במהלך מבצע צוק איתן מצאה עצמה אדוה בולה בקרב ענקים: טבע מול מלחמה. גוף שכורע ללדת מול מציאות שרומזת שזה לא הזמן. "התחילו לי צירים, ואז התחילה אזעקה והם הפסיקו", היא משחזרת, "זה היה ככה כמעט מדי לילה. מגיעה לבית חולים ואזעקה מכבה לי את הצירים. לא הבנתי אז שזה הפחד ללדת בשעת מלחמה. רק תשע שנים אחרי, כשכתבתי את הסיטואציה הזו ממש אחד לאחד בספר, הבנתי את הפחד העמוק הזה. חיה לא יולדת במקום מסוכן. הגוף הבין שאני יולדת את בכורי, נטע, במקום קשה".
ברומן החדש של בולה, "החדר הדרומי" (הוצאת כתר), הגיבורה תמר יולדת את בנה הבכור לצלילי אזעקות אותו מבצע ממש, ולתוך מציאות שברירית גם במישור האישי. אבי בנה הוא גבר נשוי שמסרב להכיר בבנו, ואת חבלי הלידה של האימהות היא מעבירה בדירת שותפות, בודדה ונתונה לביקורת חיצונית שמתדלקת את זו הפנימית. קולות של אמא, אחות וחברות שמסמנות את המותר ואת האסור, ושבאמצעותן מבקשת בולה לשאול שאלות על נשיות ואימהות ישראלית. למשל, עד כמה אמא ישראלית יכולה לגדל את בנה על פי ערכיה ותפיסת עולמה במדינה עם כוחות חברתיים ולאומיים רבי-עוצמה.
"תוך כדי הקריאה והכתיבה מצטברת השאלה הזו, כמה באמת הילד שאת מביאה לעולם הוא שלך וכמה הוא של הבית שבאת ממנו, כמה הוא של אמא שלך, כמה הוא של היהדות, וכמה הוא של המדינה", היא מודה, "וכל הזמן יש תחושה של ידיים נוספות שנשלחות אל הנער, עוד מישהו רוצה ממנו חתיכה ואז עוד מישהו, ועולה השאלה כמה את בכלל רשאית לגדל אותו על פי תפיסת עולמך כשהיא לא מתיישבת עם תפיסת העולם של הסובבים אותך. כשתמר יולדת את בנה היא יודעת שבעצם ההסכמה ללדת אותו במדינה הזו היא מסכימה שבגיל 18 הוא יתגייס כי זו החובה, זה החוק. מהרגע שהילד שלך נולד את יודעת את הדבר הזה ואת מסכימה לו עם או בלי דעת. היחידה שלא מסכימה לזה בספר זו אחותה של תמר, שעוברת למדינה אחרת כי בן זוגה לא מוכן לשלם את המחיר הכבד הזה.
"כשנולדת לתמר בת, היא אומרת שהיא חשה הקלה כי היא לא תצטרך להתמודד עם ברית מילה ועם נושא הגיוס. אולי דרך הבת היא מצליחה להישיר מבט לבליינד ספוט עבור אמהות ישראליות, כי אנחנו באמת לא חושבות את זה כשאנחנו מביאות ילדים לעולם. אבל לימים אנחנו יודעות את זה, זה מונח לנו בראש. ואחרי 7 באוקטובר, כשאני מסתכלת על הלוחמות הגיבורות, אני מבינה שכבר אין לנו את ההקלה הזו. גם הבנות שלנו אולי ישרתו בקרבי. יש לי חברות שיש להן ילדים שלחמו בעזה, אין יותר מפחיד מזה. זה מאוד מאפיין את ההורות הישראלית, הידיעה הזו, ויש בזה התנגשות עמוקה עם הטבע. כי הטבע שלנו הוא לשמור על הילדים שלנו מכל משמר. אנחנו שומרות עליהם מכל ילד שעולב בהם בבית הספר, ואז בגיל 18 שולחות אותם אל המסוכן מכל. אני מדברת על זה ועולות לי דמעות. הבן שלי היום בן תשע, וככל שעוברות השנים אני צריכה להתבונן למציאות יותר בעיניים, כולנו".
6 צפייה בגלריה
"אולי זה גם הכוח שלנו והקסם שלנו כמדינה". עטיפת הספר "החדר הדרומי", מאת אדוה בולה
(באדיבות הוצאת כתר)
זה שיח שמתנהל בכל סלון ישראלי, אבל עדיין נחשב רדיקלי אם הוא מתנהל בציבור. עצם הבחירה לדבר בספר על המחיר בהקשר הזה היא אמיצה.
