חייבים קצת הומור
נולדתי עם חור בעור התוף באוזן ימין ואני לא שומע בה כלום, לכן הפרופיל שלי היה נמוך והייתי בתיאטרון צה"ל. בבית הספר תמיד שיחקתי. אני גם שטותניק מאוד גדול. חייבים קצת הומור כדי לעבור את החיים האלה, את האבסורד והטמטום. בשנים האחרונות אני מרגיש שאם אני במקום הזה, אז יש לי תפקיד. אני מחויב להדהד, לדבר, להעיר ולהאיר, בסיפורים וביצירות, את המקום שלי.
מציאות שטורפת את הקלפים
כשהופעתי בפני מפונים וחיילים הרגשתי את הזהות שלי, את השייכות ואת השורשים באופן הכי חזק שיש. הופעתי עם אבי גרייניק, דפנה דקל ואלון נוימן. ישבנו עם משפחות שאיבדו בית, עם חיילים באסף הרופא ובתל השומר. לפעמים שרנו שיר, לפעמים באמת הקשבנו להם והבטנו לאנשים בעיניים וראינו שהם זקוקים לחיבוק הזה. הכי בלט לי שם הפער בין האנשים שחירפו את נפשם, בין היכולת הזו להתגייס, להיות אחים זה לזה, לבין כל מי שמשחק בחיינו. אבל זה גם המקור לתקווה - הופענו בקיבוץ בצפון, היו שם אנשים משדרות וכולם היו כל כך ביחד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו אני כותב מחזה על 7 באוקטובר שמביא עדויות של חמישה אנשים, בהם חקלאי מהצפון, צעירה מנובה ואמא משדרות. מדובר בדמויות פיקטיביות שמבוססות על קטעי חיים ודברים ששמעתי בהופעות במלונות ובבתי חולים. אנחנו פה במציאות שטורפת את הקלפים, ואם אתה מצליח לפגוע ביצירה שמדברת באופן אפקטיבי את החיים שלנו, הקהל יוצא ממנה עם משהו מהותי.
אני מפגין על הכל
בכל פעם שאין לי הצגה, אני הולך להפגין. אני לא חושב על עצמי כעל שחקן ומה ההשלכות של זה. יש לי פה, יש לי מוח, ואני משתמש בהם כדי להביע את מה שאני חושב, שאנחנו חסרי הגנה וחסרי ביטחון בזמן שבני עמנו חטופים שם. אם יש משהו שהוכח גם אחרי 7 באוקטובר, הוא ההקרבה והגבורה שיש פה לאנשים, לעומת הזילות בחיי האדם, ההפקרות, הזחיחות, הציניות והשימוש בנו. אני כבר לא מצפה לשם דבר מנתניהו. זה תלוי רק בנו, בכל מי שיש לו את היכולת לתת קונטרה לְמה שהאיש הזה והסובבים אותו עושים למדינה. עכשיו הוא הודיע שהולך להיות יום אבל לאומי בגלל האסון שפקד אותנו. האסון לא פקד אותנו; הוא נגרם בגלל מי שפיקד עלינו, וזה היה יכול להימנע.
לא רוצה לעצבן
היו הערות ואזהרות וקללות ברשתות החברתיות בגלל דברים שאמרתי. אני לא יודע אילו עבודות אולי עלו בשולחנות הדיונים ונפסלו בגלל סיבות כאלה. זה גם לא משנה לי הרבה. אנחנו לא רוצים לעשות גלים, לא רוצים לעצבן, ובד בבד יש מי שמנצל עד תום את הפחד הזה. המדינה קורסת, לא מתפקדת ואתה מוצא את עצמך בוויכוחים על שיר לאירוויזיון.
האלימות כלפי המפגינים מפחידה אותך?
ההזמנה לאלימות היא ברירת מחדל עכשיו. ראיתי באחת ההפגנות אישה מחזיקה ילד קטן, וסוסים עולים על המפגינים שעל המדרכות. זה גם יכול להוביל להרג. לא האמנתי כשראיתי מכת"זיות מתיזות מים על משפחות החטופים. אלו אנשים שתובעים להחזיר את בני המשפחה שלהם, אז לא רק שהפקרת אותם, גם השפלת אותם?
פלא הקרוי אדם
הילדים שלי הם שדרוג של הדור שלנו. יש לי חמישה: יהלי הוא אנימטור מוכשר, אמא שלו, מאיה (חנוך), היא ציירת נפלאה, ועמרי, הזמר והיוצר, מוכשר מאין כמוהו. התאומות ליבי ונטע (מהנישואים לשירה רוזנפלד) חיות בניו־יורק, ואורי, הבן שלי מגוני, בן שנתיים. הוא הבוס החדש של הבית.
