", "הבורר" ו"בלתי הפיך". עכשיו היא מגלמת את דבורה, אשתו של אליעזר בן יהודה ב"הצבי", שמשודרת בכל יום שלישי בכאן 11 ובכאן BOX, ובקומדיה המצליחה לילדים "בית הכלבים".
אבל עוד קודם היה תפקיד אחד שגנב את כל הפוקוס, רותי מהדיוטי בפרסומת לדיוטי פרי, וככל שקוגן נתפסה כבלונדינית שמחפשת דיל טוב, ככה היא הלכה והתרחקה לעולמות של רוח, לומדת חסידות וקבלה, מתחזקת ביהדות ומפתחת שיטת טיפול בטכניקת הו'אופונופונו מהוואי ועין הבדולח. מתבודדת במדבר, בעיר, ובלי לשים על עצמה הגדרות התחילה לשמור שבת ורשמה את ילדיה לחינוך הממלכתי-דתי. בתוך המציאות החדשה הזו גילתה את הסרטן. התרחשות שמעמידה במבחן קיומי גם את הגוף וגם את הנפש - וקוגן התגלתה כתלמידה מחוננת, גם ברגעים שלא יכלה לסבול יותר. "כל הזמן הזה הייתי עם המון הומור עצמי. נרדמתי בניתוח כמו מלאך, צחקתי. אמרתי לצוות שניתח אותי, 'איזו מערכת יחסים אינטימית, אתם הולכים להיכנס אליי, למוח שלי'. כשבאתי להיכנס לניתוח לא הבנתי למה אני בלי תחתונים, הרי חותכים לי את הראש, מה הקשר בלי תחתונים? והם ניסו להיות אליי נורא נחמדים, באה אחת האחיות ואמרה, 'אתם יודעים שהיא שחקנית?' וכולם, מהנחמדות, שאלו, 'וואו, באמת, איפה שיחקת?' ואמרתי להם, 'אני בעיקר עושה פורנו', וכל הרופאים שם נבוכים. ולא הייתי מטושטשת עדיין. הם נהיו לבנים וצחקו. בירכתי אותם וממש הרגשתי התמסרות מוחלטת. ואז התעוררתי, והתעוררתי כמו בהמה, כמו איזה ימאי חרמן. לא עניין אותי כלום חוץ מסקס ואוכל. לדעת שאני יכולה לאכול, ולאכול הרבה, כי ישר נתנו לי סטרואידים".
הכי הישרדותי שיש.
"הישרדותי כמו בטבע. של 'בוא נלך הביתה, בוא נראה אם אני עובדת'. ישר כשקמתי שאלתי את כולם, 'אני כבר יכולה? אני כבר יכולה?' וגל אומר לי, 'מאמי, הוא לא יודע, זה המנקה'".
את הרגע הזה, שיצאת מהניתוח וגילית שאת עדיין בחיים, צילמת והעלית לאינסטגרם, עם הפנים הנפוחות וברקע השיר Sexy and I Know It.
"זה מצחיק, כי בכלל לא הייתי במודעות למה שאני עושה ואומרת. הייתי בחרדה ובמצוקה וזה היה הכי קרוב ללומר לעולם: 'וואט דה פאק? מה קורה לי?' אני לא יודעת אם הייתי פועלת ככה מתוך מקום שקול, אבל אני לא שופטת את עצמי. כשהעליתי את הפוסט הראשון על זה לא חשבתי שזה יעניין למישהו את הביצה. התעוררתי מצחיקולה, ישר התקשרתי לרשף לוי ואמרתי לו, 'שומע? אז התעוררתי'".
"אחרי ההתאוששות של הניתוח עוד איכשהו, הדביקו לי את הקרקפת לראש והכל היה במקום. יכולתי לתפקד והיו לי תחושה ואוריינטציה, התפקודים שלי חזרו אליי. אבל ברגע שיצאתי מהניתוח נראיתי לעצמי נורא. לא יכולתי לרדת לזרוק זבל. איבדתי ביטחון להסתכל לאנשים בעיניים"
ואחר כך?
"הניתוח עבר ממש בהצלחה, ברוך השם, ותוך כמה ימים הייתי בבית, אבל אז, כתוצאה מהניתוח התפתחה דלקת בקרום המוח ולקח להם זמן להבין מה זה בדיוק והיה אשפוז ארוך ואלים".
