למיכל קסטן־קידר וליעל שבח יש כלל ברור בבואן לנחם אלמנות טריות בשבעה: להיראות פצצה. "זו אג'נדה ב'סיירת האלמנות' שהקמנו ב־7 באוקטובר - להגיע כמה שיותר מטופחת ויפה", מצהירה שבח בחיוך; "זה ממש משהו שכתבנו אותו - בחרי את העגילים הכי יפים שלך, את השמלה הכי מחמיאה, את האודם הכי סקסי. בואי ותני את הרושם שגם ככה אפשר להיראות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קסטן־קידר: "אליי לשבעה הגיעו מלא אלמנות של יום כיפור. הן לבשו שחור, אחת אמרה לי: 'מיכל, אחד ועוד אחת לעולם כבר לא יהיו שניים'. ברחתי מהן. ואז הגיעה אליי שרית גומז, שהיא אלמנה בלונדינית, לובשת ורוד, כולה חיוכים, ואמרתי לעצמי: אפשר להיראות גם ככה. אפשר לחיות ולחייך. אה, ואסור להגיד אלמנה".
מה זאת אומרת?
קסטן־קידר: ״אף פעם אל תגידי לאלמנה טרייה שהיא אלמנה. רק היא תחליט מתי היא הופכת לאלמנה".
שבח: ״היה לי כל כך קשה להגיד את המילה הזו, כי כשאת שומעת ׳אלמנה׳ את חושבת מיד על אישה שפופה, קשת יום. זה הרגיש נורא לא מחובר אליי".
קסטן־קידר: "אני המשכתי להיות ׳אשתו של דולב׳״.
שבח: ״רבתי עם אבשלום קור על זה״.
באמת?
"בכל מקום היה כתוב ׳אלמנתו של רזיאל שבח׳ והרגיש לי שמשהו עם זה לא מסתדר. או שאני אלמנה או שאני שלו, אי־אפשר גם וגם. אז פניתי לאבשלום קור. הוא חזר אליי ואמר: ׳את צודקת, צריך להגיד אלמנה מ... ולא אלמנה של...׳ בסוף השארתי את ׳אלמנתו של׳״.
קסטן־קידר: ״כי זה מנוכר, את רוצה להיות שייכת. גם אני באיזשהו שלב הפכתי להיות של, כשאני כותבת לאנשי צבא. לגלנט למשל שלחתי מיליון הודעות, אני תמיד מתחילה ב:׳היי, זו מיכל׳ ובסוגריים ׳של דולב׳״.
אז אלמנה זה גם עניין של החלטה.
קסטן־קידר: "יו"ר איגוד אלמנות ויתומי צה”ל רצתה להפגש איתי ולא הסכמתי חצי שנה. גם כשאני פוגשת אלמנות, אני לא מגדירה את עצמי כאלמנה, אני אומרת ׳איבדתי את בעלי׳״.
שבח: ״זה כמו להיכנס למישהי לחדר עם כיסא גלגלים ולהגיד לה: ׳שבי׳. היא עוד לא יודעת שהיא לא יכולה לעמוד. זו הפנמה טרמינולוגית בעיקר״.
קסטן־קידר: ״זה גם מין תפקיד כזה, ואף אחד לא ייתן לי תפקיד חוץ ממני״.
שבח: ״ויש לזה הרבה שלבים. את חוזרת לעבודה אחרי השבעה ומתחילה פתאום פינת ליטוף של ׳יואו, שמעתי מה קרה לך׳. ואז עלייה לרגל, מביאים לך עוגות ודברים למשרד. אני עוברת איזשהו אובדן של הזהות שלי ושל בעלי, ובמקביל, הצד השני עובר איזושהי היכרות מחודשת איתי, ובפעמים הראשונות זה מתנגש בצורה קטסטרופלית כי לא יודעים איך לגשת וזה מגושם. הדברים שתגידי תמיד יהיו לא נכונים. למשל הפעם הראשונה אחרי השבעה שאת יוצאת למכולת או לגן שעשועים״.
קסטן־קידר: ״מתרחקים ממך כאילו את בואש״.
שבח: ״כשהלכתי למכולת בהתחלה, כל המכולת הייתה מגיעה לארוז לי ולהעמיס לי לאוטו".
