ספרה השלישי של תהל פרוש, אחרי שני ספרי שירה, הוא קובץ מסות שאת רובן פרסמה בעשור האחרון בעיתונות המודפסת והדיגיטלית. כמו בשירתה, גם בכתיבתה המסאית היא עוסקת בנושאים שבגדול אפשר לכנסם תחת מטריית "החיים עצמם", בדגש כלכלי-חברתי: יחסי בעלות, משבר הדיור, היחס לכסף ולעבודה בחברה הישראלית הניאו-ליברלית, וכן היריון, אימהות חד-הורית ואובדן. נקודת הפתיחה של הקובץ היא המחאה החברתית של קיץ 2011 ונקודת הסיום שלו היא מסה שנכתבה בעקבות 7 באוקטובר.
כל המסות הן אישיות, לפחות במובן הזה שהן אינן מחויבות לטיעון סדור ושלם, אם כי היחס בין הסיפור האישי לניתוח החברתי הרחב יותר משתנה ממסה למסה. סוגת המסה האישית מאפשרת מעבר רך, חופשי, בין שני ההיבטים האלה. כלומר, היא מחויבת יותר לתחקיר נקודתי, ופחות למחקר שיטתי. החן של רבות מהמסות בקובץ נובע ממעברים נונשלנטיים כאלה בין האישי לחברתי, אך כמה מהמסות, שמרחיבות את העיסוק בניתוח החברתי, אינן מקפידות דיין על התחקיר.
הדבר בולט מאוד, למשל, במסה "טסטריה, או: לאן נעלמו הגברים?". במסה זו מסיקה פרוש, מעדוּת שמיעה מזדמנת על מפגש אקראי באוטובוס עם חבורת צעירים להטב"קים, מסקנה מרחיקת לכת על הקשר בין שוליות מעמדית לגיוון מגדרי. הצעירים נוסעים במונית שירות לתל אביב מלוד - "אחת מהערים הכי קשוחות בארץ מבחינה סוציואקונומית" - והעד מופתע לגלות שאיש מהחבורה אינו גבר הטרוסקסואלי. וזאת, בניגוד לנטייה לחשוב, כותבת פרוש, ש"משחקיות מגדרית כזאת קורית בדקדנס הבורגני". הדיון מוביל אותה למסקנה שהתפוררות כלכלית-חברתית עשויה להבטיח גם "התפרקות מגדרית". זו טענה חלשה, לא רק משום שהיא אינה מגובה בתחקיר מספק (האם, למשל, כיוון הנסיעה הספציפי מעיד בהכרח כי הצעירים חיים בפריפריה ורק יתארחו בתל אביב? האם לא אפשרי שגיוון מגדרי יתקיים במקביל בקהילות סוציואקונומיות שונות?) - אלא גם משום שהיא משתמשת במושגים בצורה בינארית (מרכז/שוליים, יציבות/התפרקות) שבעייתית במיוחד בסוגיה המגדרית. המשגה בינארית מופיעה כאן גם בהמצאה הלשונית המקורית, היפה כשלעצמה, של פרוש, "טסטריה" גברית - כניגוד ל"היסטריה" הנשית מבית מדרשו של פרויד.
האימוץ הלא-ביקורתי של השיח הפרוידיאני, ההמשגה הבינארית במישור הפסיכולוגי ובמישור החברתי, והפעלת הסברים פסיכולוגיסטיים לתופעות חברתיות מגבילים את הדיון בחלק מהמסות. הדבר ניכר במיוחד בעיסוק במושגים החוזרים תדיר, "בעלות" ו"כסף", וביחסים ביניהם. בספר יש אומנם ביקורת על ההוויה הבעל-ביתית, על הוויית האדון/עבד ועל שלטון ההון וההפרטה, אך לא מתקיים כאן דיון חקרני, ביקורתי, מפרק, במושג הבעלוּת. פרוש, למשל, לא מסבירה בשום מקום מדוע חשוב לה לממש את רעיון הבעלות על דירה/בית, מעבר לעובדה שמתקיים מצב חברתי-כלכלי נתון שממעט מאוד בדיור מוגן ומפוקח. לדוגמה, הנוודות העירונית, במסה "עקירה תל אביבית", נידונה במונחים של "גזירה", של נידוי ושוליות חברתית, ואף אזרחית. בדיון הזה אפילו לא נפתחים הסוגריים המרובעים של נוודות מבחירה, כדרך חיים, כדוגמת הנוודות הגלובלית, הטרנסלאומית, שמגדירה מחדש לא רק את מושגי הבית והלאומיות אלא גם את תפיסת הסובייקט כהיעשוּת ולא כישוּת (במובן הדלזיאני). מצד אחר, פרוש מביעה סוג של "קנאה", גם אם באירוניה מרה, בפליטים מכורח, ובזכאות "לזעם הנורא והישר והמובן על העקירה מהבית, כמו הזעם של פלסטינים או של מפונים מגבעת עמל".
דומה שחלק מהבעיות בהמשגות ובניתוח המצב הכלכלי-חברתי טמון בהקשר העיתונאי המקורי - טור קצר בעיתון "הארץ" - שבו הופיעו רוב המסות. אך יותר מכך נראה שהדבר קשור למִסגור המסות כחלק, או כהמשך, של המחאה החברתית של קיץ 2011, שפרוש רואה בה את המחאה של דורהּ. המחאה ההיא, במסה הקריטית שלה, הציגה סדר יום בורגני שהתייחס באופן ממוקד וכמעט בלעדי למצב הכלכלי-חברתי. אף שליבה של פרוש במקום הנכון, המסות קושרות רק באופן מזדמן בין הפטריארכיה לקפיטליזם ולכיבוש, ולא מהדקות באופן חזק יותר את רכיבי השלישייה הזאת, כפי שהיה אפשר לצפות. מבחינות אלה, הספר צועד רק כמה צעדים קטנים, גם אם משמעותיים, מעבר למחאה ההיא שלא הציעה חשיבה חלופית כוללת יותר לסדר הקיים.
בצד זה, בספר יש מסות ששוזרות את האישי והחברתי באופן מעודן יותר. יש בו גם דיונים משמעותיים, כמו הדיון החשוב ביותר על שאלת הפונדקאות - מנקודת המבט של הפונדקאיות. המסות היפהפיות ממש הן הטקסטים היותר אישיים-פואטיים, כמו "מותו של אבי" ו"העץ". בולט במיוחד הטקסט המבריק, החצי-סוריאליסטי, "חלב", המבקר את האובססיה התרבותית להנקה בעוצמה ששום מסה עיונית באותו נושא ודאי לא הייתה משתווה לו. בזכות היופי הזה במיוחד, אבל לא רק בגללו, מומלץ לקרוא את הספר הזה שנראה כי בדרכו הוא אכן מלמד גם משהו דוֹרי.
"סיבות להישאר", תהל פרוש, הוצאה: ספריית פועלים, 154 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