מה זה אומר, לחיות עם דלקת בקרום המוח?
"סיוט. זה קרה כתוצאה מאלרגיה לאחד החומרים שהשתמשו בהם בניתוח. זה עינוי. כאבי ראש שלא רואים מיגרנה, ומאותם עולמות אלימים. האבחון של הדלקת היה מאוד קשה. בשביל לאבחן אותה היה צריך להוציא נוזל מבסיס עמוד השדרה, בדיקה נוראית שנצרבה לי כסופר-טראומטית. זה שארבעה אחים צריכים להחזיק אותך ולדקור אותך מאחור. ונורא נעלבתי. נעלבתי נורא. מאיך שהכל נעשה, ומהבורא. זה היה משפיל ואלים".
וככה מתחילים הטיפולים, הקרנות לצד כימותרפיה. "אלו היו הקרנות ממוקדות, נורא-נורא כואב. הרגשתי שאני באה להיאנס בצורה מודעת מראש. ובהתחלה לא קיבלתי ממש תיאור על מה שאני הולכת לעבור. נכנסתי לתוך מקום נורא אפל, גם ברמה הוויזואלית של הדבר. להיכנס להתעללות, שמשכיבים אותך במיטת מתכת והיו צריכים לבנות מין מסכה מתכתית עם חורים שהיו צריכים להבריג למיטה, ואסור לזוז סנטימטר כי זאת הקרנה ממוקדת. זאת חוויה קלאוסטרופובית, ובמקביל אני עם כימו. לאורך כל המסע הזה נעזרתי בכלים שיש לי, של מיינדפולנס ודמיון מודרך, ולהכניס את עצמי לסטייט אוף מיינד הכי מבריא שיכול להיות, כדי כמה שפחות ליפול במדרון הקורבנות, המסכנות והחולי. הייתי צריכה לקבל את הכימו בכדורים, תודה לאל, ויכולתי לקחת את זה בבית שלי, בפרטיות ובטקסיות שלי. ומה לא עשיתי עם הכדורים האלה; שמתי אותם בתוך ספר תהלים, ודיברתי אליהם, והתפללתי אליהם. אמרתי לכל כדור מה אני רוצה שהוא יעשה, שרק ינקה את החלק של הסרטן".
איך עלה הרעיון הזה של להכניס כדורים לספר תהלים?
"זה חלק מהמחקר שלי על איך ההכרה והתודעה שלנו משפיעות על החולי ואז על הרפואה שלנו. את מבקשת משהו מהתרופה שלך, כי את מכניסה אותה לגוף. כמו שאת מברכת על האוכל שאת מכניסה אל הגוף. הייתי מדברת אל הכל".
כמו למצוא שביל יפה בתוך הגיהינום.
"והחזקתי עם זה יפה. פיצצו אותי בסטרואידים אז עליתי המון במשקל ולא הייתה לי שום שליטה. זה לא כמו לידה, שהגוף יודע איך לחזור לעצמו. זאת נוזליות כזאת בגוף, וזה דפק אותי. ההקרנות לקחו משהו כמו חודש, החיים פשוט התהפכו. אפילו לא יכולתי להתקלח לבד בהתחלה. במוח יש כמות נוזלים מטורפת ואסור היה לי לעמוד כי לא היה לי שווי משקל, הצוות קילח אותי והתחושה הייתה קשה, שמישהו צריך לעשות דבר כזה בשבילך. כמעט סיעודית".
גם כשאת מזכירה לעצמך שזה זמני.
"אין לי זמנים, מבחינתי כל רגע הוא הרגע, לא משנה שזה יסתדר בעתיד. באחת הפעמים ברחתי בשקט לבעלי ש'השגיח עליי' וניסיתי להתקלח לבד, זה היה המרד שלי".
זוכרת את החיים הקודמים לפני הסרטן? באיזו תקופה היית, ממה היית מודאגת באותם ימים?
"סביר להניח שלא צילמתי משהו באותה תקופה, כי כשאני בצילומים אין לי זמן לחשוב על דברים אחרים. הייתי בעשייה שלא קשורה לעולם המשחק, בעולם ההוליסטי. והתערבבתי בכל מיני דינמיקות שאני יכולה לומר שהיו רעילות עבורי. אין לי הרבה חברים, אבל החברים שאני מכניסה לחיים שלי הם אנשים שאני מאוד אוהבת ונותנת להם את כולי, ובתקופה ההיא הייתי בדינמיקות לא מאוזנות. ועובדה שאחרי שחליתי באמת הרבה אנשים נעלמו מהחיים שלי, התפיידו לגמרי".