קסטן־קידר: ״וגם נורא מפחדים ממך. יש כאלה שבורחים. בשבעה לקחתי את הבת שלי לגן, ראיתי מישהי שקפאה מולי ואמרתי לה ׳אל תעזי׳ ונתתי לה חיבוק״.
שבח: ״אנחנו סוג מסוים של אלמנות שלא נותנות לקהל להגדיר לנו איזה סוג של אלמנה נהיה״.
רק אל תגידו להן שהן “מעוררות השראה” או “מרגשות”, או כל קלישאת אבלות אחרת. נכון, זה מתבקש, אבל כפי ששבח וקסטן־קידר מפרקות את המילה “אלמנה”, הן גם מבקשות לפרק (או אולי להרכיב מחדש) את מושג השכול. להוסיף לו גוונים נוספים מעבר לאלה הכהים המוכרים. שתיהן שוחות עמוק גם בגוונים האלה - בעלה ואבי ששת ילדיה של יעל, הרב רזיאל שבח, נרצח בפיגוע ירי בינואר 2018 כשהיה בדרכו לביתם בחוות גלעד שבשומרון, ומיכל היא אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל שנהרג במבצע צוק איתן.
עכשיו הן משתתפות ומשתפות בצער ובצחוק, ובסוף החודש ובאמצע אפריל (31/3, 14/4) יעלו בצוותא מופע סטנד־אפ־שכול ראשוני, שיכלול, על הבמה ובקהל, גברים ונשים שאיבדו את יקיריהם. לצד שבח וקסטן־קידר יהיו גם חן מור, שרית גומז, ברק רודל, יחיאל פיש, דנה שחייני וטליה ענבר. את שם המופע, ״מה נפל עליי?״ - העניקה שבח. ״נכון ששלי לא נפל אלא נרצח, אבל זה שם גאוני״, היא פוסקת, ואי־אפשר שלא להתאהב. ״אנחנו ממש לא נהיה העיקר", היא מדגישה, "יש עוד כמה משפחות שכולות שמכינות קטע״.
איך היו התגובות כשהעליתן את הרעיון להעלות מופע כזה?
"כשרצינו להבין לאן זה הולך, שאלנו שכולים האם יש מישהו שמעוניין לספר על השכול מזווית קומית, והאם אתם רואים את עצמכם בהופעה כזו, והיה באזז לא נורמלי. המופעים היו סולד־אאוט לפני שבכלל הבנו מה יהיו החומרים״.
קסטן־קידר: ״יש לי חברה שקנתה כרטיסים לה ולעוד שתי חברות אלמנות״.
שבח: ״יש צמא מאוד גדול למצות את כל קשת הרגשות בתוך הדבר הנוראי הזה. את רוצה לחוות את הכאב והצחוק בכמה שיותר קיצוני״.
קסטן־קידר: ״זרקו עלינו רימון והפכנו אותו לרימונדה. הבת שלי פיצחה את מהות הכתבה, היא אמרה ׳אמא, הם לא באמת יכולים לעשות משהו היתולי ומצחיק לפורים, אבל איתכן אפשר!׳״.
שבח: ״אנחנו האלטרנטיבה לשנים הקרובות. שמעי, אני מכורה לאלמנוּת, מכורה לשכול. מפרוץ המלחמה אני במסיבת הרואין אחת גדולה ומיכל היא הדילרית הראשית שלי. אמרתי יאללה, נעשה אירוע גדול שיכיר לנו חומרים חדשים, קצת יתומים, קצת אחים שכולים, אבל הורים לא״.
קסטן־קידר: ״הורים אסור. אנחנו גם מעדיפות שהם לא יהיו בקהל״.
זה הגבול?
שבח: ״אני עוד לא מצאתי הורה שכול שמסוגל לספר בדיחות על הבן או על השכול שלו. איתם באמת צריך המון זהירות״.
קסטן־קידר: ״ואנחנו גם לא באמת צוחקות על המת שלנו, אולי על הנסיבות שבהן הוא עזב אותנו אבל לא עליו״.
