הספר הראשון שהוצאתי לאור היה רומן בחרוזים. באקט שנראה בדיעבד כהתאבדות ספרותית, הוצאתי שנתיים מאוחר יותר עוד ספר בחרוזים, הפעם מחזה.
"כשיהיה לך משהו בפרוזה", אמרו לי לא מעט אנשי ספרות, "את חייבת להראות לי את זה".
היה לי משהו בפרוזה. כשיצא הספר השני לאור, כבר גמרתי טיוטה ראשונה של רומן. הוא התרחש באוניברסיטה אמריקנית מובילה והורכב משבעה פרקים שלכל אחד מהם גיבור מרכזי. הייתי סופרת בתחילת דרכה. בין אלה שביקשו ש"אראה להם" היה גם סופר ידוע אחד. כמה ידוע? מאוד-מאוד ידוע. אפשר להגיד מפורסם. לפני 19 שנה עוד היו לנו סופרים מפורסמים. הוא שמח מאוד לקרוא את כתב היד. למעשה, אף רמז שאם אוציא את ספרי בהוצאה שעימה הוא קשור, ידבר עם העורך שלו - עורך קשיש ונערץ, שעבד רק עם קומץ סופרים בכירים ביותר - שהסכים כבר עקרונית לערוך את כתב היד שלי. לא האמנתי למזלי הטוב, ולא האמנתי - על אף שידעתי שהסופר הזה מצטיין באירוניה מרירה וסרקזם דק - כשחתם על המייל ששלח לי "מעריצך".
עברו חודשיים וחצי, כמעט שלושה. לא שמעתי ממנו. כשביררתי עם מנכ"ל ההוצאה, הוסבר לי שהסופר קרא את כתב היד והחליט לא להמליץ עליו. לא להוצאה, לא לעורך שלו. כתבתי לסופר. ביקשתי להיפגש איתו בביקורי הקרוב בישראל כדי לשמוע מה יש לו לומר על כתב היד. הוא ניסה להתחמק. "לא נעים לי", תירץ.
באסרטיביות לא אופיינית לי כתבתי לו שאם היה לו מספיק נעים לדחות את הספר שלי אז, הוא יעמוד גם בפגישה קצרה שבה יאמר לי למה דחה אותו. "אני לא נערה בת 16 עם מחברת שירים ביד", הסברתי. "אני יכולה לעמוד בביקורת".
על פניו זה היה נכון. הייתי בת 34, עם שני ספרים שיצאו לאור ועוד אחד בדרך. מצד שני, הייתי סופרת מתחילה שקיבלה זה עתה ביקורת שלילית על ספר הפרוזה הראשון שלה, ובמובן ידוע, כולנו נערות בנות 16 עם מחברת שירים ביד. גם אחרי 12 ספרים שזכו להתקבלות יפה.
נפגשנו בבית קפה ליד דירתו בצפון הישן. הוא היה אבירי, הזמין לי אספרסו ובקבוק פרייה. פיטפטנו קצת על דא ועל הא לפני שהגענו אל הספר. "אה", הוא נאנח. "הספר שלך כתוב מצוין. באמת, כתוב נפלא. הוא ממש הזכיר לי את פלובר..."
נדרכתי.
"אבל זה הספר הכי משעמם שקראתי בחיי", סיים את המשפט.
היום הייתי אומרת לו שאני מקווה שיזכה לכך שזה אכן יהיה הספר הכי משעמם שיקרא בחייו. בדיוק כפי שאני מאחלת לבתי הצעירה שמייבבת "זה היום הכי נורא שהיה לי בחיים!" שהצהרתה אכן תתממש, ולא יהיה לה בחייה יום נורא מן היום הזה. אבל אז הייתי אמא טרייה, כפי שהייתי סופרת מתחילה. לא היו לי מרחק של שנים ולא ניסיון. הכול נראה הרה גורל: הסופר הדגול אמר שהספר שלי הוא הספר המשעמם ביותר שקרא בחייו.
המשכנו לשוחח לא מעט. דיברנו על ספרות. קולנוע. תרבות צרפת. מדי פעם סטה בן שיחי מהדיון בענייני תרבות והתלונן על מראן של הנשים הישראליות. כל כך לא אלגנטיות. כל כך מוזנחות. שני נושאים הציקו לו במיוחד: נטייתן של נשים כהות שיער לצבוע את שערן לבלונד בהיר מדי, והתעקשותן של נשים מלאות ללבוש מכנסיים צמודים מדי, באופן שגורם לקפלי שומן לקפוץ הצידה מתוך קו המותן ההדוק. הוא תיאר את התופעה בלהט ובהתלהבות: ניכר היה שהוא נעלב אישית מהמפגע שהוא נאלץ לחזות בו מדי יום ביומו.
