בית סבא מבחינתי היה הבית שלי. הוא היה רב, דמות מאוד מיוחדת, חכמה, עדינה, נעימה, מכילה. כל מה שלא קיבלתי מאבא ואמא שלי, קיבלתי ממנו. זו באמת המתנה הכי גדולה שיכולה להיות לילד - הזיכרון מהסבא. ההוויה הזאת, המאוד־דתית, מאוד רוחנית אפילו. אחרי שאמא שלי נאלצה להעביר אותי למיסיון בגיל שש כי היא לא יכלה לגדל אותי כלכלית, סיפרתי לסבא על ישו. הוא רק עצם את העיניים, שם לי יד על הראש בעדינות ולא אמר מילה. אני חושבת שככה הוא גילה שאני במיסיון, כי הוא לא הבין למה אני מדברת על ישו. ואז הוא עשה חרם על ההורים שלי. הוא אמר להם, 'אם לא תוציאו אותם משם מיד', את אחי ואותי, 'אין לכם מה להגיע לכאן'. וככה יצאתי משם.
מה שהיה כל כך אטרקטיבי לי ומנחם בנצרות אלה באמת היופי, השקט, הניקיון. העובדה שלא היה צריך להכריח אותנו להתפלל אלא לדבר במילים שלנו, ולא לקרוא בספר שאנחנו לא מבינים בו אף מילה כילדים, ולא הבהילו אותנו שנקבל עונשים איומים אם לא נעשה מה שכתוב. באף אחד מהמקומות האחרים שלמדתי בהם לא ביקרתי; רק שם אני מבקרת עד היום באמת. היה לי טוב שם. לא רציתי לצאת משם לפנימייה דתית, אבל מי שאל אותי בכלל? במיסיון לא הרביצו לך בפנים, מקסימום מכות על הטוסיק. אבל אצל היהודים זה אחרת. זה סטירות. גם מושכים באוזניים. נותנים פליקים מזדמנים כאלה. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. ואז אבא שלי התחתן שנית ולקח אותי איתו. הוא זכה במשמורת במשפט, שזה היה נדיר אז.
אבא היה איש מכה, אבל הוא לא חטף בבית שלו כילד. הוא פשוט חשב שזה בסדר להכות, כי ככה חשבו פעם. אני חושבת שזה איום ונורא. ילד שמרביצים לו בתוך הבית לאן הוא בורח? לתוך הגוף של ההור המכה. כי זו הבריחה היחידה שיש לו. אין לו לאן לברוח חוץ מזה. הוא מתחיל להתחנן על חייו, האם הוא ביקש ממני סליחה? בשלבים הרבה יותר מאוחרים, אבל הוא אף פעם לא אמר לי, "אני מצטער". היה לו רגע אחד שהוא ראה אותי בוכה נורא ואני חושבת שנפל לו לרגע האסימון כמה אני בעצם סובלת מהמצב. זה היה כשעזבתי את קיבוץ ברעם ובאתי אליו לתל־אביב. הוא התחתן אז פעם שלישית וגר בבית שלה. מאותו רגע התחיל גיהינום עם האישה והילדים שלה, עם כל ההוויה הזאת שאבא שלי חי בבית לא שלו. הייתי במצב מאוד־מאוד קשה. שם היה רגע שהוא הבין, אחרי הרבה זמן, כמה לא טוב לי.
הייתי בת 37. יכולתי לעשות הרבה אלבומים קודם, כי הציעו לי, אבל ידעתי שרק עם מתי כספי אני צריכה לעשות את זה. עד אז עשיתי אצלו קולות לכל הזמרים שהוא עשה להם אלבומים. בכל הזמן הזה היה לי ברור שאני סוליסטית. אני זוכרת ששאלתי את אריק איינשטיין ז"ל למה הוא הפסיק להופיע. הוא ענה: "תראי, אני לא רואה מספיק טוב, אני לא רואה את הקהל. וגם זה לא הקטע שלי. אני לא אוהב לעמוד על הבמה". הוא אהב להקליט. ומאוד הבנתי את המקום שלו. אני זוכרת כמה כעסתי כשלא השמיעו אותו ברדיו בשנים האחרונות.
בהקלטות לאלבום הבכורה יעקב גלעד לא התלהב ממני במיוחד. הוא לא רצה לכתוב לי. הוא רק אמר למתי, "השירה שלה לא מדברת אליי". נעלבתי. אבל מתי בכל זאת ביקש ממנו להיכנס רגע להקשיב ל"נערת הרוק". איך שהשיר הסתיים יעקב יצא מדעתו, ממש התפרץ. הוא אמר, "אחול מניוקי של שירה". וזה בזמן שאני התעלפתי מאחור, כי אף פעם לא שמעתי תגובה כזאת. שם הוא קיבל ממתי את הקלטת עם הלחן של "ילד אסור ילד מותר", ולמחרת חזר עם השיר. זה היה כל כך הומוגני. זה היה כל כך נכון על הלחן. זאת אמירה כל כך צובטת, ילד אסור ילד מותר. 'מותר' על כל המשמעויות של המילה.