שבח: ״אני יכולה לספר על השיחות של הילדים שלי. למשל כשהתארחנו בשבת אצל חברים, פיניתי את הדברים מהאוטו ואני מושכת מפה ומשם לבד שישה ילדים, הרי עכשיו אני גם אבא וגם אמא. וכשהכל נגמר הבת הקטנה של המארחים, בת חמש, מסתכלת עלינו ואומרת ׳אבל איפה אבא שלכם?׳ ואז הקטן שלי, שאז היה בן ארבע, אמר ׳אבא שלנו נפטר, הוא בשמיים׳. אז הבת הגדולה שלי, שהייתה בת 11 אמרה לו: ׳הוא לא נפטר, הוא נרצח׳. ואז השלישי מגיע ואומר ׳זה לא משנה, זה מת, זה אותו דבר׳. והם מתחילים דיון פילוסופי מול הילדים של המארחים. זה היה רגע מאוד קומי בעיניי״.
ובתוך הקומדיה, יש גם אג'נדה. "עכשיו יש ים של משפחות שכולות, שבמקום להגיד להן: ׳בואו נשלב אתכן חזרה בחברה׳, אנו באות ואומרות לכל השאר: 'לא, בואו אתם תשתלבו בעולם שלנו'", פוסקת שבח; ״זה המופע שלנו. אנחנו נלמד אתכם איך אנחנו רוצים שתתייחסו אלינו. חן אביגדורי, הבמאי והעורך הראשי של המופע, שהוא ממשפחות החטופים (אשתו שרון ובתו נעם שוחררו אחרי 50 יום בשבי חמאס, ר״א), אמר לנו בפגישה הראשונה: ׳אני מאוד ציני ומפחד לעבור את הגבול׳. עניתי לו: ׳זו פעם אחרונה שאתה אומר את זה, כי אם תיזהר לא עשינו כלום פה. הזהירות היא הבעיה’".
איך הכרתן בכלל?
קסטן־קידר: ״לדעתי אני התחלתי איתה. שתינו כותבות מצחיק על שכול״.
שבח: ״ואנחנו גם מגינות האחת על השנייה בטוויטר״.
מה זאת אומרת?
שבח: ״כשמישהי כותבת משהו מצחיק ואז מקבלת הערות כמו ׳בעלך מתהפך בקברו׳, ׳את רוקדת על הדם׳ או 'אם בעלך היה פה לא היית מעיזה להגיד דברים כאלה׳, השנייה מיד מתייצבת לצידה״.
קסטן־קידר: ״אחרי שכתבתי על היום האחרון של דולב, שאם הייתי יודעת שזו הפגישה האחרונה שלנו, אז אולי לא הייתי אומרת לו שכואב לי הראש והולכת לישון מוקדם, מישהו כתב ׳איזו פולנייה פריג'ידית, לא פלא שיש את כל התקיפות המיניות האלה בצבא אם אתן לא נותנות להם׳״.
שבח: ״הם לא מבינים לאיזה ברוך הם נכנסו. אלה לא רק מיכל ואני, יש כמה אלמנות שישר קופצות״.
לא היו מתחים ביניכן, בכל זאת, מתנחלת ושמאלנית?
שבח: ״ברפורמה היינו כביכול משני צידי המתרס, אבל עד כמה שאני מתנחלת והכל, מעולם לא הבעתי אמון מלא בדבר הזה. אני מאוד פעילת אחדות. גם מיכל, שהיא כביכול שמאל נוטה מרכז. אז נפגשנו במקום המתון הזה. התנהלנו. המועדון הזה, של השכול, מייצר קרבה למרות הקיבוצניקיות שלה וההתנחלות שלי". קסטן־קידר: "הפעם היחידה שדיברנו על פוליטיקה הייתה כשצבי סוכות הודיע שהוא יבטל את טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, רצה לייבש להם את התקציב. כבר כתבתי עליו משהו, שכנראה לא היה עוזר, ואז יעל דיברה איתו והוא החליט לוותר. גם הוא משפחה שכולה ויעל אמרה לו, ‘הם שכולים, תן להם לעשות מה שהם מרגישים’. היא לא חושבת כמו שמצופה ממנה". שבח: ״ובסוף אני חוטפת. למשל, גם לימור סון הר מלך אלמנת טרור, אבל אני לא מצליחה לגשר מולה על כלום. הדרך שלה היא לא הדרך שלי, אני לא מסכימה עם 90 אחוז מהדברים שלה. אם יירדו עליה שהיא אלמנה אני אהיה שם כדי להגן עליה, אבל בהיבט האידיאולוגי אין לי מילה טובה להגיד על מה שהיא עושה״.