נפרדנו ברוח טובה. חשבתי שגם אם לא אהב את הספר שלי, הפגישה הזו הייתה שווה את זה. היה מרתק. ויהיה לי סיפור לנכדים, איך ישבתי עם הסופר הדגול בבית קפה ומכל הנושאים בעולם חשוב היה לו לשפוך אש וגופרית על ה־muffin tops של נשות ישראל.
כשחזרתי לבית הוריי שאלו אותי כולם איך היה. סיפרתי את האמת. הייתי גאה בעצמי, שאני נושאת את הביקורת בגבורה. במפתיע, דווקא אבא שלי נפגע מדברי הסופר. "הוא לא מבין מהחיים שלו", פסק, והוסיף שאולי הוא גם לא לגמרי בקו הצלילות. נגע לליבי שאבי נעלב כך בשמי. הרגעתי אותו: זה בסדר. זכותו לחשוב ככה. אבל אז רצה אליי הבת שלי, בת שנה, בצעדים גמלוניים של תינוקת שזה עתה למדה ללכת. היא נראתה כל כך קטנה, כל כך פגיעה, ואני חשבתי, אין לי בעיה עם שום ביקורת עליי. אבל אם מישהו יעז אי פעם לעשות לה משהו כזה - אני לא יודעת מה אני אעשה לו.
3 צפייה בגלריה
התנגדות בכל אמצעי שיידרש. הפגנה פרו-פלסטינית בניו-יורק
(צילום: Charly TRIBALLEAU / AFP)
עברו מאז 19 שנה. הדחייה של כתב היד הייתה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לספר, ולי. בזכותה מצאתי את אלי הירש, שערך את כל ספריי מאז ואני רואה בו שותף לכתיבה. כשהבעתי בפני אלי את החשש שהספר משעמם, הוא הרגיע אותי, "יהיו לספר הזה הרבה אוהבים". מאלי למדתי להתמקד באוהבים. ולא לתת כתבי יד לאף אחד לפני שהספר רואה אור.
'שבע מידות רעות' יצא לאור בקיץ 2006. משעמם או לא, הוא הספר הכי נמכר שלי. הוצאתי מאז עוד תשעה ספרים: רומנים, נובלות, רומן בלשי, רומן מכתבים. לא כולם אוהבים אותם, אבל יש להם לא מעט אוהבים, וזה הרבה. אני כבר לא סופרת מתחילה, וגם הבת שלי כבר לא בת שנה. היא סטודנטית שנה שנייה לאמנות בקולג' קופר יוניון בניו-יורק. השנה הראשונה עברה עליה כמו נשף סינדרלה. היא התקבלה לקולג' המועדף שלה בעיר שכל חייה חלמה לגור בה. סוף-סוף יכלה להתמקד בציור במקום להידרש למקצועות כלליים כמו בתיכון. סוף-סוף מצאה את עצמה מוקפת באנשים שכולם חיים למען האמנות. היא חיה את החלום, עד שהתעוררה, כמו כולנו, ב-7 באוקטובר.
הייתי אז בביקור בניו-יורק. הסתובבנו שתינו כל אותו בוקר בחרדה ובחוסר ידיעה, מחברה לחברה, ממסך טלוויזיה אחד לשני. הודעות קצרות שהועברו עשרות פעמים הופיעו בטלפון שלי. שמות של הרוגים וחטופים מקיבוץ נחל עוז, שבו גדלתי. היום ההוא היה כולו הלם ואי-הבנה. איך ייתכן שאחרי 12 שעות כולם עדיין מסוגרים בבתים? התקשיתי להבין. גם הבת שלי התקשתה להבין. עוד באותו ערב הראתה לי סטורי שהעלה חבר שלה, בחור חביב ואוהב אדם, שמאלני ומרקסיסט. הוא הביע תמיכה בגיבורים המתקוממים. הבת שלי חשבה שהחמיצה משהו. שלא הבינה. בימים שלאחר מכן ירדה ההבנה על כולנו, בהדרגה.