היה לי קרוב משפחה שהלכתי לבקר עם אמא כילדה קטנטונת, והוא נגע בי כשאמא שלי הייתה שם ולא ראתה. היה מישהו בקיבוץ שנצמד אליי כמה וכמה פעמים כשהיינו לבד, אבל אותי העיפו מהקיבוץ כי אשתו התלוננה עליי. זה היה בשבילי עוול נוראי אז. כבר שם הצמידו לי תווית של אאוטסיידרית. של המפתה. שלא מכירה את הנורמה. וזה נורא במיוחד כי זה נעשה בהסתר. ליד אחרים, כשהם לא ראו. אני זוכרת כל מיני סיטואציות כאלה גם שנים אחר כך. למשל שמישהו הלך אחריי בתוך אולפן טלוויזיה ותפס לי בתחת. ממש צבט לי חזק. היום הייתי שוקלת להגיש תלונה, אבל אז אמרתי לעצמי, יאללה, שילך קיבינימט. היום אני לא מבינה את מי שאומרת שבסבנטיז זו הייתה מחמאה. זו לא מחמאה ולא תהיה מחמאה. ניסו לאנוס אותי בפריז ובניו־יורק. בפריז אמרתי לו, "בוא נלך קצת לטייל ונדבר קצת", והוא נבהל. אני חושבת שזה הוריד לו את כל היצר. בניו־יורק אמרתי לו, "למה לך? מה אתה עושה?" קילקלתי לו את המומנט והוא ברח.
בצבא, בלהקת חיל הים, הכרתי את מתי כספי וישר התחברנו. זה היה במפגש של שתי הלהקות, פיקוד דרום וחיל הים, בסיני. ושם אני פתאום מגלה אפולו. יפה תואר. אחר. שקט. שונה. כל כך מיוחד, מוזר. הוא ישב וניגן בגיטרה. זה ריתק אותי. ומההתחלה זה לא היה קשר רומנטי, אלא מהמקום היצירתי. סיפרתי לו אז על רומן שהיה לי עם מישהו אחר ורציתי לכתוב לו מכתב. התייעצתי עם מתי מה לכתוב לאותו בחור. הוא כתב לי את זה בארבע מילים, משהו גאוני שחבל נורא שאני לא זוכרת. אני זוכרת רק שאמרתי אז, יו, איזה גאון. לצערי אין סיכוי שהוא יזכור מה היו אותן ארבע מילים.
בגיל 17 הופעתי בקולנוע מוגרבי בתל־אביב. ניגש אליי המנחה, הזמר חופני כהן ז"ל, ושאל אותי לפני שהוא מעלה אותי לבמה, סליחה, מה שמך? אמרתי לו, רבקה בן מנחם, אז הוא אמר לי, אוווו זה לא שם טוב לבמה. את בחיל הים, נכון? אז את גל! נקרא לך ריקי גל. לא שאל אותי את זה. לא קיבל את הסכמתי. וזה תפס. מדהים, כי זו גם הייתה הפעם היחידה בחיים שלי שאבא שלי היה באולם כשהופעתי. בקהל. זאת הפעם היחידה שהוא ראה אותי על הבמה. מה הוא אמר לי אחר כך? כלום. בקושי דיברתי איתו אז. אבל הוא בא להגיד לי שלום. רק כשהוא נפטר הגיע אליי מישהו שעבד איתו וסיפר לי שבארנק שלו הייתה קבוע תמונה שלי.
את פולי (ישראל פוליאקוב ז"ל) ראיתי בתל־אביב בבתי קפה, אבל רק כשראיתי אותו על פוסטר הבנתי שהוא מישהו שאני משתוקקת להתקרב אליו. אם הוא התחיל איתי? לא, בואי נגיד שהידיעה שהוא מעניין אותי עברה אליו. אבל אני לא ידעתי שבעצם הוא כבר ראה אותי והחליט אותו דבר. התחתנו כשהייתי בת 19 וחצי. לא ידעתי שאני לא יודעת כלום על זוגיות. מה שלא עבד זה הקשר שלו עם אמא שלו, שרצתה אותו רק לעצמה. זה משהו שכל כלה צעירה מרגישה את זה בבטן שלה עוד לפני שהיא מתחתנת.
בזכות פולי הכרתי את כולם, שבאו לשבת אצלנו בבית. הם היו מעשנים ג'וינטים ואני הייתי מגישה להם בורקסים. אבל ידעתי לקחת דברים בפרופורציות. כשאורי זהר אמר עליי, "שימו לה מראה, תפתחי את הרגליים ופשוט תשירי", לא התרגזתי. אפילו חשבתי שהוא צודק. כי הוא אמר לי משהו באמת. הוא ראה את הילדה שבי שרוצה לגדול, אבל עוד לא מספיק בוגרת. הייתי נערה ביישנית עד כדי כך ששלום חנוך אמר לי, "שתי קוניאק לפני שאת עולה לבמה, תשתחררי". אורי אף פעם לא הטריד אותי. הוא היה הכי דוגרי שיש, כמו שהוא עד הסוף נכנס לדת, הוא ככה לקח את החיים.