קסטן־קידר: ״הקשר הפך ליותר אינטנסיבי סביב 7 באוקטובר. יעל אמרה לי, ׳בואי נפתח קבוצה של אלמנות ונלך לבקר אותן'. תוך חמש דקות כבר הייתה רשימה להפצה בטוויטר. ואז אמרתי ליעל: ׳איזה מגניב היה אם הייתה לנו קבוצה כזו של שיח, אבל במקום עובדת סוציאלית, המנחה היה גורי אלפי, וכל אחת תספר פאנץ׳ וגורי יחדד לנו אותו׳׳. אחרי יומיים יעל מתקשרת ואומרת ‘מיכל, בואי נעשה מופע סטנד־אפ’. אחרי שלושה ימים היא אומרת לי: ‘יש לך יומן? קבעתי עם צוותא’״.
שבח: ״דיברתי עם התסריטאי רשף שי, שכותב ל'ארץ נהדרת', עם הסטנדאפיסטית החרדית הניה שוחט, עם הסטנדאפיסטית ואושיית הרשת רביטל ויטלזון ‑ שאחראית להפקה הטכנית והיא אני על סטרואידים (סייעו בכתיבה גם: אסף שלמון, רחלי רוטנר ודוד ליפשיץ). רשף שי אמר ׳הייתי גונב לך את הרעיון, אבל אני לא ממשפחה שכולה׳״.
יש גבולות במופע כזה?
קסטן־קידר: ״אנשים שמים לעצמם גבולות״.
שבח: ״אחרי המפגש הראשון עם הכותבים ועם חן אביגדורי, התקשרתי למיכל ואמרתי לה, ׳יש בעיה. זה לא יהיה הוגן כלפי הקהל שלי שכל המופע יהיה הומור אלמנות בחמישי בלילה׳, שאגב, בקבוצת הפייסבוק ׳האלמנייה השחורה׳, שזה עמוד של הומור שחור של אלמנות, נקרא גם יום ללא סקס ‑ היום שבו האלמנות מספרות מה הן לא עושות״.
אז לא יהיו בדיחות סקס?
שבח: ״יהיו״.
קסטן־קידר: ״יש קטע על ויברטור״.
שבח: ״אני פחדתי שניפול למשחקי מילים, בדיחות של ׳בעלי עובד באגף הגוויה׳״.
קסטן־קידר: ״זה מצחיק!״
שבח: ״את לא יכולה לספר על קורי עכביש שיושבים לך בנרתיק. זה אולי מצחיק, אבל זה לא מתוחכם".
קסטן־קידר: ״את זה יכולה לכתוב גם אישה לא אלמנה. אגב, אני עשיתי בדיקת חומרים מאוד אובייקטיבית על חיים, בן זוגי, וגם על הבת שלי. שניהם אמרו שאני גאון".
מותר גם למישהי שהיא לא אלמנה או יתומה להשתמש בהומור הזה?
קסטן־קידר: ״רק שחור יכול לקרוא לעצמו ניגר״.
שבח: ״שאלה טובה. באג׳נדה שלי כולנו סבלנו מספיק. לא רק ניצולי שואה יכולים לספר בדיחות שואה, נכון? 7 באוקטובר מבחינתי הוא גם נקודת מפנה שבה ההומור הגס השחור יהפוך להיות שגור בפה של כולם. זה יהיה בסדר להפוך אותו להומור כללי. אחת הביקורות שיש לי על ׳ארץ נהדרת׳ זה שבעיניי הם מפספסים הזדמנות להשתמש בשכול הלאומי כמנוף לצחוק. תנו לאנשים להתגלח עליכם, שיצעקו עליכם שאתם לא בסדר, כדי שאני אוכל לצחוק על זה״.
ההומור שלוב בכל, וכל הזמן. כשאני מבקשת מהן לספר כל אחת את סיפורה האישי, שבח מחייכת, פונה אל קסטן־קידר ואומרת ״נתחיל מהפז״מניקית״. אכן, קסטן־קידר, "בת 47 וחצי", תסריטאית ובמאית, הייתה שם קודם. ״צוק איתן, מנהרה חודרת לשטח ישראל מאחורי שטח ניר עם, יש דיווח על דמויות חשודות״, היא משחזרת. ״דולב היה מג"ד גזרה והוא מסתער ונהרג יחד עם עוד שלושה מהחפ"ק שלו. אני אז בת 38, עם בני שנתיים וחצי, שש ותשע וחצי. אסון. רצפה שמתמוטטת ואתם נשארים באוויר וצריך לבנות הכל מחדש.
