בתחילת החודש אזרה השחקנית שירה נאור אומץ וטסה ללוס־אנג׳לס במטרה להגשים את חלומה הגדול: לעבור טסט. "למדתי נהיגה בגיל 16, אבל לא למדתי לתיאוריה כי המוח שלי נכבה כשהוא שומע משהו שקשור במנוע ואני חווה עילפון. עברו השנים, אני בת 30, ופתאום הרגשתי שאני רוצה להגיע בעצמי למקומות, ובא לי אוטו לנסוע בו, לשמוע מוזיקה ולבכות".
הגיוני.
"במקביל התחלתי לכתוב תסריט על מישהי שנוסעת לאל־איי לבקר את אבא שלה והוא מנסה ללמד אותה נהיגה, אז זו הייתה הזדמנות טובה. הגעתי לשם, הלכתי עם אבא שלי למכון הרישוי ואבא שלי שואל את הבחורה שם, 'מה היא צריכה לעשות?' והיא עונה: 'תיאוריה'. את מבינה? התחמקתי מתיאוריה בעברית ועכשיו אני צריכה לעשות תיאוריה באנגלית. אז אני לוקחת אטנט (תרופה לטיפול בהפרעות קשב וריכוז) ובמשך שלושה ימים אני לומדת. ניגשת למבחן ועוברת, בוכה מאושר, ואז אבא שלי אומר לי, 'קדימה, בואי נתחיל לנהוג'. אנחנו נוסעים דקה וחצי שבה אני כמעט מורידה מראה לרכב. אבא שלי מחליף אותי באמצע צומת ומודיע לי שהוא קובע לי שיעורי נהיגה. ואז אני מתחילה מסע עם מורה לנהיגה בשם דרל. שתי דקות לתוך השיעור, אני נואמת לו על מה קורה בארץ, מספרת על החטופים, ולמה מה שהוא שומע ברשתות מעוות. ובזמן מסע ההסברה הזה, דרל מחזיר לי את הידיים להגה כי אני מוצפת בדמעות ונסערת. ואני מבינה שאין לו מושג. הוא שואל, 'את יודעת מי זו טיילור סוויפט?' 'את יודעת מה זה נקניקייה? יו נואו וואט איז א הוט דוג?'''.
הוא לא שאל אם את רוכבת על גמל?
"הוא אומר לי, 'אבל את לא חווית טילים', ואני אומרת לו, 'אתה יודע שאני גרה בבניין ישן בתל־אביב, אנחנו רצים באזעקות לחדר המדרגות ולפעמים יש חתיכות טילים ליד הבית? וזו תל־אביב, עיר שבה יש נקניקיות וכולם יודעים מי זו טיילור סוויפט!' הוא היה המום. הבנתי שכשמישהו לא מכיר אז אין מורכבות, זה שחור ולבן. אני מדברת איתו, מנסה להסביר ובמקביל גם שואלת את עצמי, את בן אדם מבוגר, יש לך חיים, מה את עושה פה עם דרל?".
איך זה נגמר?
"אחרי ארבעה שיעורים, דרל הודיע לי שהייתי איומה. ניסיתי לראות אם הוא יכול לתת לי עוד שיעור. הוא אמר, 'אין לי'. הרגשתי שזה קשור לזה שאני ישראלית, וזו לא תחושה שהכרתי. רק אנשים שעברו את זה מבינים כמה זה מורכב כשאתה מייצג את המלחמה שמתרחשת במקום שממנו אתה בא. את רואה את ההבדל בין אנשים שחוו את זה לבין אנשים שנורא נהנים להיות נאורים וליברלים, כשחלק מהם ממקומות שעשו דברים איומים, פשוט לפני הרבה יותר זמן".
מסכימה איתך, ולא יכולה שלא לשאול - עברת בסוף טסט?