בדיעבד, היו סימנים פיזיים בשנה שבה גילית על המחלה?
"הייתה לי קורונה מאוד אגרסיבית שיצאתי ממנה בערך שבוע לפני אותה הליכה בים. בגלל זה לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לכאבי הראש. בדיעבד אני יכולה להגיד שהיו לי גם הרבה מאוד תקופות של בכי, דיכאון והתמודדות מול עצבות. תחושה שאני צריכה הרבה יותר להגשים את עצמי. מאז שהתחילה הקורונה הרגשתי סוג של זמזום־טנטון כזה, והראש היה מאוד רגיש. הייתי שומעת איזה תדר נורא גבוה ושאלתי אנשים מסביב, 'שומעים את זה?' אבל אף אחד לא שמע. שבועיים לפני שהיה כל הסיפור הזה, רופאת השיניים שלחה אותי לעשות צילום ראש בשביל משהו שקשור בשיניים בכלל, הלכתי למכון ואמרתי להם, 'אני מפחדת שבסוף עוד נגלה איזה סרטן במוח', ויצא שהלכתי משם בלי לעשות. ולא ידעתי על סרטן המוח כלום קודם, הייתי קלולס וחשבתי שזה או מוות - או להיות צמח לכל החיים".
כשהמבט של קוגן פגש לראשונה במראה את הבבואה החדשה שלה, היא נזרקה בנפילה חופשית לעוד בור של רגשות חשופים. "אני זוכרת שנכנסתי לאשפוז אחרי הניתוח, הייתה אחות רוסייה שהתאהבה בי ושמחה לראות אותי, מהאנשים שמחייכים לך עם העיניים. כשיצאתי מהניתוח היא הייתה אחת הראשונות שראיתי והיא פרצה בבכי נוראי. כאילו, הזדעזעה. לקח לי זמן להבין איך אני אוכלת את הדבר המפלצתי הזה. אז להסתכל במראה בכלל לא היה אופציה. אחרי ההתאוששות של הניתוח עוד איכשהו, הדביקו לי את הקרקפת לראש והכל היה במקום. יכולתי לתפקד והיו לי תחושה ואוריינטציה, התפקודים שלי חזרו אליי. אבל ברגע שיצאתי מהניתוח נראיתי לעצמי נורא. לא יכולתי לרדת לזרוק זבל. איבדתי ביטחון להסתכל לאנשים בעיניים. הביטחון שלי התרסק ברמות הכי קשות שיכולות להיות".
סיפרת בעבר על היסטוריה של הפרעות אכילה, ופתאום בא דבר כזה. זה מעיר את כל השדים מחדש?
"בעקבות ההתקפים הקשים של הרעב שיש מהסטרואידים חוויתי חזרה של כל מיני תבניות מחשבה מפעם. הכל צף לי לפנים והייתי צריכה להיות חזקה בלזהות את זה מיד. כל הפתולוגיות הנוראיות בתוך ההפרעות אכילה הופיעו, שאת לא בשליטה, שאת אוכלת הרבה מעבר למה שאת צריכה כפיצוי. הייתי אוכלת באותה תקופה מאפים, פחמימות ריקות ומתוקים. ניסיתי להיכנס על ההתחלה לתזונה מוקפדת של בריאות. ירדתי למדבר כמה שיכולתי, ניקיתי את עצמי מניקוטין, קפאין, סוכר וקמח לבן ועברתי לטבעונות".
להתמסר לרפואה הקונבנציונלית היה עבורך דבר טבעי?