"באותו בוקר קבעתי עם חברה בתל־אביב, בדרך התקשרה מי שהפיקה את הסרט שעשיתי ב־2009 על נשות אנשי הקבע ושאלה אם הכל בסדר, כי יש לה מלא הודעות מכל מיני גופי תקשורת שמחפשים את הסרט. אמרתי לה ׳הכל בסדר, דיברתי עם דולב אתמול׳. נסעתי הביתה ובדרך התקשרתי לחברה מהשכונה הצבאית שאנחנו גרים בה ואמרתי לה שכל הזמן מתקשרים וקצת פאדיחה לי לבקש, אבל אם היא יכולה שנייה לקפוץ אליי הביתה לראות שאין שם אנשים רעים במדים. היא התקשרה ואמרה שאין שם אף אחד, ואחרי חמש דקות התקשרה שוב ואמרה שהיא מחכה לי״.
את מתקשרת לדולב?
״התקשרתי אליו, הוא לא ענה. אני רגילה, הוא איש קבע, הוא אף פעם לא ענה. ואז ישבנו אצלי, הכנתי לנו קפה ואמרתי לה ׳איזו סתומה אני, הרי אם היה קורה לו משהו, בעלך היה מודיע לך בבוקר וישר היית באה אליי׳. עכשיו, מה לא ברור? היא איתי. היא באה כי בעלה התקשר אליה בשבע בבוקר ואמר לה, ׳אני לא יכול לספר לך שום דבר אבל תהיי במוכנות על מיכל׳. היא ידעה שהולכים להיכנס אליי. כולם ידעו, מתברר. ואז הכלבה החמודה שלי הלכה לדלת וכישכשה בזנב וידעתי שהם מגיעים. אבל באמת, רגע ההודעה הוא כאילו דרמטי, כי הוא קו השינוי, אבל הוא לא הדבר עצמו. ההבנה של מה שקרה נבנית באלפי נקודות לאורך השבוע, החודש, השנים הקרובות״.
ואיך התמודדת לבד, עם שלושה ילדים קטנים?
״לקטע הטכני של לעשות הכל לבד אני רגילה. אף פעם לא גידלתי את הילדים בזוגיות. למרות זאת, הייתי זקוקה להרבה עזרה כי היו ימים שרק ישנתי, שכבתי שרועה חסרת כוחות על הספה. אני לא מאוד זוכרת את השנה הראשונה, היו חברות שהתקשרתי אליהן לשאול איך הייתי. גם נפרדתי בעקבות זה מכמה חברות״.
למה?
״כי היו כאלה שאמרו ׳ריחמתי מאוד על הילדים שלך, לא התאוששת׳״.
הייתה שיפוטיות?
״אני לא חושבת, השיפוטיות היא בעיקר מבפנים. בשנה הראשונה זה היה מבחינתי בסדר לשכב ולא לעשות כלום, זה היה בסדר לא לעבוד, זה היה בסדר רק טייק־אווי כל היום ושהילדים לא תמיד הכי מסודרים. אחרי שנה הרגשתי שיאללה, תמשיכי, תתקדמי.
"רוב השיפוטיות הגיעה ממני, אבל היו כל מיני אנשים שחושבים שהשיטה שלהם עובדת. כמו כל מיני ספורטאים שאמרו לי: ׳ספורט עוזר להרים את מצב הרוח׳. אחלה, אבל איך אפשר לעשות ספורט כשאת על הספה, אני אקח אותה איתי לחדר הכושר? ויש גם הרבה אנשים שאומרים לך: ׳הגיע הזמן לחזור לחיים׳. העניין הוא שאין לאן לחזור. אין חיים.