"דרך הספרות יותר קל לי לשים זכוכית מגדלת ולהיעצר על הדברים שבחיים אני רוצה לטאטא ולא להתייחס אליהם. הספרות היא כלי עבורי להיות רגע בפחד הזה".
במציאות של היום מותר לנו להתחיל לדבר את הפחד הזה?
"תראי, הספר נכתב לפני 7 באוקטובר מתוך מחשבות שאנחנו נושאות ברחם שלנו שנים אחורה. 7 באוקטובר עימת אותנו עם הרגע הקשה ביותר שמדינת ישראל ידעה, ולרגע הזה התגייסו כולם. מצד אחד זה רגע שאנחנו מבינים את הנחיצות של ההגנה על המדינה, מצד שני אנחנו גם אולי מעיזות להגיד - רק זה בלבד לא יעזור לנו. רק להמשיך לשלוח את ילדינו וילדותינו לא יעזור לנו. אולי יש דרכים נוספות לייצר מציאות שהיא אחרת? אני חושבת שגם אבות פוחדים מהרגע הזה פחד מוות. זה לא שמור רק לאמהות. אנחנו מקשרים בין האם לשמירה על חייו של הילד ובין האב לשמירה על הבית, וזה לא נכון. גם האב רוצה לשמור על חייו של הילד וגם האם רוצה לשמור על הבית. זה לא דבר נשי לשמור על הילדים שלנו, זה דבר הורי. יהיו מי שיגידו, 'אם את לא מוכנה לשלם את המס הזה, אל תחיי פה'. אבל אני רוצה להגיד, אני אוהבת את המדינה הזו ומותר לנו לחלום עבור הילדים שלנו על מציאות אחרת".
6 צפייה בגלריה
"אני אוהבת את המדינה הזו ומותר לנו לחלום עבור הילדים שלנו על מציאות אחרת". אדוה בולה
(צילום: אוראל כהן)
את השיח הזה מבקשת בולה לקיים גם מחוץ למרחב ההורי. "גם הגברים בספר משלמים מחיר כבד על ישראליותם, על ההשתתפות שלהם במשחק הזה, כל אחד על פי דרכו", היא פוסקת, "מושא אהבתה של הגיבורה משרת בעזה, והגבר שאיתו היא מתחתנת נפצע בצבא, נשאר צולע לשארית ימיו וצריך ללכת עם נעליים מיוחדות, והזעם שהולך ומצטבר אצלו הופך אותו לגבר שלא שולט בכעסיו. גם זה מחיר שגברים משלמים. כשהם חוזרים מהקרב אנחנו לא יודעים אילו מראות הם יישאו לשארית חייהם. הגבר של אחותה הגיע לרמה מאוד גבוהה של קושי או ניתוק כך שהוא לא יכול להישאר לחיות בארץ, והגבר שהיה איתה לפניו מאבד את שתי האצבעות והיא לא יכולה להיות איתו יותר. הניסיון של הגברים לעמוד ברף הנשי וברף שהמדינה מציבה הוא קשה. הדרישה להיות גיבור היא דרישה קשה, ויש לה מחיר. יש לי מחשבות על המחירים האלה, ואני לא אומרת מחיר במובן השלילי, זה יכול להיות גם מחיר במובן החיובי. אולי זה גם הכוח שלנו והקסם שלנו כמדינה. אנחנו מוכנים לשלם מחירים כבדים כדי לחיות פה כי המדינה הזו יקרה לנו. עובדה שאנחנו יושבות פה ומשוחחות תוך כדי מלחמה ברקע. הלב שלנו פה".
בסוף הספר ציינת את מועד סיום הכתיבה, אוגוסט 2023. למה זה היה חשוב מבחינתך?
