דווקא בתקופה שבה הסוכנים הבינלאומיים נזהרים לפתוח מיילים מישראל, כשהתותחים רועמים ועוד לא יבשו עינינו מדמעות, נוחתת בארץ חגיגה ארגנטינאית עולצת של איחוד. ועוד אחרי 20 שנה. 'המורדים' אפילו לא חלמו בספרדית בתחילת המילניום שיהפכו לכוכבי ענק בישראל, ובהמשך בעולם הלטיני. אבל ארץ הקודש פתחה להם את כל הקלפים לקריירה ובשעת משבר, אתה לא עוזב את מי שהושיט לך יד ראשון. בנחמין רוחאס ופיליפה קולומבו, למשל, לא היססו לרגע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כן, היינו מודעים לכך שאנחנו מגיעים לישראל במלחמה", אומר בנחמין. "זו לא סיטואציה נעימה, אבל התחלנו לתכנן את המופע הרבה לפני מה שקרה, ואז כמובן הכל התעכב. אבל בהפקה הישראלית אמרו לנו שעכשיו זה תזמון מעולה בשביל האנשים בישראל, ועדיף שלא נבטל".
הייתה סכנת ביטול?
"לא מבחינתי. רצינו לחזור ולהעלות את המופע הזה, אחרי 20 שנה, והחלטנו שזה הזמן הנכון. אנחנו ממשיכים להתפלל לשלומם של הישראלים ולשלום בכלל, כמובן. לא רק בישראל, בכל העולם, בגלל שאנחנו חיים בזמנים מטורפים. חבל שאנחנו מגיעים בתקופה כזו, אבל בחרנו לעשות את זה כדי להראות שהאהבה חזקה יותר מהכל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פליפה: "מסכים עם בנחמין במאה אחוז. כמובן שאנחנו להקה בינלאומית וגרים בארגנטינה, אבל יש לנו הרגשה שאנחנו גם קצת מקומיים כאן. על בסיס ההיסטוריה והקשרים בינינו, נוצר גם חיבור מיוחד לישראל, אז מבחינתנו, זה הגיוני להופיע אצלכם עכשיו".
אני מרגיש בדברים שלך, גם באינטונציה, חיבור אמוציונלי לכאן.
"כן, תראה, הייתי פה בעבר, גם בשנים האחרונות, והתחברתי רגשית גם למקום, גם לאנשים. יש לי חברים בארץ, אחד מהם הפך לא מזמן לאבא, שאני רוצה לראות. תמיד כיף לי לבקר בישראל, אבל הפעם אני רוצה גם למצוא זמן להיפגש עם חברים, ללכת לבתי קפה, לנמל בתל־אביב. מאוד מחכה להגיע".
קולומבו יודע על מה הוא מדבר. ספק אם לפני 20 שנה היה מקום בעולם שבו קיבלו את "המורדים" בחיבוק אוהב כמו בישראל. הסדרה עלתה בהפקה של חברת דורי מדיה וכריס מורנה במאי 2002 וכבר בשנה שאחריה כוכביה הופיעו בארץ לראשונה. ב־2004 הם חזרו לסדרת הופעות בהיכל מנורה (נוקיה בעבר) בתל־אביב, שסחפו אליהן יותר מ־150 אלף איש, אחד השיאים בתולדות יחסינו עם האמנים הבינלאומיים. אחרי תחינות של המעריצים, רחשים, שמועות והבטחות לאיחודים שלא התרחשו, עלתה עננה של חשדנות גם מעל סימני האיחוד הקרוב של "המורדים", בעיקר בגלל המלחמה.