"היה חבר של דולב שחזר לארץ מחו״ל שנה אחרי, וביקש שאבוא איתו לקבר. ישבנו והוא שאל, ׳אתם באים לפה הרבה?׳ אמרתי שלא, שהילדים לא היו פה בכלל. אז הוא אמר, ׳באמת? זה חשוב שהם יהיו פה בשביל להבין שזה באמת קרה׳. אחי, אולי בארה״ב אתה צריך את הקבר כדי להאמין שזה קרה, אבל לילדים שלי אין מי שיקרא סיפור בלילה״.
שבח: ״מספיקה הערה קטנה כדי שתרגישי שאת דפוקה, שאת לא מנהלת את זה נכון. לי למשל אין זוגיות, אף פעם לא הייתה לי מאז״.
קסטן־קידר (בקול נוזף): ״באמת יעלי, עברו כבר שש שנים!״
שבח (צוחקת): ״לא השתקמתי. את מבינה? המילה ‘להשתקם’ קשורה להאם הצלחת להיות בקשר או לפתח זוגיות שנייה״.
קסטן־קידר: ״הייתי אצל אלמנה וסיפרתי לה על חיים, בן זוגי בארבע השנים האחרונות. כשיצאתי היא שאלה אם אנחנו נפגשים בשבתות ואמרתי שלא. ואז היא אמרה: ׳אז אין לכם באמת זוגיות׳. אני יודעת שזה היה בצחוק, אבל עובדה שהמחשבה הזו תקועה לי מאז וכן עושה לי דמעות. אבל אנחנו לא נתחתן, ולפחות בזמן הקרוב גם לא נגור ביחד. אנחנו לא מערבבים משפחות, לא ישנים האחד אצל השני״.
שבח: ״משהו נקרע והפסיכולוגיה מבקשת לאחות אותו מחדש. אבל זה לא יקרה, זה תמיד יהיה עקום".
קסטן־קידר: ״לערבב בתים זה באמת אירוע קשה, להכניס גבר לבית ולמשפחה של דולב. אני עדיין מיכל של דולב. תמיד אהיה״.
שבח: ״זה מאוד קשה. מה עם השאלה ההיפותטית ליד מי את נקברת - ליד הבעל הראשון או השני?״
קסטן־קידר: ״לי אין בעיה, כי הוא קבור בהר הרצל, בחלקה הצבאית. אמרתי לילדים שלי לשרוף אותי ולפזר מעל, והם ענו לי: ׳אמא, אנחנו עדיין ביסודי, עיזבי אותנו מזה׳״.
״אצלנו זה קרה לפני שש שנים. רזיאל היה מוהל, אנחנו גרים בחוות גלעד בשומרון והייתה לו ברית בתל־אביב״, חוזרת שבח בת ה־38, מרצה וכותבת, לאירוע שצירף אותה למשפחת השכול. ״בדרך הביתה התקשרתי כדי לדעת מתי הוא מגיע והוא עונה שהוא ממש בכניסה לחוות גלעד ומספר לי שירו בו. היה ירי חולף, על כביש 60, זו המציאות שחיינו בה. נסעה מאחוריו חוליית מחבלים של חמאס, ירו בו ונכנסו לשכם. התסריט מבחינתי היה שהוא פצוע, ינתחו אותו ויוציאו לו את הקליעים. כשהגעתי לבית החולים, הוא כבר לא היה. וכל המשפחה שם ואני לא מבינה את הסצנה. נכנס רופא ואני ממש ברחתי מבשורה, פשוטו כמשמעו. כולם הבינו מה הרופא אומר, הוא מסתובב והולך ואני אומרת לו ׳לא סיימת!׳ רצה אחריו ואומרת, ׳אבל הוא לא אמר את הפאנץ’!׳ לא ידעתי אפילו מה עושים ברגע הזה. לקח לי הרבה זמן להבין.
"כל זה קורה כשהקטן שלנו, בן עשרה חודשים אז, היה בידיים שלי, ינק. הוא השאיר אחריו בני שלוש, חמש וחצי, שש, תשע ועשר וחצי. קיבלתי הוראה מהפסיכולוגית איך לספר להם. היא אמרה, ׳הם צריכים להבין שזה הסוף. אין ‘הוא בשמיים’, צריך להסביר להם שאבא מת והוא לא יחזור׳. ועשיתי את זה, נכנסתי לחדר, כינסתי אותם והבהרתי: ׳עכשיו נהיה לבד, אבא לא יהיה איתנו יותר׳, רציתי שהם יבכו, שיישברו, להכניס אותם לתוך הבור הזה איתי. שלא מחר בבוקר יגידו לי ׳איפה אבא?׳ אחרי שווידאתי שכולם בוכים מהסיטואציה, הגדולות שלי פתאום התחילו לשאול שאלות על עצמן: ׳אמא, אז מחר הולכים לבית הספר?׳ ׳אנחנו נתחפש בפורים?׳ זה היה הרגע המכריע שבו הבנתי שלא משנה כמה לא יציבה המציאות שלי - אנחנו נישאר יציבים. שיש לי את האי הקטן שלי ואנחנו נחליט איך הוא יתנהל״.