"זה לא היה מובן מאליו, בהתחלה בכלל לא חשבתי שאני אסכים לקבל כימו ובאתי עם הרבה דעה קדומה מהמקום הרוחני. הייתה לי ציפייה מעצמי ללכת בכיוון טבעי, לשינוי מסיבי וקיצוני של תזונה, לעזוב את המרכז ולצלול למדבר, להודו או לתאילנד ולעשות שם תקופה של הבראה. אבל כשהגעתי למצב הזה ואמרו לי מה יש לי, קלטתי שזה חד־משמעית לפעול מתוך אגו. מה אני ומי אני שאני יודעת? שמים מולי סטטיסטיקה, יש כאן רפואה שנותנת לי תקווה ועובדת לטובתי, אז מי אני שלא אתנסה בה? הפחד הכי גדול שלי היה להפסיק להיות אמא של הילדים שלי, ולא יכולתי בכלל להסתכן. הרופאים שלי היו משכנעים וקונקרטיים ולא השאירו לי פתח - יש טיפול וצריך לעבור את הטיפול".
הפחד שזה יחזור מרחף מעלייך?
"האימה והפחד שחס וחלילה הדבר הזה יחזור הם נוראים. בכל כמה חודשים אני צריכה להיות במעקב ולעשות MRI, ואין דבר יותר מבאס מזה. זה כל הזמן עושה לך פלאשבק שהנה, זה קורה שוב. כי כמו שאני אומרת לגל, הבורא החליט לשים עליי מחוך וכל כמה חודשים לסגור אותו לשיא ולראות שאני מבינה מי שולט בעניינים ומי הבוס. כי סרטן כזה מביא אותך לרמות הכנעה מטורפות, אין לך ברירה אלא להיכנע לתוך זה ולהודות שאין לך שליטה. את במיינדסט מובהק של 'אין עוד מלבדו', שכל מה ששלך לא שלך. ואני נאחזת בסטטיסטיקה, שכמי שעברה טיפול מלא זה ככל הנראה לא חוזר. אבל אף אחד לא יודע כלום".
אנשים מסתכלים על מחלות כאלה כקריאת התעוררות, אבל את היית "ערה" כבר שנים. את מגיל 24 מדברת בראיונות על התחזקות ורוחניות.
"הייתי ערה, וזה הראה לי מה זה מקום של ענווה. לא היה לי משהו להיאחז בו חוץ מהתפילה לאלוהים, אבל גם הרגשתי בגידה. נעלבתי. אני לא הכי צדיקה בעולם, אבל אתה יודע כמה אני מנסה. היה לי קשה לשקם את הבגידה באמונה. כי הכל היה כל כך אגרסיבי, הגילוי, הניתוח, הדלקת, הטיפולים. זה כמו לקבל סטירה מאבא שלך, שאת הכי אוהבת בעולם".
לאורך כל הדרך הזאת היה לצידה בעלה גל קליימן, בעלים של חברה לניהול ואספקת ציוד טכני, לא נותן לה לרגע לפקפק בזה שהם ייצאו מזה ולדבר על "האישה שתבוא אחרי". בגיל 22 היא ראתה אותו על ספסל מול "האוזן השלישית" בתל-אביב והתחילה איתו. 17 שנה אחר כך, סרטן שצלחו, שני ילדים וכלב שיקומי - לפחות סערה אחת מאחוריהם. "גל הסתכל עליי בהערצה ובביטחון מלא לאורך כל התהליך הזה. כשהייתי מתחילה לומר לו, 'אם אני לא מתעוררת תמצא אישה ככה וככה', הוא היה אומר לי, 'באיזה סרט את חיה?' הוא תמך בי גם כשהייתי צריכה מאוד להתכנס ברמה האישית ולא להיות פתוחה לכלום. גל הפך לחבר הכי טוב שלי באסנס הכי עמוק של הדבר, של לדעת להכיל את חוסר האונים. אף פעם לא יכולתי לדמיין שאנחנו נעבור דבר כזה, בחיים לא, גם לא בסיוטים הכי גדולים. מי דה פאק היה מאמין שדבר כזה יקרה בגיל 37, כשכל הבדיקות שלי תקינות וכולי סבבה? אני לא מרשה לעצמי כבר שנים לחשוב מחשבות שליליות, אבל לא חשבתי על זה. מהרגע שהתאהבתי בגל הבנתי שהוא הבנאדם הכי מושלם שקיים על פני אדמות ואני מבחינתי רק רוצה להרבות אותו ולעשות כמה שיותר דגמים שלו בעולם. פשוט ידעתי שהוא המשפחה שלי, שהוא האיש שלי".
והזוגיות הזו עמדה באחד המבחנים הכי קשים שיש.