אבל המפיק יאיר דורי בשיתוף היזמית בר רימוני הצליחו לתת הרגשה מספיק בטוחה לארגנטינאים, לצד, כמובן, מנוף כלכלי ראוי. וכך סגרו "המורדים" על שתי הופעות בלייב פארק ראשון־לציון, ב־25 וב־27 באפריל, חול המועד פסח. בנוסף לבנחמין ולפליפה מגיעים פירו סאז, שגם מנהל אמנותית את המופע, חורחה (קוקו) מאחיו, מיכאלה ואסקס, פרנסיסקו (פראן) באס, חסמין בקר ורלה, פבלו הרדיה, ג'ורג'ינה מוז'ו, דייגו גארסיה, דייגו מסגליו ובלן סקאללה. את הצד הישראלי במופע ייצגו אנה זק, אור כהן וחן אהרוני.
בנחמין רוחאס לא ישכח לעולם את הרגע שבו הגיעו לנמל התעופה בן־גוריון. "אני זוכר שאנחנו מתחילים לנחות ואני קולט את הטירוף סביבנו. כשהמטוס עצר, היו כבר מלא אנשים על המסלול! לא ייאמן. זה היה כמו, כמו..".
שהביטלס הגיעו לעיר.
"כן, כן. זו הייתה התחושה שלי ממש. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בתל־אביב, הייתי עוד בגיל העשרה, חוויה".
היום, כשיש את נטפליקס או אפל־טי.וי, אפשר לחזות אם כוכבים מארגנטינה יצליחו גם בישראל. אתם לא ידעתם, מכאן אולי הגיע השוק שלכם.
"בדיוק. אמרו לנו שבישראל מחכים לנו אהבה, הרבה ממנה, וחברים. אמרנו אוקיי, בסדר. האמנו, אבל עד שלא רואים את זה מקרוב, לא קולטים את סדר הגודל. כשהמטוס נעצר בבן־גוריון זה היה בפירוש שוק. לקחנו את המצלמות שלנו מהר מאוד כשירדנו מהמטוס וניסינו לצלם את הקהל, בזמן שהאנשים צילמו אותנו. כאילו היינו גם המעריצים שלהם. לא יכולנו להאמין שבמרחק של 10,000 מייל יש אנשים שאוהבים אותנו ככה".
היית שואל את מראדונה, שהיה פה שלוש פעמים. גם מסי ביקר לא מעט. מצד שני, אותם לא הגיעו לקבל אלפי אנשים בשדה.
"הייתי חמש פעמים בישראל, ואם אני זוכר נכון, את מסי פגשתי פה, בפעם הראשונה בחיים שלי".
פליפה, אתה זוכר משהו דומה?
"אחד לאחד כמו בנחמין, וזה היה מדהים. אני זוכר את הפעם הראשונה שהגענו עם כריס מורנה וקמילה בורדונבה (מריצה ספיריטו). אמרו לנו קודם, תשמעו, זו הצלחה ענקית בישראל, ואז יאיר הציע שנבוא לראות עד כמה. תקשיב, לא עשינו כלום! רק אמרנו 'היי' לאנשים ובכל מקום סביבנו היה קהל עצום. בקניונים, בפארקים, אפילו כשביקרנו בבית חולים הגיעו המונים".
כמעט הגיעה משטרה אליכם בלילה למלון.
"היו מסביב למלון שלנו כל היום אנשים ששרו ונשארו לעמוד שם גם בלילה. לא יכולנו אפילו לצאת למרפסת, כי כולם התחילו ישר לצעוק. בפעם השנייה בישראל כבר הייתה לנו בעיה להזמין מלון. לא רצו לקבל אותנו, כי אף אחד בסביבה לא הצליח לישון".
אני מאמין שיש מספיק אנשים בתל־אביב שישמחו לארח אתכם.
בנחמין: "יש לנו 45 אנשים בצוות. יש לך מקום?"
מיכאלה: "לא אשכח שהיו מעריצים שחיכו כל הלילה ליד המלון, שרו את השירים שלנו בספרדית עם פוסטרים וכרזות, כמו 'פליפה, תעשה לי ילד'. קיבלנו המון אהבה בישראל".
חסמין בקר ורלה: "מה שחווינו בביקורים שלנו בישראל לא ניתן להסבר".
ובכל זאת?