"יצאתי למסע אימונים עם אבא שלי. רציתי להוכיח לדרל שאני הולכת לעבור. ביום של הטסט לקחתי חצי קלונקס איתי לשירותים במשרד הרישוי, כי פחדתי שיראו אותי במצלמות ויפסלו אותי, כמובן שהוא נפל לי לרצפה, כמובן שהרמתי אותו והכנסתי לפה. עברתי את הטסט, רצתי לאבא שלי בוכה. כל כך שמחתי, חשבתי שסוף־סוף אני אתחיל לנהוג בתל־אביב, אבל מתברר שאני יכולה לנהוג בישראל שנה, ואז אני צריכה לעשות בארץ תיאוריה וטסט. האם זו לא הדרך המסורבלת ביותר שאדם הוציא רישיון נהיגה?"
רצית תסריט וקיבלת.
"בדיוק. את יודעת איזו שינה טובה הייתה לי בטיסה חזרה?".
אם כל העולם במה, אז שירה נאור מעוניינת לפזר עליו קונפטי בכל הצבעים. בעוד לא מעט מחבריה למקצוע מפחדים מתיוגים ותקרות זכוכית, היא מצליחה לנוע בטבעיות בין דיבוב וסדרות ילדים לבין קולנוע וסאטירה, להפיח חיים גם ב"דורה" המצוירת וגם בחוה אמנו ב"היהודים באים". עכשיו היא זורחת בתפקיד ראשי דרמטי ב"ברלין בלוז", של דנה אידיסיס ואיתמר רוטשילד (בן זוגה של אידיסיס, שמגלם בסדרה את בן זוגה של נאור) ובבימויו של רם נהרי. בסדרה, שמשודרת ב־yes וב־+STING, נאור מגלמת את טליה, אם ורעיה שעוברת לברלין בעקבות העבודה של בעלה, נגן אבוב, ומגלה שהכל מזייף.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הדרך לתפקיד, כמו הדרך לרישיון הנהיגה, הייתה תסריט בפני עצמו. "כשדנה כתבה את הדמות של טליה היא ראתה אותי, אבל רם רצה לעשות לי אודישן", היא משחזרת. "עשיתי לא מעט אודישנים ורם לא הצליח להגיד כן. בשלב מסוים לא יכולתי יותר. אודישנים זו חוויה מורטת עצבים, את לא ישנה, קמה בבוקר ולא אוכלת. באיזשהו שלב זוהר (יעקובסון, הסוכנת של נאור) אמרה לי, 'תדברי מתוך הציצים. תהיי מחוברת לאישה שבך. עוד לא היית אמא ואת מדברת על כאב שאת לא מכירה, נסי למצוא אותו בפנים'. אין לי הרבה ציצים למצוא בתוכם, אבל חיפשתי שם, ואמרתי, אוקיי, אני מביאה הכל. הגעתי לחדר, נתתי להם לראות את נבכי נפשי, אני כבר עם דמעות בעיניים, לא מנסה להיות נחמדה אפילו. ואז רצו להביא אותי לעוד אודישן".
איזו התשה.
"הגעתי שוב והייתי שם שעתיים, יצאתי ולא דיברו איתי. כבר ויתרתי. ואז התקשרו להודיע לי שהתקבלתי".
בקיצור, את ממליצה למי שיכול ללמוד מקצוע אחר.
"את יודעת כמה פעמים הודעתי שסיימתי איתו? בגדול אני מחפשת את עצמי ובוחרת כל יום בדיוק באותו מקצוע".
הסדרה מתארת ניסיון של משפחה צעירה להרגיש בית במקום שהוא לא הבית, שזו שאלה שהרבה משפחות שואלות את עצמן היום - איפה הכי נכון לחיות.
