הגורל העיוור והגורל הרואה
ההורים שלי נפגשו בראשונה בגלל גשם. זה קרה בשנת 1946. אמא שלי הגיעה אז לירושלים לסמינר של תנועת המושבים. יום אחד היא הלכה ברחוב יפו עם בחור שחיזר אחריה. גשם חזק התחיל יורד, והבחור אמר שבקִרבת מקום גר בן דוד שלו. הם רצו אליו כדי להסתתר מהמבול. הבן דוד הזה היה אבא שלי. כך, בגלל הגשם ההוא, הוריי נפגשו.
5 צפייה בגלריה
"כולנו, כידוע, איננו אלא תבנית נוף מולדתנו". מאיר שלו
(צילום: דן הדני, אוסף הספרייה הלאומית)
הגשם ההוא המשיך לרדת בסיפורי המשפחה. הם אהבו לספר לנו עליו ואנחנו אהבנו לשמוע. אבל פעם אחת, בסוף הסיפור, אבא שלי העיר משהו כמו: "אז מה, ילדים, אם הגשם ההוא לא היה יורד, אמא ואני לא היינו נפגשים, ואתם לא הייתם נולדים".
ובעוד אנו מנסים לעכל את סוגיית הגורל המחרידה הזאת, הוא הוסיף עוד אפשרות: "או שהייתם נולדים לאנשים אחרים, ואז לא הייתם אתם".
אחותי ואני היינו ילדים צעירים, והדברים האלה עשו לנו סחרחורת לא נעימה בכלל. ילדים לא אוהבים שאלות של גורל. בייחוד לא את אלה שמערערות או מטשטשות את זהותם ואת מיקומם, שלא לדבר על עצם קיומם. הם אוהבים מציאות ברורה ומוצקה שכוללת בית, משפחה וכתובת עם מיקוד, ובעיקר הם לא אוהבים לשאול את עצמם אם הגשם שהביא אותם אל העולם ירד במקרה או בכוונה.
שנים רבות אחר כך כתב אבא שלי שיר ושמו "נניח כי":
נַנִּיחַ כִּי פָּגַשְׁתְּ בְּאִישׁ אַחֵר
נַנִּיחַ כִּי מָצָאתִי לִי אַחֶרֶת,
הַכֹּל הָיָה שׁוֹנֶה. בִּתִּי אוּלַי
יָפָה יוֹתֵר הָיְתָה, אוֹ מְכֹעֶרֶת
[...]
הַכֹּל הָיָה שׁוֹנֶה, לוּ אַךְ בְּיוֹם
שֶׁל רוּחַ עַז וַעֲנָנָה קוֹדֶרֶת
לֹא נַסְתְּ אֶל חֹם חַדְרִי מֵרְחוֹב גָּשׁוּם
לַחַת שֵׂעָר וּרְטֻבַּת אַדֶּרֶת.
נַנִּיחַ כִּי אוֹתָהּ עֲנֶנֶת לֹא
שֻׁלְּחָה בָּעִיר וְלֹא הָיְתָה מַמְטֶרֶת...
הוא היה אדם חילוני מאוד. אני חושב שעוד יותר ממני. אבל הרגיש שהגשם ההוא ירד במיוחד בשבילו. יש סוג מסוים של נחת בתחושה, שעולם שלם חג בצורה מסוּימת ובמהירות מסוּימת, ורוח וחום ומים חוברים יחדיו כדי שברגע נתון יֵרד גשם, שיפגיש אשה אחת וגבר אחד בנקודה מסוּימת. נעים לחשוב שאותם כוחות כבירים - הכוחות שמסיעים את הכוכבים במסילותם, מרעידים את קרום האדמה, מַשיבים רוחות ומסעירים את הים - מתפנים לרגע מעיסוקיהם הגדולים ומורידים גשם מקומי קטן, כדי שאני ואַת ניפגש.
חוץ מזה, כל מי שהתנסה באהבה יודע, שלא אחת בני הזוג רואים עצמם יחידים בעולם. כמו אדם וחוה בגן עדן, שהשמש זרחה רק למענם והעצים ליבלבו רק בשבילם ואיש לא היה בעולם זולתם. ובכלל, אני סבור שגם לאנשים חילוניים יש תחושה של קִרבה לאלוהים ואפילו תפישׂה מסוימת של מה שקרוי "השגחה". אפשר לשלול את ה"תן וקח" ואת הפנקסנות והחשבונאות שהדת המאורגנת הכניסה ליחסי אלוהים ואדם - ובכל זאת לחפש את העין הרואה ואת היד המכוונת.
יש קוראים שמייחסים לכתיבה אלוהיות מסוימת, וצריך לציין שלא כל הסופרים ממהרים להכחיש את הדבר. על עצמי אני יכול להעיד שאינני רואה שום דבר אלוהי בכתיבה. יותר מדי עבודה שחורה ומשמימה מושקעת בכל ספר, ואני יודע כמה היא שונה ממעשה הבריאה המהיר והאלגנטי של אלוהים.