"זו אהבה ללא תנאים, יחד עם אופוריה וריגוש מטורף. זה להרגיש שאתה בבית, למרות שאתה מעבר לאוקיינוס. יש לי גם זיכרון יפה מהפסח בישראל, היה כיף לחלוק איתכם אז את החג".
מיכאלה: "המצה זה בעצם לחם של צליאקים?"
לא ממש.
חסמין: "היו משפחות ישראליות שהזמינו אותנו לחגוג איתן, שזה היה יפהפה, ואני גם זוכרת שהיה טירוף בדרך מהמלון להיכל התרבות".
פליפה: "אני לא יכול להסביר את מה שקרה עם 'המורדים' בישראל, ואולי בעצם יש דברים שלא צריך לחפש להם הסבר, רק ליהנות מהם ולהיות אסירי תודה. חלק גדול מהקריירה המדהימה שלנו התחיל במופעים בישראל. זו אחת הסיבות לכך שאנחנו מפיקים את האיחוד הזה אצלכם. זו הדרך שלנו להודות על כל האהבה שהענקתם לנו לאורך השנים, ועכשיו גם לדור הצעיר".
בנחמין: "למעשה, בישראל קיבלנו בפעם הראשונה במה של ממש. עמדנו מול קהל, שרנו בהופעה חיה, עם להקה אמיתית. מישראל המשכנו לסיבוב הופעות באמריקה הלטינית, בספרד, בארצות־הברית ובארגנטינה כמובן. זה מה שנתן לנו ביטחון כמוזיקאים. היינו בני 16, ומעולם לא עשינו את זה לפני כן. חשבנו שמפני שבתל־אביב הכל התחיל, מבחינת הופעות גדולות, זה יהיה רעיון טוב לחגוג בישראל את האיחוד הזה".
מעבר לקשר הישראלי, למה בעצם להחזיר את "המורדים" אחרי 20 שנה?
פליפה: "תשמע, בנחמין מזדקן, אז אולי אין לנו יותר מדי זמן לאיחודים בהמשך".
ואתה הולך ונהיה צעיר, אז זו בעיה.
בנחמין: "כן, ככה זה איתו".
פליפה: "אני אמנם הולך ונהיה צעיר אבל אנחנו צריכים לרקוד 'בוניטה דה מאס' ואולי בעוד כמה שנים לא נוכל להזיז את המותניים כבר".
בנחמין: "זה לא קשור לגיל, אני לא רקדן טוב".
פליפה: "אתה חושב שלא, אבל אתה רקדן מצוין. אתה יכול לרקוד בכל הסגנונות".
בנחמין: "הוא אוהב אותי".
פירו: "אני מסתכל על הקולגות שלי ונראה כאילו הזמן לא עבר. אני שומע את בנחמין ואת פליפה שרים ושר יחד איתם כאילו זה היה רק אתמול. אנחנו אותם אנשים, עם קצת יותר שנים עלינו והרבה יותר ניסיון, אבל התשוקה למוזיקה ולבמה עדיין בפנים, שם, ללא שינוי".
חורחה: "אבל יש יותר כאבי שרירים".
חסמין: "וגם יותר קמטים".
פליפה: "יש עוד סיבה לאיחוד - להיפגש עם שאר החבר'ה. כמו טיול של פרטנרים למקום שהם ממש אהבו ושבו אהבו אותם. מדהים שיש לנו את ההזדמנות הזאת אחרי 20 שנה, לחזור ולהרים את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים, פשוט להגיד תודה על כל השנים האלה".
פראן: "זה לא קשור רק ל־20 שנה שחלפו, אלא לקשר שנוצר בין יאיר דורי לפירו שהביא להזדמנות לחבר את כולנו. אז אני חושב שזה גם חלום של יאיר וגם קצת חלום של כולנו לחזור לישראל".