"זה קונפליקט שמתכתב עם מה שקורה היום, למרות שצילמנו לפני המלחמה והקרנת הטרום־בכורה הייתה ב־6 באוקטובר. יש שם פרק שבו הדמות שלי מגיעה לארץ כשיש מלחמה. לאורך כל הפרק יש אזעקות והיא יושבת במקלט ושמחה על זה שהיא יכולה לשבת במקלט עם מי שהיא אוהבת. ההורים שלה אומרים לה שלא טוב לגדל פה ילדים. בפעם הראשונה שטסתי במלחמה, היה לי שבוע שבו לא הצלחתי להשתחרר. כל צליל הקפיץ אותי, לא ישנתי בלילה, ואחרי שבוע חזר לי האוויר ולא הייתה בי בהלה. כשחזרתי לארץ חזרתי להיבהל, והיה לי פלאשבק: כשהייתי ילדה וטסנו לארה"ב בגלל העבודה של אבא שלי, זו הייתה תקופה של אינתיפאדה, של פיגועים. לפני שחזרנו אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה לחזור לארץ כי אני לא רוצה להתפוצץ באוטובוס. ופתאום נזכרתי בשיחה הזאת, וישר חשבתי על הדיאלוג של הדמות שלי עם ההורים שלה בפרק הזה, שהם בתוך המורכבות הזאת, שמצד אחד הם רוצים אותה קרובה, ומצד שני לא רוצים שיהיה לה קשה".
את מזדהה עם זה?
"מאוד. אני אזרחית אמריקאית, אבל אני לא מצליחה לראות את עצמי לא פה. אני רוצה להיות פה, פה אני אוהבת להיות. הכל פה על 200, אבל זה ה־200 שאני מכירה".
את חושבת שהמצב ישפיע על התעשייה המקומית?
"אין לי ספק. אני מאוד רוצה לעשות דברים בחו"ל, ואני יודעת שהמצב עכשיו משפיע. אני מכירה סיפורים על עסקאות שנפלו ופרויקטים מוקפאים. אהיה כנה ואגיד שזה מטריד ומבאס אותי".
בסדרה את גם משחקת לצד בן זוגך, הקומיקאי עידו קציר.
"זו פעם ראשונה שהוא משחק בטלוויזיה וממש הפתיע אותי כמה היה לי קל לשחק איתו. אני לא יודעת אם זה בגלל שאנחנו שש שנים ביחד, אז אין כבר סודות".
שש שנים זה זמן שבו נשאלות שאלות.
"אז אני אשאל בעצמי - מה עם חתונה וילדים? חתונה לא מעניינת אותי. אני אתפגר בדרך לחתונה מרוב אובססיה וארגונים, אני לא רוצה את האחריות הזאת. לגבי הילדים - עדיין לא התעורר בי הרצון הזה. אני לא חושבת שאני אל־הורית, אבל מבחינתי אני עדיין הבייביסיטר".
הצילומים נערכו ברובם בברלין ובבודפשט, ונאור גילתה שממש כמו דמותה, היא לא מתחברת. "היה קור אימים. הייתי אומללה וקפואה וגם רואים את זה. אני נראית בצילומים שם הכי גרוע שנראיתי בחיים, ובישראל אני נראית משגע. אבל זה לא היה האתגר האמיתי".
אלא?
"ראשית, לשחק אמא. הרגשתי שאין לי מושג איך עושים את זה, כי אני ילדה מתבגרת. אבל האמא שאני משחקת מאוד כבויה ובדיכאון, ובעלה מטפל בילדה. יש שם ניתוק וזה הקל עליי שלא הייתי צריכה לשחק את האמא האימהית שאני לא יכולה למצוא בעצמי עדיין. האתגר השני היה להצטלם בעירום, ועוד בסדרה שלא מנסה לייפות. הייתי מאוד לחוצה. הסצנה מצטלמת בספא עירום עם הרבה הונגרים עירומים, שבין הטייקים לא מתלבשים מרוב שלא אכפת להם, ואני בחלוק, אמורה להוריד אותו ולהיכנס למים. רגע לפני שהתפשטתי שאלתי את עצמי, 'במה את עובדת, אלוהים?' אבל זה עירום מוצדק ביותר, טליה ובעלה עוברים שם אירוע כל כך אינטנסיבי בזוגיות שלהם, שהעירום הוא סוג של עליבות. אחר כך הראו לי איך זה נראה ואמרתי, 'וואו, ממש רואים הכל. הנה תחת מהלך'".