ואולם, במסגרת הקטנה והבדויה הזאת, ששמה עלילה, הסופר מנהל ומכוון את חיי גיבוריו ביד רמה, וכמו אלוהים קטן, גם הוא מוריש ומעשיר, מרים מאשפות, מוריד שאול ויעל. אומנם, מדובר בדמויות בדויות, אבל מבחינתן, וגם מבחינת הקוראים, הסופר ממונה על אותה ישות מסתורית ששמה "גורל".
אני משער שזאת הסיבה לעוד תופעה, שאני נתקל בה לא אחת: הקוראים מגלים חומרה ותובענות כלפי עלילות ספרותיות, יותר ממה שהם מגלים כלפי עלילות אמיתיות. הנה, לפחות פעמיים בשבוע אנחנו קוראים בעיתון כל מיני מעשיות פנטסטיות על יצאנית מהמבורג, שבעיצומה של מסיבת יום הולדתה נפלה מן החלון היישר על ראשו של תייר מאוסטרליה, והתברר לה שזהו אביה, שלא ראתה אותו כבר עשרים שנה.
5 צפייה בגלריה
"על עצמי אני יכול להעיד שאינני רואה שום דבר אלוהי בכתיבה". מאיר שלו
(צילום: אלעד גרשגורן)
אנחנו קוראים את הסיפורים המפליאים האלה ועוברים לסדר היום. אבל כאשר עלילה מן הסוג הזה מופיעה בספר, מיד מתעוררות תלונות מוצדקות: מה פתאום? איך זה יכול להיות? למה כך ולא אחרת?
גם אירועים שגרתיים יותר, שעליהם לא כותבים בעיתונים בגלל חוסר עניין, עלולים לעורר קושיות: מדוע מתה הגיבורה בסוף הספר? מדוע לא הצליח אהובהּ לשאת אותה לאישה? למה הגיבור בחר בזאת ולא בהיא?
יש כאן חיפוש אחרי היגיון, שאיפה לחיים שיש בהם סיבות ברורות ומסובבים ברורים והכול מתקבל על הדעת. יש כאן גם בקשה נוגעת ללב להקלת העול הכבד של החיים האמיתיים, אלה שפגיעתם ממשית והסיבות הפועלות בהם סמויות מן ההבנה ומן העין.
אבל הסיבה החשובה ביותר לפנייתם של הקוראים היא טכנית: קיומה של תיבה שאפשר להניח בה תלונות. כי בשעה שהגורל משתעשע בנו ומטלטל אותנו בחיינו האמיתיים, אין לנו כתובת לפנות אליה. אבל בשעה שהגורל פועל בספר, יש לנו כתובת, והכתובת הזאת היא תיבת הדואר של הסופר.
יש מי שהגורל המר לו או הפתיע אותו, ועל אף חוסר הסיכוי למענֶה, הוא פונה אל אלוהיו ושוטח לפניו תהיות ותלונות. כך עושים, בין השאר, טוביה החולב ודוֹן קמילו, הכומר האיטלקי התמים מהכפר הקטן שבעמק הפּוֹ, פרי עטו של הסופר ג'ובאני גוארסקי. מי שיש לו דמיון פורה כדמיונו של דוֹן קמילו, גם יוכל לשמוע את ישוּ עונה. אבל בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות, ואיש מהם לא קיבל תשובה.
יש מקרה ספרותי ידוע, שבו אלוהים החליט לשנות ממנהגו, וזה מקרה איוב. אבל שם אירעה תקלה מעניינת: לצערנו - שלא לדבר על צערם של אלוהים ושל איוב - הסופר שכתב את תשובתו של אלוהים לא הצליח במלאכתו.
הכתבן הזה, שהתברך באוצר מילים מרשים מאוד, לקה בשתי מחלות רעות: האחת - כישרון בינוני, והשנייה - יראת שמים מופרזת. וכך, התשובה שהוא שׂם בפי אלוהים היא תשובה עלובה שאינה ממין העניין. היא אינה רלוונטית לסבלו של איוב והיא חוזרת על דברים קודמים, שהוא ורעיו כבר אמרו. אך הגרוע מכול הוא, שהתשובה הזאת מתעלמת מן המידע המזעזע שמצוי בידי הקורא, אך לא בידי איוב המסכן: שסבלו ואסונותיו לא נגרמו מתוך כוונות שמֵימיות עמוקות אלא בגלל התערבות טיפשית ואכזרית שיִחס הסופר לאלוהים ולשטן.