ליבי ונטע בחרו ללכת בדרך שלי, במשחק. לעמרי יש את זה בגדול. הוא כבר מנער את הצל של סבא שלו. כמו ששאלו את אביתר בנאי בתחילת הדרך איך זה להיות אח של מאיר עד שהוא נהיה אביתר, גם את עמרי יפסיקו מתישהו לשאול איך זה להיות הנכד של שלום חנוך. אף אחד לא מכין אותך לאבהות, אבל במובן הזה היום אני קצת יותר רגוע. עכשיו יש לי יותר זמן לתהות על הפלא הקרוי אדם. ממרום גילי יש לי פליאה מכל חמשת ילדיי. דרך הקטנצ'יק אני רואה את הדרך שעברו כל ילדיי הגדולים. בא לי לאסוף את כולם אליי ולהגיד - גרסיאס א לה וידה. תודה לחיים.
תסריט שהוא צעקה
הסרט "טור פרידה" היה מנוגד לכל תרחיש של היתכנות, אבל בזמן ההוא, בתקופת הקורונה, שבה הושתקנו ושותקנו, עם המסכות והחיסונים, פארסת המשפט הבלתי נגמר של ראש הממשלה, ההפגנות ועוד מערכת בחירות - היה נראה שהדבר הכי הגיוני בעולם זה לעשות סרט שידבר בדיוק על זה. רוני ניניו, שביים את הסרט, ואני כתבנו תסריט על עיתונאי שכותב מאמרים נגד נתניהו. מפחד מאוד גדול שיישפך כאן דם, בלי תקציב ובלי מצופים, נכנסנו לים הגדול והתחלנו לשחות. הסרט הוא הכי קרוב למה שהייתי רוצה לצעוק.
אין לי לאן ללכת
ב"טור פרידה" אני אומר לבת שלי, "את חושבת שאת יכולה לחיות במקום אחר?" אנחנו מדברים על תקופה שבה עשרות אלפים מתייאשים ועוזבים את הארץ, לא רואים במקום הזה עתיד. אני יודע שאני לא יכול לעזוב. יכול להיות שאני לא מפחד עד כדי כך ויכול להיות שאני מנותק. חייתי בחו"ל, אני יודע מה הרווח ומה ההפסד בזה. יש אנשים מדהימים בארץ הזאת. יש לי חברים שאני לא יכול לדמיין את עצמי רחוק מהם. זו השפה שלי ואני יוצר פה. אני לא יודע אם יהיה לי מה להגיד במסצ'וסטס. חברים גם מספרים על פחד מאוד גדול עכשיו, על אנטישמיות שגואה בעקבות כל מה שקורה פה.
השראה מדויד גרוסמן
דויד גרוסמן כותב ומדבר על אכפתיות וחמלה, ולצד זה מציב מראה בלתי מתפשרת. דין וחשבון מתמשך עם המקום שבו אנחנו חיים ועם התהליכים שקרו בו. במובן הזה, גרוסמן היה ונשאר עבור רבים, גם עבורי, השראה גדולה. בימים שאין בך את המילים, ויש לנו הרבה ימים כאלה לצערנו, לקרוא או לשמוע את גרוסמן מדבר, תמיד מסמן בסוף איזה כיוון. הוא קומבינציה נדירה של מצפון ומצפן. הלוואי שהיה שמץ מתפיסת העולם שלו גם לאנשים שהגה המדינה בידיהם, מקידוש החיים, מראיית האחר וראיית האדם באשר הוא אדם. לשחק דמויות שהוא כתב מרגיש לי כמו אחת המתנות הכי גדולות שהמקצוע שלי יכול להציע. עם הדמות של דובלה בהצגה 'סוס אחד נכנס לבר' אני מרגיש כמי שצולל לתוך נבכי נפש מסוכסכת של בן אדם שהלך לאיבוד ונשמתו רוצה לחזור הביתה. משהו שהמדינה שלנו הייתה צריכה לעשות מזמן.
למה כששיחקת בהצגה "אישה בורחת מבשורה", שזכתה כמעט בכל פרס תיאטרון אפשרי, המועמדות שלך לפרס לא הוגשה?
בפרסי התיאטרון של אותה שנה, נשאלתי על ידי רבים, כולל גרוסמן עצמו, איך ייתכן שעם כל המועמדויות של ההצגה, הקאמרי לא העלה את שמי. גם אני שאלתי. בשיחת מאחורי הקלעים נאמר לי מההנהלה אז, שזו הייתה בקשה מיוחדת של הבימה (שהייתה שותפה להפקה) כדי לאפשר זכיות גם לאנשים אחרים.