איך הרגשת לגבי זה?
"זה הבהיל אותי, ומצד שני זה היה משהו שהיה לי חשוב לעבור נפשית, הרי מלא פעמים ראיתי שחקנים עירומים בקולנוע. אמה סטון עירומה סרט שלם. זה מוזר לחשוב שכולם רואים לי. מצד שני, יראו קצת ציצי ותחת וזהו, כמה זמן אפשר להתרגש מהמידע הזה? אגב, לא עשיתי לפני זה שום דבר. הדמות שלי בדיכאון ובטח לא עושה פילאטיס ויוגה, והחלטתי שככה אהיה. רציתי שהגוף שלי יהיה במצב הכי פחות טוב שלו. יש דרכים לצלם אותו שייראה יותר יפה, אבל זו אישה מוזנחת בבית, היא לא יכולה להסתובב כוסית".
ואיך הייתה האווירה על הסט? כי כבר סיפרת בריאיון שחווית אווירה לא מכבדת על סטים.
"פה עבדתי עם במאי שהוא אחד האנשים הרגישים שהכרתי, עם יוצרת שבעלה משחק את בן זוגי שתמכה בי לא פחות, עם איתמר שגם הצטלם עירום ונתן לי את המקום להיות עטופה. וכשנותנים לך תחושה כזו, את מוכנה להתמסר. הייתה לי מתאמת אינטימיות, שזה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לעשות במקצוע. בדיעבד זה עזר לי לעבד חוויות קודמות שבהן נחצה גבול".
תסבירי.
"את לפעמים מגיעה לסצנה ואת לא יודעת מה לעשות עם הפרטנר במיטה, ואף אחד לא מטפל באיך זה מרגיש. קרה לי פעם אחת שהפרטנר לא היה מספיק מיומן ואני לא ידעתי לשים גבול. פה מגיעה מישהי לסט שהתפקיד שלה הוא לשמור עלייך, לסכם מראש מה הולכים לראות, מאיפה זה מצולם, להביא את כל הכיסויים שצריך לגוף, כל מיני שיטות ומדבקות. והיא גם מלווה מעבר לעניין הטכני. יצאתי מטייק והיא שאלה אותי, 'איך את?', ורק מזה שהיא שאלה ירדו לי דמעות, והיא פשוט חיבקה אותי. היה על הסט אדם שהתפקיד שלו זה לראות אותי, וזה מסדר את זה שזו עבודה שצריכים להיות לה גבולות".
זה תפקיד שמוכיח שהתעשייה עברה התפתחות יחד עם מעמדן של נשים. מעודד, אם כי המצב בישראל לא מזהיר.
"אם אנחנו הנשים לא נשמור על עצמנו ונתעקש על הזכויות שלנו ועל מקומנו ושכרנו, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. עד שזה לא יהיה מוטמע נצטרך להמשיך לעבוד בזה, ואני עובדת בזה. בפרויקטים שאני עושה זה קריטי לי לבדוק שאין פערי שכר ולקבל את הטייטלים שמגיעים לי. למשל, הרבה פעמים כשיש שחקן ושחקנית, הדיפולט הוא שהשם של הגבר יהיה ראשון ברולר".
בעבר קרה לך שהתעקשת להיות ראשונה ברולר?
"כן, כמובן לא בברלין בלוז. כי חשבתי שהתפקיד שלי יותר גדול ושמגיע לי. מגיע רגע שבו את מתקדמת ואומרת, למה שהוא יקבל יותר ממני? אני רוצה לוודא שזה לא קורה, אחרת אני לא מוכנה לעבוד. ועדיין, את רואה שהעולם מנוהל על ידי גברים. תסתכלי על קבינט המלחמה".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