"זה חיזק אותנו כל כך, כי תמיד יש חוזה, מדובר או לא, עם בני הזוג שלנו של מה יקרה כש־, אבל הוא הנשמה שלי ולא נתן לי לחשוב על זה שלא נשרוד את זה. גם כי שילבנו מישהי", היא צוחקת. "סתם, לא. בחיים לא".
איך מתווכים את כל הדבר הזה לילדים?
"אני לא זוכרת אם ממש תיווכנו להם את זה. מה שהילדים ידעו זה שלאמא היה בונקלה בראש ואמא צריכה להוציא את הבונקלה. לא עשינו מזה דרמה יותר מדי גדולה, הצגנו להם את זה כמשהו קטן יותר, ועם הזמן הם יותר נחשפו לעניין הסרטן. הם באותה תקופה ראו את כל הסדרות שהשתתפתי בהן בריפיט, נורא רצו להרים לי".
איזו טלטלה האימהות עוברת במצב כזה?
"המקום שנפתח לי בעקבות הדבר הזה הוא הזכות להיות האמא של הילדים שלי, באמת להרגיש ולהתמסר לאימהות הזאת מתוך מקום של בחירה ולא מתוך מקום קורבני שבקלות יכולתי להיגרר לשם, כי יש משהו בלעשות כביסות ולהכין שניצלים וכל הריטואלים האלה שהם מדכאים ולא סקסיים. אני נשמרת מלעשות פעולות כאלה רק כי מצפים ממני. אני לא יכולה לעשות משהו שאומרים לי לעשות, מרדנית. חשוב לי ליהנות מלקפל את הכביסה ולמיין את הגרביים, וזה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה אני שומעת מוזיקה תוך כדי ומודה לאלוהים ברזולוציות הכי קטנות".
כמה ידעו מסביבכם שזה מה שאתם עוברים, איזה מקום תפסו המשפחה והחברים?
"אמא שלי נכנסה לכזה הלם שהיא לא הסכימה לבכות, הפעם הראשונה שהיא בכתה בכל הדבר הזה היה בסעודת ההודיה שלי. היא נכנסה להכחשה שזה באמת קורה לבת שלה. והיא עשתה הכל, יצאה מגדרה, ממש סעדה אותי ואת המשפחה שלי. דאגה לילדים ולא עבדה. היא וגל תיקתקו את הכל בצורה מדהימה. לפני שנכנסתי לניתוח, ממש רגע אחרי הגילוי, אירגנתי הפרשת חלה מרגשת עם הרבה בנות שקרובות אליי. ליוותה אותי גם חברה במאית וצילמה את כל התהליך הזה. היא רצתה שיהיו לנו חומרים ואני לא כל כך שיתפתי פעולה, כי פשוט גססתי. את חלק מהדברים שצולמו ראיתי, וזה היה קשה כמו לפתוח פצע, לראות אותו ולהניח לו".
את הסיום של הסאגה הזאת הם חגגו כמשפחה בחופים של תאילנד, וקוגן התחילה לחשוב שוב על משחק. "אמרנו לילדים שכשאמא תסיים את הכל ותהיה אחרי הטיפולים אנחנו עושים סעודת הודיה וטסים לחופשת חלומות בתאילנד. הטיול הזה היה המאחד והמשחרר שלנו ביחד. הוכחה מול הילדים שאמא בבית, שהכל בסדר, שהיה לנו נס ועכשיו נחגוג אותו. עוד לא ידעתי מה אני עושה אחרי שנחזור משם, באיזו זהות אחזור ואם אחזור לשחק. ממש לקראת סיום החופשה קיבלתי זום עם המלהקת של "הצבי" ועם קרן מרגלית, שהיה לי חיבור טוב איתה ואני מעריכה אותה שנים. הרגשתי שאנחנו קולטות האחת את השנייה ושהמקום הרגשי שהייתי בו באותה תקופה ממש תאם את המקום הרגשי של הדמות שלי, דבורה. גם בפיזיות, אני מרגישה עכשיו בגוף כאילו דמות חדשה נולדה. אני מרופדת, יש לי ציצים, דברים שלא היו קיימים במנעד שלי לפני זה".