"כי אחרי 7 באוקטובר קראתי את הספר שוב והבנתי שנוצר פער גדול מבלי דעת ביני לבין הקורא, מבלי לדעת איזה אסון הולך להתרחש וכמה תפיסת המציאות שלנו תשתנה. היה שלב שאמרתי שאני חייבת לשכתב את כל הספר, ואז הבנתי שאילו הייתי כותבת את הספר אחרי 7 באוקטובר בחיים לא הייתי כותבת אותו כך, כי אי-אפשר לכתוב על לידה של ילד לקול אזעקות כשאת יודעת שיש ילדים חטופים בעזה מבלי לכתוב על זה. הבנתי שאני חייבת להבדיל אותו מהמלחמה אז הכנסתי באופן ממש עדין שאמא של הגיבורה אומרת לה, 'יפה מצידך שקראת לו איתן על שם המבצע'. היו גם דימויים ששיניתי, כמו המילה חטיפה, שהיא מילה שעכשיו אי-אפשר להשתמש בה. דימוי אמור להרחיב את הדעת וזה עשה את ההפך. תוך כדי הניקיון הזה גיליתי כמה עולם הדימויים שלי קשור בצבא. 'חטיפה', 'שבי'. והרי זה לא סיפור על מלחמה. אבל חרבות ברזל צבעה בצבעים עזים מאוד את הפרק הזה בספר. מישהי שקראה את הספר כתבה לי שההמתנה של הגיבורה לגבר שהיא אוהבת גרמה לה לחשוב כל הזמן על החטופים. יש לה יש קרוב חטוף, והמילה 'לחכות' זה לאדם שאיננו מבחינתה".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו רוצות לדעת שהמדינה חפצת חיים, שערך החיים הוא רב בה". אדוה בולה
(צילום: ינאי יחיאל)
ואכן, את מדברת על הברית ההורית מול המדינה, בעוד המדינה בימים אלה לא מקיימת את הברית מול האזרחים והאזרחיות, כשעדיין רבים ורבות כל כך בשבי.
"נכון. ובשביל שאנחנו נוכל להמשיך לשלוח את הילדים שלנו לצבא, בשביל החוזה הזה שחתמנו עליו ביום שקיבלנו תעודת לידה, צריך לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים הביתה. אנחנו רוצות לדעת שהמדינה חפצת חיים, שערך החיים הוא רב בה".
"בלי בדיה זה לא יהיה סיפור, זה יהיה יומן"
לא רק את האימהות הישראלית מבקשת בולה לבחון, אלא גם את הדרך אליה. את המסלול הנשי שבסופו שמלת קצפת וגבר, ואת הנורמות החברתיות שכובלות את הגוף ואת הנשמה. זה מתחיל כבר בבחירה לתאר את דירת השותפות של הגיבורה - דירה בעלת שני חדרי שינה, כשאת החדר הדרומי הממוזג עוזבות הדיירות לטובת זוגיות, מה שהופך את "החדר הצפוני" לחדר המתנה. "זו מטפורה על הדרך שאישה צריכה לעבור. קודם את תגורי בחדר הצפוני ותזיעי ותהיי עצובה, ואז תעברי לחדר הדרומי, ושם יש סיכוי לגבר ולחיים אחרים. רציתי לספר בשם הספר את המהלך הזה שיש כאילו מסלול שאנחנו צריכות לעבור, ומי שלא עוברת אותו - בואי נראה מה יקרה לה, איך היא תסתדר".
עד כמה בכלל אישה שולטת בנרטיב שלה? עד כמה נשים יכולות להתפתח על פי דרכן?
"זו שאלה יפה. אני חושבת שזה קשור לעד כמה את יכולה להפסיק להיות קשורה לבית שממנו באת, למדינה שבה את חיה, לתרבות ולמוסכמות החברתיות. גם זה שהגיבורה מתארת את המיניות כמו לבנה. ההתייחסות למין כאל דבר אסור ומכוער זו אמירה נשית שהלכה וחילחלה, וכשהיא מתחילה לשכב עם גברים היא מגלה שאולי זה לא דבר כל כך נורא. אולי זה הרגע הראשון שבו היא מתחילה להשתחרר, וזה קורה לה דרך הגוף קודם כל".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו רוצות לדעת שהמדינה חפצת חיים, שערך החיים הוא רב בה". אדוה בולה
(צילום: יונתן בלום)
במידה רבה הסיפור שלה הוא הסיפור של נשים רבות בעולם.
"כן, תמר היא נשים רבות. יש נשים רבות שיזדהו עם חוויית השחרור, עם חיפוש ומציאת הקול שלך בעולם, כי זה סיפור נשי מוכר מאוד. ובעיניי הספר מתעסק ברגע שאותו לא מאדירים בספרות ובחיים - והוא רגע סיום האהבה בין שני אנשים. אנחנו מאדירים את רגע ההתאהבות, אבל נס גדול לא פחות הוא לגלות שאינך מאוהבת יותר בגבר שעשה לך רע. הספר מבקש להגיד שיש עוד נס שלא נופל בחשיבותו ובנסיותו מנס ההתאהבות, והוא נס סיום האהבה. זה נס גדול כשזה קורה לך, כי יש נשים שזה לא קורה להן, והן נשארות כבולות לגבר שלא אוהב אותן שנים רבות".
