נרטיב היסטוריוגרפי מקובל בתולדות הציור מייחס את התפרצות היצירתיות בתחום מסוף המאה ה-19 עד לאמצע המאה ה-20, לתגובת האמנות הוותיקה להופעת הצילום. הציור נאלץ להגדיר את עצמו מחדש, לא כייצוג ישיר ו"פשוט" של המציאות, כי את זה עושָה טוב יותר המצלמה. באופן מעט פחות חלק ניתן להתאים את הנרטיב הזה גם לספרות בעידן הקולנוע. המודרניזם בספרות - ג'ויס, פרוסט או קפקא שפעלו בשליש הראשון של המאה ה-20 - מבטא הסטה של ז'אנר הרומן - מתיאור חברתי-חיצוני מקיף, בסגנון הריאליסטי של בלזק, דיקנס, טולסטוי וזולא, לתיאור מופנם של חיי הנפש, זרמי התודעה וחיי החלום.
הסיבה שביחס לספרות הנרטיב הזה חלש היא שהחומר שממנו עשויה הספרות מלכתחילה, קרי השפה, אינו נוגע רק, ואולי אף לא בעיקר, לתיאור חיצוני של המציאות, אלא מצטיין בתיאור חיי הנפש הפנימיים, דבר מה שאינו הפוֹרטֶה של האמנות השביעית. עשרות שנים לפני הופעת הקולנוע, באמצע המאה ה-19, טען שופנהאואר שגדולת הז'אנר היא בתיאור חיי הפְּנים הנפשיים והרומנים המצטיינים מתאפיינים בעלילה חיצונית דלה יחסית (הוא מנה את "טריסטרם שנדי", "וילהלם מייסטר", "ז'ולי, או אלואיז החדשה" ו"דון קיחוטה").
אני מקדים כל זאת לביקורת על "עידן המידות הרעות" כי הוא דוגמה מובהקת ליצירת ספרות בעידן "תור הזהב של הטלוויזיה" (עם מרכאות, כי ההייפ מוגזם ומתייחס ברובו לתוצרת שהינה בידור מהוקצע ואינטליגנטי מאוד ותו לא). בעידן הזה נדחפות יצירות ספרות רבות לא לחדד את ההבדלים בינן לבין הסדרות הטלוויזיוניות כי אם להיכתב מראש כמעין תסריט (ואכן הרומן כבר נמכר לצורכי הפקת סדרה).
והתסריט מוצלח ושרירי. קראתי את הספר עב הכרס במהירות ובמתח. קאפּוּר היא עיתונאית וסופרת הודית שכתבה את ספרה זה באנגלית. הספר ראה אור בשנה שעברה וזכה לתשומת לב חיובית בעיתונות האמריקאית. ביד בטוחה של מספרת סיפורים מיומנת, ותוך יצירת תחושת היכרות עם המציאות שהיא מתארת, משרטטת קאפור עולם של אימפריית עושר, שחיתות שלטונית ופשיעה, שמקורה במדינת אוּטַר פְּרָדֶש שבצפון הודו, אך שהתפשטה משם לבירה ניו-דלהי. שלושה גיבורים ראשיים יש לרומן: סאני ואדיה, צעיר יפה תואר, בן למשפחה של עשירים חדשים, שמנסה להפוך את עצמו לפטרון הכוחות היצירתיים בבוהמה של ניו-דלהי וחי בצילו של אביו המסתורי והקשוח; אג'אי, בן למשפחה מקאסטה נמוכה, שאביו העני המרוד נרצח בידי בריונים מקומיים באוטר פרדש, והוא נמכר בידי אמו לעבדות ילדים במרומי ההימלאיה, שם פגש בסאני והפך לעוזרו הנאמן; ו-נֵדה, עיתונאית צעירה מניו-דלהי, בת למשפחה שאמצעיה מוגבלים אבל ששייכת לאליטה הישנה והתרבותית של הודו. נדה וסאני מתחברים, מתאהבים. קאפור פורשת לנגד עינינו את הודו העכשווית, לא זו שאנו רואים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על "הודו". באחד הרגעים ברומן נדה משוחחת עם אנגלי שתוהה אם היא מהודו או מישראל. כשהיא אומרת שהיא מהודו הוא מתחיל להשתפך על הבהגווד גיטא ועל כך ש"מי שמבקר בהודו פעם אחת משתנה לתמיד", על כך ש"הכול שם כל כך הרבה יותר עמוק". נדה בזה לו.
ניכר שקאפור כתבה את ספרה בין היתר נגד התפיסה הזו. הודו של הרומן מלאה מרץ ושאפתנות ("זו המאה של הודו", קורא סאני), הודו ניאו-ליברלית, ובו-זמנית הודו רקובה, שרומסת את ענייה, שהון חובר בה לשלטון ולרמיסת כוחו של העיתון. אגב, העדות על ירידת כוחה של התקשורת הנשכנית במניעת שחיתויות ועבריינות שלטוניות בעידן הניאו-ליברלי חשובה במיוחד לנו בישראל, כאשר יש אצלנו צניחה מספרית תלולה בפתיחת הליכים משפטיים נגד שחיתות שלטונית. זו הודו שרוח היזמות שבה קרובה מאוד ולעיתים זהה ל"יזמות" של עבריינים אלימים (אם אינני טועה, דניאל בל, הסוציולוג היהודי-אמריקאי, הוא זה שכתב על מקומו המרכזי של המאפיונר בתרבות האמריקאית כמשקף הקצנה בלבד של האמונה הליברלית ב-self made man).
המוקד העלילתי של הרומן, שבמהלך מרכזי בתוכו מפגינה קאפור כושר המצאה עלילתי מרשים ואף מעניין פסיכולוגית, הינו תאונה שבה מרצדס מפוארת רומסת חמישה חסרי בית בכביש הטבעת של הודו. אג'אי נדרש להחליף את הנהג העשיר הדורס ולהקריב את עצמו לטובת בעלי הכוח.
אז מה הבעיה אם מדובר ברומן מותח הכולל מידע חשוב על הודו העכשווית וביקורת חברתית? אין בדיוק "בעיה". אלא שזה לא בדיוק רומן. כלומר לא באותו מובן ש"שידוך הולם" של ויקראם סת, למשל, הוא רומן ריאליסטי על הודו (ורומן משובח). בהיותו חצי תסריט-חצי רומן, רכיב הפעולה כאן גובר על רכיב העולם הפנימי של הדמויות. ואכן כמו בטלוויזיה, המציאות מוקצנת מעט, מפושטת מעט, מאופרת מעט. הרֶשע, למשל, נצבע בצבעים צעקניים מדי או מצועף מדי בצעיפי מסתורין. האופי הטלוויזיוני במובן הרע של המילה בא לידי ביטוי בסוף "החזק", כלומר ולפיכך החלש, של הרומן, כאשר נדחסת כל העלילה למסיבת חתונה גדולה, הכוללת קוקאין ותלבושות מסורתיות וכל שועי המדינה ואולי גם פשיטה משטרתית דרמטית. הכול מאולץ, לא לגמרי אמין, אבל שיצטלם נהדר.
עידן המידות הרעות, דיפטי קאפור, תרגום: דנה אלעזר הלוי, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 520 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