ומתי התחיל לבצבץ הומור?
קסטן־קידר: ״כבר בשבעה. אין אלמנה שלא תגיד לך שהשבעה הייתה הכי מצחיקה. צוחקים כל הזמן״.
שבח: ״בחיים שלי ושל רזיאל היה הרבה הומור שחור. שנינו גם התנדבנו בעמותת ׳קו לחיים׳, שמסייעת לילדים חולים, ואחת הדרכים שלנו לעזור להם הייתה לצחוק איתם, ללמד אותם לצחוק על עצמם. לרזיאל היה ארסנל של בדיחות שחורות הכי אפלות שאת יכולה לדמיין, וגם החברים שלו היו כאלה. יש לנו קבוצת ווטסאפ של כל החברים, ואיך שהוא נרצח החליפו לה את השם ל׳רזיאל שבח עזב את הקבוצה׳. ככה קוראים לה עד היום.
"אני זוכרת שאחרי הלוויה חזרתי הביתה ואמרתי לחברות שלי: ׳אני חייבת ממים על השבעה׳, למשל ׳מחייכת בצילומים לראיון, גברת, תפסיקי לחייך את אלמנה׳, או: ׳איך הילדים קיבלו את זה? יחסית לשואה היה מדהים׳, ׳את חזקה, את גיבורה, את אלופה, את מלכה. בואי נזרוק סתם מילים ונהנה׳״.
אז זו הדרך לפנות לאלמנות בשבעה, בהומור?
קסטן־קידר: ״היינו בהרבה שבעות של אלמנות מאז 7 באוקטובר. יעל לדעתי עקפה את מרים פרץ״.
שבח: ״ושמתי לב שהרבה פעמים יש לאלמנה איזשהו צורך לתחזק תדמית שהיא לא היא. גם של חזקה, וגם של כפופה לכללים כלשהם״.
קסטן־קידר: ״בשבעה היא אומרת למשל: ׳אני אשמור על בית שמח, כמו שהוא היה רוצה׳. כוסומו, מי שואל אותו? שיבוא ויעשה בית שמח (צוחקות). אתמול הייתה תוכנית ברדיו שדיברו בה על האצילות של משפחות הנופלים מ־7 באוקטובר להמשיך בחיים ולהיות חזקים. כוסומו, אם אתם נותנים ציונים לאנשים שממשיכים בחיים, מה זה אומר על אלה שעדיין יושבים ובוכים בבית? הם לא בסדר?"
שבח: ״מי אתם שתיתנו ציונים? לפעמים אני מדברת באזכרות…״
קסטן־קידר: ״אמרתי לך שהיא עוקפת את מרים פרץ״.
שבח: “ותמיד יש את הדודה שאומרת ׳היא לא יוצאת מהמיטה, תגידי לה משהו שתצא מהמיטה׳. התגובה שלי היא ׳תני לי סיבה מוצדקת לא להיות במיטה׳״.
קסטן־קידר: ״אמא מתקשרת אליי ואומרת ׳הבת שלי לא מחליפה את הפיג׳מה׳. אני שואלת ׳מתי נגמרה השבעה?׳ והיא אומרת ׳לפני יומיים׳. אחותי, אני רק אחרי שמונה חודשים הורדתי את הפיג'מה. הכל בסדר״.
שבח: ״׳הבת שלי לא מפסיקה לבכות׳. מה לא בסדר בזה? בעלה מת!״
קסטן־קידר: ״תגידי תודה שהיא לא קפצה אחריו לקבר. לאנשים יש פחד מהעצב״.
יש הבדל ביניכן לבין אלמנות 7 באוקטובר?