השיר הזה הוא אחד על אחד הסיפור שלי. אותה גרופית, ילדה צעירה שרק רוצה להיות קרובה למוזיקאים ולפרפורמנס ולאנשי במה. התאהבתי בטקסט. אני לא חושבת שזה טקסט שונא נשים.
זה מבט של גבר על הנעורים האלה, שהם מלאי תשוקה. גיליתי שזה כבר שיר שהוצע לגידי גוב. הוא לא רצה לשיר את זה. אגב, גידי לא מתחרט. בכל אופן, מההתחלה הרגשתי כאילו מישהו שם לי מראה ואמר לי, תסתכלי, הנה את. ולכן גם הדבר האחרון שהייתי חושבת זה שלא ישמיעו אותו כי הוא גס. הדבר היחיד שהיה גס בעיניי היה המילה "מוצצת". אני אמרתי ליצחק לאור, שכתב, שזו מילה גברית בעיניי, ולכן החלפתי אותה ל"אוכלת". הוא התווכח איתי והוכיח לי ש"אוכלת" הרבה יותר אגרסיבי מ"מוצצת". בסוף אחרי ויכוחים זה נשאר "אוכלת".
התדמית שלי כאישה סקסית התחילה הרבה לפני "נערת הרוק". זה התחיל כשהיה לי רומן עם גבר שחור. את יודעת מה זה, בישראל בתל־אביב של שנות ה־70, שיהיה לך רומן עם גבר שחור? עוד לא היו כאן שחורים, את מבינה? תפסו את זה כאיזו מתירנות מטורפת של אישה צעירה. כבר אז היה עליי איקס. אחר כך זה כבר המשיך עם האלבום שכולו שירים חסידיים בדיסקו. לא התנכלו לי על זה, אבל כן כתבו על זה.
לקח זמן עד שאנשים הבינו שיש בי יותר מהתדמית הפרובוקטיבית שהצמידו לי. זה התבטא במכירת אלבומים, ובזה שלא הזמינו אותי לאירועים של משרד החינוך ושל כל המוסדות הממשלתיים. זה לקח זמן עד שהבינו שיש ערך עמוק יותר. לכן גם כשבא אליי הביתה ידיד עם קוק והמשטרה תפסה את זה כולם שמחו, כי הנה הדימוי הזה של נערת הרוק התגשם. מה קרה לי שם? פתאום איבדתי את הזהירות הטבעית שלי. אני לא בן אדם שנסחף לדברים מהסוג הזה. אפילו לא נאפאס. זו אני שנתתי את הכותרת "נערת הקוק" לחברים עיתונאים, כי אי־אפשר היה לכתוב את השם בגלל צו איסור פרסום. אז אמרתי, יאללה, בואי נעזור להם קצת.
דני (שוהם), בעלי הרביעי, הגיע עם חבר וראה הופעה שלי, וכבר בשיר השני הוא החליט שאני אהיה אשתו. בהתחלה בכלל לא רציתי לצאת איתו, או בכלל, כי לא רציתי כלום באותה תקופה, בטח לא להתחתן. הייתי בטוחה שאני אסתדר נפלא לבד. הוא מעולם שונה לגמרי משלי (מהנדס ומנהל פרויקטים), אבל אולי זה הסוד. ממש בהתחלה הוא שאל, "איך את מסתדרת עם זה שאני בן אדם רגיל מהיישוב?" וגם "אני לא אטריד אותך, רק תזכרי דבר אחד - אני יכול להכיל הכל". אני יודעת רק שבזכותו חיי קיבלו את האישור הסופי שאלו חיים שראויים לחיותם. לא התחתנו בטקס דתי, אבל הוא בהחלט הגבר הראשון בחיי שהוא פרטנר לזוגיות מאוזנת.
אני בת 73 ומתברר שזאת ממש זכות להתבגר. כאמן, תמיד יש לך את הפחד הזה שלא ישמיעו אותך. אבל אני חושבת שמה שאני הצלחתי לעשות זה ללכת לעוד מקומות: לקולנוע, ל"כוכב נולד", לתיאטרון, להיות כל הזמן בתזוזה, בפעילות. מה המשמעות של להתבגר בחיים? זה שאפשר לקבל אותם לא בהכרח כל הזמן עם דרמה ורומנטיקה, ועדיין לאהוב וליהנות בכל רגע נתון. אולי יש בי משהו שהתמתן קצת, ויש בזה זכות גדולה.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.03.24
