"מעת שאני קורא בספרים לא קראתי דברים של טעם כאלה, שיחד עם רחשי-הכבוד שהרגשתי בלבי להם התעוררה בי התנגדות נמרצה להרבה מחשבות בם".
הדברים המפורסמים האלה של ברדיצ'בסקי, שנאמרו ביחס לאחד העם, רלוונטיים גם למפעל המו"לי החשוב ביותר שנתקלתי בו בחודשים האחרונים (שמתוכו הם מצוטטים): ההוצאה במארז מפואר של כמה מהמסות המפורסמות שהטיל כרימוני יד הגוּתיים ברדיצ'בסקי לתוך הפולמוס העברי בתחילת המאה ה-20 (בעריכת חוקרו המובהק, פרופסור אבנר הולצמן). הקריאה בקבצים, בתוכנם ובצורתם, כל כך מתסיסת ומפוצצת מחשבה, בענייני הכלל (כלל ישראל והכלל האנושי) והפרט, גם כאשר לא מסכימים איתם.
דווקא נושאו "הרשמי" של הפולמוס ההיסטורי בין ברדיצ'בסקי לאחד העם הנפרס כאן אינו העיקר לטעמי, בכוח השפעתה של הקריאה בקבצים ב-2024. זה היה פולמוס מעניין ומסעיר מאוד על אופייה של התרבות היהודית-עברית בין אחד העם, התלמיד-חכם המתון והשקול, שביקש לעצב תרבות יהודית לא דתית מתוך עיקרים שקיימים במסורת היהודית, לבין ברדיצ'בסקי הסוער, האריסטוקרט הרוחני, שקרא תיגר על התפיסה שיש בכלל יהדות אחת, או שיש להגביל את האינדיבידואל מישראל בדרכו הרוחנית החופשית. בהיבט אחר הייתה זו וריאציה על המחלוקת הנצחית בין הפילוסופים למשוררים, שעליה כבר הכריז אפלטון ב"המדינה". אחד העם הקפיץ את כל הקהילה הספרותית העברית בהכרזתו הידועה והידועה לשמצה כי בכתב העת "השילוח" לא תיכלל ספרות יפה: "ופואיזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה - יבקשו להם בחורינו בלשונות העמים".
גם רכיב מפורסם אחר במסות, הניטשיאניות הוולגרית מעט, המבקשת לאתֵר במסורת ישראל "בריונים" תקיפים שיהוו מודל לעם נרפּה, לא ניצב בעיניי במרכז הסערה שמחוללים הכתבים האלה היום בנפש קוראיהם.
ממרחק של 124 שנים, מה שמסעיר בקריאת הקובץ הוא, ראשית, ההבנה שיש לקרוא את ברדיצ'בסקי נגד עצמו. הקריאה הנלהבת שלו לחירות רוחנית ספוגה כולה, מאחרית עד ראש, בתרבות יהודית שורשית. העברית רווית המקורות שבה הוא כותב על ההליכה למרחקים הגדולים ביותר מהממת בדיוק בגלל שהיא בשר מבשרה של המסורת. עם כל הרצון שלו להפוך את הצעירים שהוא דבּרָם ל"אנשים חדשים" (ביטוי שהוא משתמש בו), הוא לא אינדיבידואליסט תלוש. מנקודת המבט של 2024, אתה מבין שברדיצ'בסקי הראה לנו שדורו היה הדור המרשים ביותר בתרבות העברית המודרנית בגלל שהיה דור מורד, קרי - דור שינק הן מהמסורת והן מהמרידה בה. עם תום המרד - תמים גם, באופן יחסי, ההישגים. אך למרבה המזל, הצער והמורכבות, המרד לא תם. נקודת המבט הרטרוספקטיבית שלנו מאפשרת לנו לראות שהחילון אינו תהליך ליניארי ובלתי הפיך, אלא מעגלי. דור הולך ודור בא והדת והחילון לעולם עומדים. ולפיכך גם כוח ההשפעה הפוטנציאלי של ברדיצ'בסקי.
ומה עוד פועל על הקורא בעוצמה ב-2024? ישנה כאן פילוסופיה לירית, הגות אישית, שמתלבשת בלבוש עברי שורשי, ומפעילה קסם אתי-אסתטי ("אתי" כי היא דוחפת לחשיבה) על קוראהּ. האינטימיות של המחשבה, הדחף והדחיפות הפילוסופיים, החיטוב של העברית המנסחת, כל אלה שופכים מרוחם על קוראיהם.
המחשבה צריכה להיות חלק מהחיים, כותב ברדיצ'בסקי בקובץ הרביעי. הוא כותב כנגד אנשים ש"להם המחשבות אינן תוצאות תסיסת החיים ומהלכם [...] אחרי שאין להם חיים כלל". בקיצור, אם אין לך חיים - אל תעשה פילוסופיה.
2 צפייה בגלריה
האוסף "סתירה ובנין", מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בעריכת פרופסור אבנר הולצמן
(באדיבות הוצאת בלימה)
והנה ניסוח נפלא מהקובץ הראשון, המבטא הן את העבריות השורשית והן את ההתלהבות לעצם פעולת המחשבה, ניסוח עברי של העיקר הסוקרטי המצווה ראשית לדעת שאתה לא יודע: "ברי הוא אצל חכמי ישראל, אצל כל ישראל ש'ברי ושמא ברי עדיף'. אבל לדידי לא ברי אותו דבר כל כך - אדרבא, באותו הדבר הנני חושב להפך, להפך ממש: ברי ושמא שמא עדיף... הברי הוא בעיני ס ו ף כל מחשבה [...] בעוד שהשמא היא היא חיות הנשמה, המחשבה".
גם הוויכוח של ברדיצ'בסקי עם אחד העם ותומכיו על מקומו של הספר בתרבות העברית מקבל צבע מעניין ב-2024, כשאנחנו נאבקים בשוחות על שימור התרבות הגוטנברגית. כמה מעורר, למשל, הציטוט שמביא ברדיצ'בסקי מפיארברג, בר הפלוגתא שלו: "הנצחון העברי הוא נצחון הספר בתבל!"
חלק ניכר מההתססה המחשבתית של הקריאה כאן נוגע לשאלה מה נשתנה מ-1900, כשהפולמוס הזה הסעיר את כל המרחב התרבותי העברי. לא מבחינת הנושאים הספציפיים, אלא: מה השתנה במבנה הרגשי-רעיוני שלנו? נדמה לי, שניתן ממש למדוד לאור הקריאה במסות תהליך משמעותי שאני מכנה "אובדן רצינות" שעבר עלינו מאז. אנחנו מתייחסים לעצמנו בפחות כבוד עצמי. לשם הטעימה וההטעמה: באחד הרגעים כאן כותב ברדיצ'בסקי בבוז על תענוגות האכילה. ואנחנו, כידוע, שמנו אותן על ראש שמחתנו. תהליך אובדן הרצינות, אגב, אינו רק שלילי.
ברדיצ'בסקי כותב בחן גדול שהוא לא בא לקבוע מסמרות: "ואנכי הנני רק אדם מישראל שהתחיל לחשוב לו מחשבות אודות כל הנעשה ונחשב אצלנו, אודות ערכי חיינו ומהות חיינו, אודות קיומנו וחורבננו". השבח הגדול של הקבצים הוא שהם מעוררים לחשיבה כך שניתן לכתוב עליהם: "זהירות - מידבק!".
סתירה ובנין - סט שמונה כרכים, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, עורך: אבנר הולצמן, הוצאה לאור: בלימה
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