וזה מתוך חוויה אישית?
"אני יונקת את כל מה שאני כותבת מאזורים שאני מכירה, יש בזה אלמנטים שקרו גם לי, אבל לא כך קרה לי. בלי בדיה זה לא יהיה סיפור, זה יהיה פשוט יומן. אני כותבת בחורה שצעירה ממני בהרבה שנים, אבל אני מכירה את הבחורה הזו היטב, והרגע שבו הלב שלי חזר להיות שלי אחרי אהבה רעה הוא נס גדול".
"אף אחד לא מירר בבכי כשלא הגעתי לאודישן. זו הייתה פרידה הדדית"
בולה, בת 43, מבינה דבר או שניים על חישוב מסלול מחדש. דווקא כשכיכבה על מסך הפריים-טיים, כשמאחוריה תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע היא החליטה לרדת מהבמה. "היום אני מבינה שהיה לי מה לומר וחשבתי שהמשחק זה הכלי שלי, אבל גיליתי שלא", היא מודה, "אני זוכרת ימי צילום שהייתי יושבת ונורא מתגעגעת לשבת מאחורי שולחן הכתיבה, כי כתבתי במקביל. זו תחושה שאת יושבת על כיסא שהוא לא בדיוק שלך. והיו גם תפקידים שקיבלתי ולא רציתי לעשות אליהם אודישן כי הרגשתי שזה לא טקסט שאני רוצה להגיד, שאני לא עומדת מאחורי הדמות הזו, הנשית, החלשה. בעונה הראשונה של 'צומת מילר' (שבה גילמה בולה את אשתו של אדיר מילר, ר"א) התפרסם הספר השני שלי והרגשתי לא שייכת, והרגישו שאני מרגישה לא שייכת. בסוף העונה הזו נפרדנו באווירה טובה. אני מרגישה שהשנים שלי כשחקנית הפכו אותי לכותבת הרבה יותר טובה. אני מבינה דמויות באופן עמוק דרך הרגליים, הולכת בתוך הכפכפים שלהן, כותבת דיאלוגים יותר טוב. השנים האלה נתנו לי הרבה השכלה אנושית. להיות שחקן זה להסכים כל הזמן לעמוד במבחן, ובואי נגיד שאף אחד לא מירר בבכי כשלא הגעתי לאודישן. זו הייתה פרידה הדדית".
הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים, כשלפני שבע שנים התגלה גידול בראשה. "בדיעבד היו הרבה רמזים אבל לא ידעתי לצופף אותם האחד לשני, וכשזה התגלה זה היה מאוד מטלטל", היא חושפת לראשונה. "הייתי בת 36, אמא לילד בן שנתיים, ולמזלי הגידול התגלה כשפיר. עשיתי ניתוח, הוציאו אותו ועברתי את זה מאוד בשלום. לא דיברתי על זה עד עכשיו, אנשים רבים סביבי לא ידעו שזה מה שעברתי. אני גם תוהה את מי זה מעניין עכשיו. נכון, היה לי פנצ'ר בגלגל, אבל אנשים עכשיו מתמודדים עם קשיים איומים. זה כמעט לא צנוע לדבר על הקושי הזה, שלשמחתי ולמזלי הוא מאחוריי, כשיש לאנשים היום קשיים כל כך איומים".
6 צפייה בגלריה
"השנים שלי כשחקנית הפכו אותי לכותבת הרבה יותר טובה". מתוך "צומת מילר"
(צילום מסך, קשת)
ובכל זאת, האירוע המטלטל הזה שינה אצלך משהו? דחף אותך ליצור יותר? אחרת?
"באופן מוזר, לא. הרגע שהרגשתי שוב בריאה היה כששכחתי את כל ההתניות שהבטחתי לעצמי. הרגע שבו את חוזרת להתנהג כאילו החיים לא מסוכנים עבורך וכאילו את לא על זמן שאול, זה היה עבורי סימן לבריאות".
היום עדיין מזהים אותך ברחוב כשחקנית?
"המון. אומרים לי, 'את השחקנית הזו'. ואני לא מתחילה להעמיד בן אדם על טעותו, אבל הבן שלי אומר, היא כבר לא שחקנית, היא סופרת, מכיר את 'בריכה עירונית?'"
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