אלה לא רק מילים. "המורדים" מגלים בקיאות מרשימה גם באקטואליה ישראלית - למרות שלא שמעו על התחרות שקמה להם מצד המורדים החות'ים - ומודעים היטב למצב הרגשי שבו שרויה המדינה שאליה הם חוזרים, לניגוד הגדול בין שמחת החיים שמייצג המופע שלהם לבין השבר העצום שמייסר אותנו מאז 7 באוקטובר. "אני מגיע לכאן כאמן, לא כמי שמייצג משהו פוליטי, כדי לתת את ההופעה הכי טובה שלי", אומר פליפה, "ולהעניק לקהל שעתיים של הנאה והתרוממות רוח. פשוט כדי לעשות טוב לאנשים".
אתם מבינים שישראל עוברת את אחת התקופות השחורות בתולדותיה.
בנחמין: "אני שומע מה קורה מהחדשות, ממה שיאיר מספר לי, מהחברים בארץ. זה נורא, וכמובן אני מחבק את כולם. אני חושב שיש דברים שאני פחות יכול להעביר במילים, אלא במעשים. אני בעצם מגיע לישראל ועומד על במה כדי לעשות טוב לאנשים".
פיליפה: "מצטרף לכל מה שבנחמין אומר. אני יודע על מה שקרה בישראל, אם זה מהרשתות, אם מחברים. זה מאוד העציב אותי, זה מצב מאוד מורכב. כמובן ישר התקשרתי לחברים בארץ, לשאול לשלומם".
באווירה הבינלאומית שנוצרה, אתם לא חוששים להזדהות עם ישראל?
פליפה: "אנחנו מזדהים עם הקהל שלנו, לא עם אידיאולוגיות. כמו שאני רואה את זה, אנחנו מגיעים לחבק את האנשים בישראל. הם אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם".
היו עליכם לחצים או איומים שלא לבוא?
בנחמין: "התגובות לאיחוד שלנו בישראל היו טובות ברובן. היו גם אנשים שאנחנו לא מכירים שכתבו כל מיני דברים ברשתות החברתיות. אוקיי, אבל אלה רק עשרה אחוזים שהגיבו בסגנון, 'הו, למה אתם מגיעים לשם'. אני חושב שאם אתה רוצה לדבר על הקונפליקט במזרח התיכון, אתה צריך קודם לשבת בספרייה במשך שישה חודשים וללמוד 76 שנים של היסטוריה. אני אומר את זה לתקשורת המקומית בארגנטינה, כי חלק ממנה היא בפירוש עיתונות צהובה. רוצה לדבר על זה? אין בעיה, אבל תבוא בעוד שישה חודשים, כי אני צריך ללמוד מלא. אני לא ישראלי, אני לא פלסטיני".
מסכים איתך כאן.
"ואנחנו צריכים לדבר זה אל זה ועל זה בכבוד. אז אם אתה לא יודע מספיק על הנושא, פשוט אל תדבר. זו הסיבה שאנחנו לא מדברים, אלא עולים לבמה ועושים את מה שאנחנו יודעים הכי טוב, שזה לשיר ולשמח אנשים, וזהו זה".
חורחה: "לכולנו יש מקום חם מאוד בלב לישראל ואנחנו מאוד עצובים בגלל התקופה הקשה שאתם עוברים. בכל מקרה, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו באים להופיע תוך כדי סכסוך בסדר גודל כזה".
גם בתחילת המילניום לא היה פה שקט.
"בזמנו הביקור שלנו נפל די קרוב למלחמה עם עיראק. איך שלא תסתכל על הנושא, זה המזרח התיכון ויש שם סכסוך מאוד גדול כבר הרבה שנים. אנחנו מאחלים שהמצב ישתפר. אנחנו יודעים שעם ישראל רוצה לחיות בשלום".
אתם מגיעים לעם מאוד עצוב ברובו.
"אני חושב שאני עונה בשם כולם שמאוד ירגש אותנו אם נוכל באיזושהי דרך לגרום לעם ישראל להרגיש שמחה ואושר. אם נצליח לתרום אפילו גרגיר חול כדי לעזור לעם שאנחנו כל כך אוהבים וסובל כל כך - אפילו לרגע - זה יגרום לנו מן הסתם להרגשה טובה מאוד".