דבורה היא אשתו של אליעזר בן יהודה ב"הצבי", דרמה היסטורית שחוזרת לירושלים של שנת 1885, כשהיישוב הישראלי רק התחיל להתגבש, ובן יהודה, שמגלם אור בן מלך, עורך את עיתון "הצבי", "אני נראית בסדרה אחרת, על סף האי-אפשר לזהות אותי, אבל לא יכולתי לקבל את התפקיד של דבורה אם הייתי נראית אחרת. זה נתן לי באמת המון כשחקנית, וזה האספקט המזוכיסטי של המקצוע הזה. דבורה היא אישה שהיא סקנד בסט אחרי שאליעזר בן יהודה גילה מישהי צעירה שעובדת איתו ואין לה ילדים, והדמות שלי, של האישה הראשונה, נשארת בחוץ. ועדיין, היא כל כך מעריכה ואוהבת אותו, ותכלס פתחה אותו לאהבת השפות. היא צריכה לשמור על גדלות נפש ולהחזיק את כל החבילה - שהיא הבית והמשפחה שלהם - למרות שבפנים הדברים מבעבעים".
אם קודם היה קשה לעבור דרך מראה, עכשיו זה לשים את עצמך מול מצלמה כשאת עדיין בתקופת ההחלמה.
"זאת הייתה התקופה הכי רגישה שלי. הייתה לי מצד אחד שנאה עצמית, זעזוע מאוד קשה של להראות את עצמי. אחרי שראיתי את עצמי בעריכות אכלתי לעצמי את הראש, אבל בהקרנה כבר נהניתי לראות מישהי אחרת. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצליחו לאסוף לי את השיער, את יודעת איך התרגשתי? באתי לטסט עם הצוות של האיפור ועיצוב השיער כדי לראות מה אפשר לעשות, כי הדמות הצריכה שיער אסוף. ופעם ראשונה שאוספים לי את השיער, ואני הולכת לשירותים ובוכה, שזה קרה, שהשיער צמח. הייתה לי ביקורת עצמית הרסנית, ומהצד השני ראיתי משהו כל כך יפה במפגש של הדמות שאני מגלמת עם זה שאני נראית ככה, איך שזה משרת אותה. אין כיף כמו לדעת להפוך את הדפקט לאפקט".
המלחמה הגיעה אחרי שטיפה הרמת את הראש חזרה, ובום.
"כל המלחמה איפסה לי את הסרטן למקום של, את מי זה מעניין, סרטן במוח? אין רגע שאני לא חושבת על החטופים ומה שהמשפחות שלהם צריכות לעבור. מאז שהתחילה המלחמה היה לי דיכאון, ברמה שלקח לי שבועיים להתחיל לחזור לתפקד. ותוך כדי הבן הקטן שלי שאל אותי, 'גם הילדים הערבים שמתים הם רעים?' ואת צריכה להגיד את האמת. מציאות הזויה. הייתה לנו אפשרות לעזוב את הארץ לתקופה ואנשים פינו לנו את הבית שלהם בספרד, אבל לא יכולנו, לא בעלי ולא אני. בשום מלחמה לא חוויתי על בשרי רמה כזאת של חיבור לעם ישראל. ערך ציוני כזה של לא מעניין אותי כלום, אם אני יכולה לשמח חייל ולהכין לו סנדוויץ', מהדבר הכי קטן להכי גדול - אני רוצה לעשות את זה".
חוץ מהמשחק את עובדת על סטארט-אפ יחד עם שלומית מלכה. איך זה קרה?
"היא ויהודה לוי עברו לגור ממש בית לידנו. יהודה היה חבר כי עבדתי איתו. הוא סיפר לי עליה, הכרנו והתאהבנו. שלומק'ה חצי אוקראינית וחצי מרוקאית והסתבר שהמשפחה שלה הגיעה מאיפה שאני נולדתי ואיפה שנולד הרבי מלובביץ', מיקולאייב. אז אמרתי, טוב, אני לא יכולה להתחתן איתה, אבל שותפות זה הדבר. בעשור האחרון, עוד לפני המחלה, אני מתעסקת בפיתוח סדנאות בתחום ההכרה וחקר המוח, איך שני הדברים האלה נוגעים האחד בשני ואיך זה קשור לחסידות, לקבלה וליהדות. התודעה שלי תמיד הייתה פתוחה, ואז הוציאו לי חתיכה מהמוח והראש שלי פתוח, אשכרה פתוח".