קסטן־קידר: ״הן עוברות הכל הרבה יותר בספיד, אני חושבת״.
שבח: ״לי יש פחד שבגלל שזה אירוע המוני, הן לא נותנות לעצמן את המקום שלהן בתוך כל הדבר הזה. אני רועדת מפחד מיום הזיכרון, כי בסוף מיכל יושבת בבית ומגיעים כל החבר'ה של דולב, מה יהיה עכשיו? מה הם יעשו? זה יהיה כל כך קולקטיבי, ההדהוד הזה כזה חשוב ואני מפחדת שלא נזכה לו.
"זה אירוע מתגלגל. ומה קורה עם הקיבוצים? הייתי אצל מישהי בכפר עזה שישבה שבעה על אח שלה ובאמצע השבעה באו להודיע לה על בעלה. הילדים שלה היו איפשהו במלון, עדיין לא היה לה מושג באיזה חדר אפילו, כי הם רק הגיעו, אבא שלה עדיין חיפש בני משפחה. את מסתכלת ואומרת: על מי את יושבת, ואיפה?״
קסטן־קידר: ״כל אדם הוא אינדיבידואל, אבל את רואה דברים דומים בהתמודדות עם השכול. הסיפור של קעקועי ההנצחה, למשל, מטורף במלחמה הזו. פעם אם היית באה לעשות קעקוע הנצחה היו נותנים לך בחינם, עכשיו כבר אי־אפשר, זו תעשייה. אני עשיתי את קעקוע ההנצחה הראשון שלי כי לא הצלחתי להרגיש מספיק. רציתי להרגיש כאב פיזי״.
שבח: ״אני שתיתי לשוכרה כמעט שנה, כל לילה, מה שהצליח לגמור עליי״.
קסטן־קידר: ״אלכוהול זה נורא יקר, אז בסוף עוברים לג'ין״.
שבח: ״אני צרפתייה, היה לי סטנדרט גבוה, הלכתי על הוויסקי הכי רציני״.
אתן באמת ממש טובות בלצחוק על המצב העגום ביותר.
שבח: ״בעיניי, אם נצליח לא להתרגש מלצחוק על שכול, גם ננצח. זה חוסן, זה נותן לך שכבת הגנה. אני לא רוצה להיות פרה קדושה. בואי נתחיל מזה שאנחנו לא פרות. אנחנו יפות״.
קסטן־קידר: ״אני נמוכה גוצה, אני פרה קדושה. אבל ברצינות, אני לא״.
שבח: ״כשאי־אפשר לגעת בי, בסוף זה מוציא אותי החוצה מהחברה. אי־אפשר לנהל איתי דיון עמוק, כי אני אלמנה״.
קסטן־קידר: ״יש את הקול של המראיין ברדיו שכשהוא פונה למשפחה שכולה, יורד לטון נמוך״.
אז טיפ לציבור - לא להתייחס אליכן כפרות קדושות ולהישאר בפלצט, אם זה קולכם הטבעי.
קסטן־קידר: ״ולא לדבר אלינו יותר לאט, אנחנו לא טיפשות, אנחנו נבין אתכם״.
שבח: ״לא להתרגש מאיתנו, זה רק מרחיק. יש לנו אחריות כקהילה יהודית ישראלית שלא להפוך אותנו לאנדרטה מהלכת. לא רוצה״.
קסטן־קידר: ״במותם ציוו להם את החיים״.
שבח: ״אלה פלונטרים, כי אתה לפעמים נותן לנופלים כבוד לא ראוי. לא נעים לי להגיד לך, אבל היה סיפור לפני כמה שנים של מישהו שנרצח בפיגוע והיה אחושלוקי פדופיל. תשאירו אותנו אנושיים. תנו לנו להישאר רנדומליים. יושבת אלמנה בגינת שעשועים וצורחת על הילדים שלה, אז יהיו את השניים בצד שיישבו ויצקצקו ויגידו ׳מסכנה, זה בגלל שאין לה בעל׳. לא! זה בגלל שהילדים שלה מחרבנים לה את היום״.
קסטן־קידר: ״לי לא אכפת שיתייחסו אליי קצת בכבוד. אני צועקת על הילדים רק בגלל שאני שכולה, אם לא ‑ הייתי בטלוויזיה החינוכית״.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