לבחור מלחמות
אתה יכול לעזוב מאלף סיבות את מקום העבודה שלך, או לסיים מערכת יחסים שלא היטיבה איתך, אבל מה אתה עושה כשהחברה שבה אתה חי, הערכים והחוקים שלה, הופכים אותך לזר בתוכה? לבוגד? החיים הבוערים שלנו פה מכריחים אותנו תמידית לבחור את המלחמות שלנו. יאיר קפלן, הגיבור של הסרט "בית" - שאת התסריט שלו כתבתי יחד עם בני פרדמן הבמאי, על פי סיפורו האישי - לא נותן את הלחי השנייה. הוא יוצא למלחמת עולם כשדורכים עליו שלא בצדק. זה החיבור שלי לסיפור הזה, שלא קשור רק לחברה החרדית שבה הוא מתרחש, אלא הוא משל לאדם בתוך כל חברה.
אחרי העבודה על הסרט, אתה עוד מאמין שהחברה החילונית והחברה החרדית יכולות לחיות ביחד?
אני מאמין שדתיים וחילוניים יכולים, למרות החיכוכים, למצוא את הדרך לדו־קיום, אבל אני מאמין באיש באמונתו יחיה ולא בשלטון שכופה דברים על אחרים. מוגזם להגיד לבן אדם לא להביא פיתה לבית החולים בפסח, אבל גם אני לא אכנס בחראקות לבני־ברק בשבת, כי אין לי מה לעשות שם. חיה ותן לחיות.
אין חצי דמוקרטיה
בלתי נתפס בעיניי שבמציאות הצורחת שלנו, כשהמדינה מנוהלת בידי חברי כנסת שמפרקים לה את הצורה, אנשים עדיין אומרים "אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה". אין אספקט אחד בחיים שלנו שלא נגזר מהחלטות פוליטיות. בפוליטיקה, כמו בהיריון, אין גם וגם. במדינה אין חצי חופש, חצי דמוקרטיה. זה יש או אין. החיים שואלים אותך - זה סבבה בעיניך, או שזה נורא ואיום? אם זה רע, חולה, מעוות, אלים, גזעני, לא שוויוני, ואתה לא נכנס לזה כי אתה "לא רוצה להיכנס לפוליטיקה", זה יחזור אליך ביג טיים.
לא התאוששתי מרצח רבין
עכשיו אני בחזרות על "טרטיף" של מולייר עם הבמאית רוני ברודצקי בתיאטרון הקאמרי ואני מלא התלהבות. זה מחזה רלוונטי מאין כמוהו, על איש שמשתלט על בית בחסות הדת, ובעל הבית העיוור שהולך שבי אחריו. זאת הפעם השלישית שאני משתתף בהפקות של המחזה הזה. ב־4 בנובמבר 1995, כשהיינו באמצע ההצגה, אחד השחקנים שמע את השידור מהעצרת בכיכר מלכי ישראל ואמר, "ירו ברבין". הקהל לא ידע על זה עד שההצגה נגמרה. האנשים יצאו מהאולם בקריאות שבר. אני זוכר שכשחזרתי הביתה אמרתי לעצמי שאם נרצח ראש ממשלה על ידי יהודי חובש כיפה, הכל יכול לקרות. האדוות של הדבר הזה הביאו אותנו עד הלום.
צעדים ראשונים כמבוגר
הסרט "חדר משלו" מתאר את השנה האחרונה והמאתגרת של אורי בתיכון. פחדים, חוסר ריכוז, צבא מתקרב, והנחמה היחידה שלו - נסיעה של השכבה למחנות הריכוז בפולין. בתוך כל זה גם הבית שלו מתפרק. מאוד רציתי לעבוד עם הבמאי מתן יאיר. אהבתי מאוד את "פיגומים" ואת "בגרות" שלו. בכתיבה, בבימוי שלו, הוא מתבונן באנשים ונותן להם להיות. גלעד לדרמן בתפקיד הראשי הוא תגלית מקסימה. גם ירדן בר־כוכבא, שחיכיתי מספיק כדי לעבוד איתה, משחקת בסרט. זה סרט מלא בחום ואהבת אדם, שמחזיר אותך לתקופה הזאת בחיים, שבה אתה נפרד מנעוריך ועושה צעדים ראשונים מהוססים כבוגר.
כבר לא רוצה לבלוע את כל העולם
ב־3 באפריל אני אהיה בן 60. יהונתן גפן כתב, "הימים עוברים וגם אתה", וזה הכי מדויק. אני לא חושב על הגיל. אני מן הסתם רואה את המספר הזה ואני לא מאמין. אני משתדל לזכור שאני צעיר ברוחי, וצריך להזכיר לגופי שלא יפריע לי. אני כבר מזמן לא רוצה לבלוע את כל העולם. יש לי שחיקה בגב התחתון והרבה פעמים אני שואל "מה" בגלל בעיות השמיעה שלי. ואז אשתי אומרת, "בוא תתקרב ואני אגיד לך".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