הבת שלי רצתה לשמוע עוד על החיים בקיבוץ. ביקשה לראות תמונות. אחרי שבוע בערך, היא התחילה לצייר על פי תצלומי ילדות שלי מנחל עוז. היה לה חוש לא לצייר את הטבח והקורבנות, אלא לתת דמות וצורה לחיים שהתקיימו באזור, לעולם שהיה. היא ציירה אותי עם הפוינטר הגרמני שלנו, סטיב. את היום הראשון של אחותי בכתה א'. את המשק מתגייס לקטוף אבטיחים. את חגיגת יום העצמאות בקיבוץ. יום העצמאות היה הציור הראשון שדריה ציירה. בתמונה רואים את ילדי הקיבוץ רוכבים על הגלגל הענק שניצב על הדשא מאחורי חדר האוכל הישן, מקושט בדגל ישראל. הציור הועבר בין חבריה לכיתה, ממכשיר טלפון למכשיר טלפון, מלווה ברחש פליאה - תראו מה היא מעלה לאינסטגרם! היא באמת מעיזה לצייר את דגל ישראל?
הקולג' הלך והתכסה סיסמאות פרו-פלסטיניות. מהנהר ועד הים. התנגדות בכל אמצעי שיידרש. בשירותים הופיעו מדבקות, ציונות היא טרוריזם. דריה המשיכה לצייר. תלמידים לא מעטים, רובם ככולם יהודים, מבית הספר להנדסה, התחילו לעקוב אחריה באינסטגרם. אבל לא מעטים מחבריה לכיתות האמנות הפסיקו לעקוב, והפנו לה עורף. חברויות שצמחו והתגבשו במשך שנה נקטעו בגלל דגל. דריה המשיכה לצייר. היא הציגה את הפרויקט לביקורת בשיעור ציור, למרות שידעה מה יקרה. חבריה הסכימו שהאיכות של הציורים טובה, אבל פסלו אותם אידיאולוגית. את עושה גלוריפיקציה של קולוניאליזם, פסקו. מי שהייתה חברה טובה עד 7 באוקטובר הטיחה בה: "את תומכת ברצח עם!"
דריה המשיכה לצייר. החודש נפתחת התערוכה הראשונה שלה, 'קיבוץ נחל עוז, דואר נע הנגב 85145'. יש בה 18 ציורים על פי תמונות ילדות שלי. אין שם חורבן ואין 7 באוקטובר, רק חיי קיבוץ בשנות ה-70 וה-80, קילומטר אחד מעזה, בשנים שהגבול היה פתוח והעתיד נראה סביר. חגים וימי הולדת, ילדי הפעוטון של אחותי יוצאים לטיול, ישיבה משפחתית בחצר בשבת חורפית של צפון הנגב, ביקור של סבא וסבתא בקיבוץ. הילדות שלי, שהונצחה במצלמה של אבא שלי, מונצחת שוב, ממרחק 40 שנה, בציורים של דריה.
אני שמחה, כמובן. ובה בעת עצובה, שרבים כל כך בעולם האמנות חושבים כמו הסטודנטים בקופר יוניון. הגאווה האימהית מהולה בחשש. איך זה יתקבל? מה אם יפגינו נגד התערוכה? יפגעו בציורים? יטיחו בבת שלי שהיא תומכת ברצח עם?
אף פעם לא קל להציג לעולם את העבודה שלך. הייתי שם. הראיתי את כתבי היד שלי לאנשים זרים. זה היה מפחיד. הוצאתי לאור ספר בחרוזים, מחזה בחרוזים. היו שאמרו לי שזה "אמיץ" לכתוב ככה. היו שהאשימו אותי, ועוד כמה משוררים בני דורי, שהצורה השירית חשובה להם בחרזנות, בריאקציונריות, בהסגת הספרות לאחור. מה הייתי עושה אילו היו מאשימים אותי לא בחרזנות ובשעמום, אלא בקולוניאליזם? ברצח עם?
עד שעמדתי מול הביקורת על כתיבתי כבר הייתי בשנות ה-30 לחיי. דריה תהיה החודש בת 20. הפרוזה היחידה שכתבתי בגילה הייתה דפי הסברה במפקדת קצין חינוך ראשי. לי אמרו שמה שכתבתי לא טוב. לה אמרו שמי שהיא זה לא טוב. החיים שלה, הזהות שלה ושל המשפחה שלה - כולם גלוריפיקציה של קולוניאליזם.
כשדריה הייתה תינוקת, תהיתי מה אני אעשה אם יטיחו בה שהעבודה שלה גרועה. לא חשבתי שיגידו לה שהעבודה שלה לא לגיטימית. שעצם העובדה שהיא נותנת פנים אנושיות לאנשי העוטף היא אקט לא מוסרי.
אז כך יצא שנזכרתי באותה פגישה עם הסופר הידוע, ובדריה בת השנה. הנה, הגעתי לרגע הזה. ומה אני אעשה? כמו בבדיחה העתיקה, מה שאבא שלי היה עושה? מה אני כבר יכולה לעשות? כמו תמיד. אני כותבת.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