חסמין: "תודה קוקו, הסברת את זה בדיוק".
פירו, כמנהל אמנותי של המופע, האווירה מסביב אמורה להעסיק אותך.
"אנחנו מזועזעים ומודאגים ממה שקרה ומהמצב שבו נמצאים ישראל והעולם כולו כרגע. מהמקום הצנוע שלנו אנחנו תמיד חושבים שמוזיקה היא שפה אוניברסלית ומאמינים שנוכל להביא אנרגיה שונה לקהל. עבורנו הנסיעה הזו מיוחדת, כי התחלתי להפיק את המופע הזה לפני 7 באוקטובר, ומאז הוא קיבל משמעות חדשה, גם במה שאנחנו מתכוונים לעשות".
כלומר?
"זה להביא גם מוזיקה וגם זיכרונות מתקופה אהובה. מהמקום הצנוע שלנו אנחנו מאמינים שחיוני להגיע לישראל בתקופה הזאת ולהביא את המוזיקה והאמנות של 'המורדים', כולל רשימת שירים מאוד אנרגטית וחזקה. זה הכוח של המוזיקה. אני חושב שאנשים יוכלו למצוא את עצמם מחדש במהלך המופע, כי לכל אחד יש את הרגע הזה שהוא מתחבר לעצמו בנשמה ועם האנשים שמסביבו, יחד עם מה שקורה ומתרחש על הבמה".
הם עדיין מזוהים במדינות רבות בעולם שהמשיכו לשדר את הסדרה הרבה אחרי שירדה מהאוויר. "זו הייתה אחת הסדרות היותר מצליחות של התקופה", מנתח פראן, "זה לא היה קשור לזה שהדמות שלנו התבלבלה עם החיים - אלא שהפכנו פשוט להיות מפורסמים. לצאת לקולנוע הפך די מהר לעניין מסובך, ולא יכולתי כבר ללכת כרגיל לאצטדיון כדורגל, כי החיים השתנו לגמרי".
חורחה: "מה שעבר מהמסך לחיים ומהחיים למסך הוא החברות שבינינו. עלילת 'המורדים' מתרחשת בתיכון, ובמובן מסוים כשאנחנו נפגשים, אנחנו ממשיכים להיות אותם ילדים מהתיכון, למרות שאנחנו בני 40. ממשיכים לצחוק, לעשות כיף כמו אז. זו הייתה תקופה שאיחדה בינינו בקשר מאוד חזק. פראן בכלל גר במקסיקו, אני בפרו, אחרים גרים בארגנטינה ובשאר העולם - אבל בכל פעם כשאנחנו נפגשים, זה מרגיש שהזמן לא חלף".
פראן: "אני בקשרים טובים יותר עם רוב החברים שלי מהסדרה מאשר עם החברים שלי מבית הספר. אולי גם כי יש לנו יותר במשותף. 20 שנה של חברות מאוד עמוקה, כשאנחנו באמת מעורבים בחיי היום־יום זה של זה, מבקרים זה את זה, נפגשים מתי שרק אפשר. למעשה, אנחנו באמת כמו חברים מתיכון".
מיכאלה: "בתקופת 'המורדים' עשינו די הרבה סיבובי הופעות ועברנו הרבה ביחד. אלה לא היו רק הצילומים של הסדרה, או התיאטרון בארגנטינה, אלא גם לנסוע לחו"ל לבד, בלי ההורים שלנו. היה משהו מיוחד בינינו, שתרם לקשר ההדוק שלנו גם היום".
עד כמה הדוק?
חורחה: "למעשה, מיקה ביקשה לישון איתי בחדר, אבל אני אמרתי לה שאני הולך למלון אחר כדי להיות רחוק ממנה".
מיכאלה: "כן־כן, אהבתי את ההצעה של קוקו".