ואכן, יש מפרשים שאומרים, שעצם התשובה של האל צריכה לנחם את איוב, וכך אנחנו חוזרים אל אותו עניין: כאשר אין לגורל תשובות, אנחנו שמחים שלפחות יש לו כתובת. מכל מקום, המפסיד הגדול של ספר איוב הוא אלוהים, כי על איוב אפשר לומר מה שאמרו חכמינו: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה", אבל על אלוהים איננו יכולים לומר דבר כזה.
השדיים של הנימפה
אנשים רבים חגים ופועלים סביב החפץ הקרוי "ספר": עורכים ומו"לים, מגיהים ומדפיסים, כורכים ומפיצים, מוכרי ספרים וחוקרי ספרים ומבקרי ספרים, מורים ותלמידים, ספרנים ואספנים. אבל רק שניים יושבים במרכז ממש, בלב-לבה של הספרות. אלו הם הקורא והכותב. בלי שני אלה אין ספרים, פשוטו כמשמעו.
אומנם נכון הדבר, שהכתיבה תיתכן ללא הקריאה, והקריאה לא תיתכן ללא הכתיבה. אבל זו גישה פשטנית. הדברים מורכבים יותר. גם אם הכותב מוביל והקורא הולך בעקבותיו - הספר נברא בידי שניהם. העלילה, הרעיונות, הדימויים, הגיבורים - לא שוקטים על שמריהם אחרי שהסתיימה מלאכת כתיבתם. הספר שב ונוצר עם כל קורא וקורא, ואלף הפנים והפירושים שאלף קוראים מוצאים בו - הם העדות החותכת לכך.
במונחים אופטיים, הספר, המוקרן מזיכרונו, מנפשו ומדמיונו של הכותב, משתבר במנסרה שהיא הקורא. זיכרון משיק לזיכרון, דימוי מנסח תחושה, משפט מיתרגם לתמונה, ניסיון חיים אחד בוחן את משנהו.
הספר פועל באותו תחום שמאחד את בני האדם ומפריד אותם בעת ובעונה אחת. כולנו, כידוע, איננו אלא תבנית נוף מולדתנו, אבל תיאור נוף ילדותו של הסופר מעורר זיכרונות וכמיהות שאינם שלו. ורובנו יודעים מה זאת אהבה (גם אם אנו מתקשים בהגדרתה), אבל אהבה אחת, אמיתית או בדויה, שהסופר מנסה להלבישה מילים, נקראת לאורן של אלף אהבות אילמות, שאין לו בהן חלק וידיעה.
5 צפייה בגלריה
כריכת "על אהבה ואחיזת עיניים", ספרו של מאיר שלו
(צילום: רותי עמר, באדיבות הוצאת עם עובד)
לכך יש להוסיף שכמו הסופר, הקורא הוא יצור אגוצנטרי מאוד. הוא מלקט בספר דברים שנוגעים אליו, שהם זרים ומוכרים בעת ובעונה אחת. מבחינה זו, הקורא הוא האישה שמתעלסת עם גבר שדומה לבעלה. הוא אוהב את האחר שמזכיר, את השונה שמשיק, את המוּכָּר שמפתיע. משהו שרבים מכירים ורק הוא, בדרכו שלו, מבין אותו.
הכותב חייב להכיר בעובדה הזאת. עליו להיות רחב-לב וסבלן. אני זוכר כמה תגובות של קוראים לספרים שלי, שנדמו לי בזמנו משונות מאוד. רמזים שפיזרתי, כמו עקבות על שביל, לא נראו לאיש זולתי, וגרוע מכך - דברים שנראו לי שגרתיים ופשוטים, נעשו סמלים עמוקי משמעות.
למזלי, קראתי הרבה יותר ספרים משכתבתי, כך שעמדתו של הקורא מוכרת לי טוב מעמדתו של הכותב. אחרי חבלי הסתגלות כלשהם - קיבלתי את התגובות האלה באורן הנכון, וגם למדתי להיבנות מהן.
אני רוצה להזכיר כאן את אחד ממורי הדרך שלי, את הסופר האנגלי הנרי פילדינג. בספרו קורות טום ג'ונס, הוא פונה אל הקורא פעמים רבות, וכבר באחת מפניותיו הראשונות הוא אומר:
הקורא, נבצר מאיתנו לתהות על קנקנך. אפשר שאתה בקי בטבע האדם כשייקספיר בשעתו, ואפשר שלא חכמת יותר מעורכיו. ואם אומנם כאפשרות השנייה כן הוא, הננו רואים לטוב, בטרם נעשה דרכנו הלאה ביחד, לפקוח את עיניך, לבל תטעה בדברינו ותגלה בהם פנים שלא כהלכה, כפי שעשו כמה מן העורכים הנזכרים לסופרם.
זה שורש העניין: הסופר אינו מכיר את קוראיו. הם נעלמים, הם רבים, הם שונים זה מזה, הם הזרים שאליהם הוא שולח את ספרו. אבל להבדיל ממשלוח בדואר, עם כתובת ומיקוד על גבי המעטפה, הוא מניחו בתיבה של גומא ושם אותו בזרם בלי לדעת אל מי יגיע. סופרים רבים מניחים את התיבה במים והולכים הביתה. הם אינם מבקשים להתוודע אל הקורא או לפנות אליו בדברים. אבל פה ושם אנו פוגשים את הסופר הידידותי, ושמא אומר - את הסופר המודאג: יש שהוא ניצב בתוך הסוּף, כמו מרים אחות משה, ומשגיח במתרחש מרחוק. יש שהוא נוהג כסיבילה, מהנבחר של תומאס מאן, שהניחה פתק בתיבה של גריגורי בנה, מכתב למוצא האלמוני.
המכתב הזה אינו סתם דימוי. לא אחת משגר הסופר איגרות לקוראיו מעל דפי הספר ממש, ולא אחת הפניות האלה מעניינות עד מאוד, וחושפות משהו ממערכי לבו. הן עשויות להיות ידידותיות ומשעשעות, או נוגעות-ללב, או אינפורמטיביות. לפעמים הן מתחנחנות, וברוב המקרים הן מעידות שהסופר אינו בטוח בכוחו של הספר לצוף, או ברצונם הטוב של המוֹשים אותו מן המים.
כולנו נתקלנו בהן. לפעמים הפנייה מצויה בגוף הסיפור, ולפעמים - בעיקר בספרי ילדים - היא פנייה רשמית, הנקראת "הקדמה". אריך קסטנר, מגדולי מקדימי ההקדמות, הכתיר את הקדמתו לכאשר הייתי נער קטן בקביעה "אין ספר בלא הקדמה", ואמר שם את הדברים הבאים:
ילדים ולא-ילדים יקרים, כבר מזמן מתלוצצים ידידי על כך, שבין ספרי אין אפילו אחד בלא הקדמה. אכן, כבר הצלחתי לחבר ספרים עם שתיים ואפילו שלוש הקדמות. מבחינה זו, איני מתייגע, ואפילו זה הרגל רע, לא אוכל עוד להיגמל ממנו. ראשית, קשה מאוד להיגמל מהרגלים רעים, ושנית - אין זה הרגל רע כלל, לדעתי. הקדמה לספר היא כה חשובה וכה יפה, כמו הגינה שלפני הבית.
עם גינה ועם הקדמה - חביבים עליי הספרים יותר. אני מתנגד שהמבקרים יתפרצו בעד הדלת ישר לתוך הבית. זה מזיק למבקרים ולבית, גם לדלת.
5 צפייה בגלריה
"כולנו, כידוע, איננו אלא תבנית נוף מולדתנו, אבל תיאור נוף ילדותו של הסופר מעורר זיכרונות וכמיהות שאינם שלו". מאיר שלו
(צילום: טל שחר)
את התפיסה הזאת הגשים קסטנר בכל ספר שלו, להנאתו שלו ולהנאת הקוראים שאוהבים הקדמות. ככל שהדבר נוגע אליי, די לי בהקדמות חינניות פחות, אלו שמסתפקות במסירת פרטים עובדתיים, הנחוצים להבנת הספר.
אצל נחום גוטמן מופיעה הקדמה כזאת בספר שביל קליפות התפוזים. זו הקדמה בעלת מבנה מיוחד: חלקה הראשון הוא כמה רישומים ודברי הסבר על ימיה הראשונים של תל אביב. אחר כך, תחת הכותרת "הקדמה", מגדיר גוטמן במשפט אחד את תקופת ההתרחשות, מלחמת העולם הראשונה, ואומר שהספר הוא "סיפור דברי אמת, המספר דברים כהווייתם". אחרי שתי אלה, תחת הכותרת "הקדמה שנייה", מתואר הרקע העלילתי: גירוש יהודי תל אביב והמצוד שערכו הטורקים על צעירים שהשתמטו מגיוס. ואז, כמו באנחת רווחה, גוטמן כותב: "גמרתי עם ההקדמות", ומודיע: "נוכל לעבור אל הפרק הראשון".
גם בביאטריצ'ה שלו מובאת הקדמה לא רגילה. אומנם, הוא מכתיר את העמודים הראשונים בכותרת "פתח-דבר", אבל אין הם אלא הפרק הראשון, תחילתו של הסיפור. הפרק נחתם במילים "עד כאן ההקדמה", וגוטמן ממשיך לספר את סיפורו מאותה נקודה. אלמלא הכותרת ומלות הסיום האלה, לא היינו יודעים שקראנו הקדמה.
"על אהבה ואחיזת עיניים" מאת מאיר שלו יראה אור בימים הקרובים בהוצאת עם עובד
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
