ב־7 באוקטובר עשינו שבת חברים אצל אביב אלוש בחמד, מושב דתי ציוני, ליד שדה התעופה. היינו בתפילה בבית הכנסת, עם טלפונים סגורים, כשפתאום נשמעו אזעקות. כשהן כבר הגיעו לעוצמה מטרידה עזבתי את התפילה והלכתי לאביב הביתה, שם חיכו לנו הנשים והילדים של החברים. הייתה באוויר הרגשה של אבדון, של כאוס.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשיצאתי החוצה ראיתי את אחד התושבים במושב עם טלפון ביד ושאלתי אותו מה קורה. הוא אמר: “היה פיגוע במסיבה ויש עשרות הרוגים”. הזדעזעתי נורא. את שאר השבת העברנו בבית של אביב. רק בערב ובימים הבאים הבנו לאט־לאט את גודל האסון. בערב גם קיבלתי צרחות בקבוצת הווטסאפ המשפחתית - מההורים ומהאחים, שלא ידעו איפה אני וכעסו שלא הדלקתי את הטלפון. אף אחד לא דמיין שדבר כזה נורא יכול לקרות לנו. היינו שבויים בתפיסה שאנחנו מוגנים באופן מוחלט ושאפשר להיות רגועים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ליאם שרם ז"ל, שנרצח באותה מסיבה ארורה, היה חבר שלי, והמפיקה סימונה שרם, אמא שלו, היא ממש כמו אחותי הגדולה. יש לי בבית ברכות המזון לעילוי נשמתו. תלמידה שלי למשחק בסטודיו התחבאה בתוך מקרר במסיבה ליד קיבוץ רעים כשירו עליהם, וניצלה. אנשים עברו טראומות רציניות ביותר. מדאיג אותי מה יהיה עכשיו ומה יהיה בצפון, אתה חושב שנישאר בעזה? שעזה תהיה כמו לבנון של פעם? מפחיד.
האפקט הכי חזק היה עצם ההגעה של אביב אלוש ושלי לחיילים. נסענו אליהם לשטחי כינוס ולבסיסים כמעט יום־יום. הרגשתי שאני חייב. פעם, באחת בלילה, כשכבר היינו בדרך הביתה, קיבלנו הודעה על חייל שהחתונה שלו בוטלה בגלל המצב. באנו, אילתרנו חופה, העלינו את אשתו בווידיאו וחיתַּנו אותם. זאת לא הייתה חתונה רשמית כמובן, אבל זה הפך לוויראלי.
מה עשיתם עם החיילים, בעצם, הכנתם הופעה?
אין לנו הופעה. זה פחות פאר טסי ובניה ברבי. נסענו כדי להכין להם ארוחות, להביא להם דברים שהם צריכים ולשמח אותם. בנסיעות הראשונות התעסקנו במה שנביא להם ובמה שניקח, ומהר מאוד הבנתי שהאפקט הכי משמעותי של ההגעה לשם לא קשור למה שנביא בכלל, אלא לעצם זה שאנחנו אומרים לאותו חייל בן 19 שנמצא שם, ‘אח שלי, אני איתך. אח שלי, אני אוהב אותך. אין לי איזה מונולוג שעכשיו יכול לשנות את ההרגשה שלך, אני לא יודע מה הבאתי - ציציות, שעונים, תרמי או לא - אבל אני פה, איתך. אם בא לך שנשב, נעשה איזה טורקי קטן ונדבר, אולי נשיר, אולי יהיו איזה דברי תורה להגיד - סבבה’. האפקט מתקיים גם בלי שנדבר בכלל. אני בטוח שאחרי שהלכנו, לפני שהם הלכו לישון, הם אמרו, הוא אשכרה בא אלינו. לא משנה מה הוא הביא – הוא הביא את עצמו.
כשהיית בן 18 השתחררת זמן קצר אחרי הגיוס מהצבא. גם היום היית פועל באופן דומה?
היום לא הייתי משתחרר, הייתי הולך לשייטת 13, להכי קרבי שיש. אם היה לי אז את השכל של היום לא הייתי עושה את הטעויות של פעם. לומדים ומחכימים.
המלחמה לא שינתה את הדעות הפוליטיות שלי. גם לא מעניין אותי אם ביבי אשם או לא. היום זה ביבי, מחר זה מישהו אחר. אני חושב שהממשלה וההנהגה שלנו הן שיקוף שלנו כחברה. יש לי כמובן את הביקורת שלי, אבל אני חושב שלצאת ולהפגין זה לא הכיוון. הכיוון הוא חשבון נפש אישי שכל אחד יעשה עם עצמו. אנחנו צריכים להשתדל קצת יותר לסלוח האחד לשני, להבליג, לאהוב, לוותר ולתת. כשנעשה את זה, גם הממשלה תסתנכרן עם הטמפרמנט של העם, עם הערכים שלנו, עם הסירוב שלנו להיות חלק משיח אלים ותתפייד.
יש בטח חברים שלא חושבים כמוך.
אני עובד עם מישהי שהפערים בתפיסה ביני לבינה הם גדולים, ולמרות זאת הייתה בינינו תמיד הרגשה של אהבה. השיח שלנו התנהל תמיד בטוב ובכיף. באיזשהו שלב, באחת השיחות בתקופת ההפגנות נגד המחאה המשפטית, אמרתי לה "אבל עזבי שנייה, אנחנו אחים. אני לא רוצה לכפות עלייך את דעתי או שתכפי את שלך עליי, אבל בואי נריב כמו אחים", ואז היא אמרה לי, "אנחנו לא אחים". ממש נשבר לי הלב. הבנתי, והשיחה הזאת לא יוצאת לי מהראש, שהקרע הזה הוא משהו שכדאי לדאוג לגביו דאגה אמיתית.
לא הייתי בהפגנות נגד המהפכה המשפטית. האגרסיביות שבה הן נעשו הבהילה אותי. אני מאמין שדברים צריכים להשתנות ואני כן מכבד את התסכול של האנשים - גם אני מתוסכל מחלק מהדברים - אבל אני לא מרגיש שזו הדרך.
אני לא הראשון שאומר את זה, אבל קשה היה להתעלם מאיך הפכנו ב־7 באוקטובר מהמצב הכי מפלג שאני זוכר, לעם הכי מאוחד. בשבועיים־שלושה הראשונים למלחמה הרגשתי את הנתינה שלנו כעם, את ה"שבת אחים גם יחד". אני לא יודע אם יש עוד עם אחר בעולם שמסוגל להתגייס בכזאת רמה. אבל אחר כך, כשראיתי שאנחנו לא באמת מחוברים, זה היה בערך כמו לראות את הגירושים של הזוג שהכי אהבת, את הפירוק של המשפחה שלך.
15 שנים לא הייתי בבר, אני כבר לא שותה אלכוהול, לא עושה סמים, ניקוטין וקפאין. הספיק לי מזה. הפסקתי עם הכל לפני שש וחצי שנים כי הרגשתי שיש לי סיפור אחר לספר לעולם, ושכדי לספר אותו אני צריך לנהל את עצמי בצורה שתאפשר לו יותר להתגלות.
חייתי בעבר במציאות בווליום מאוד גבוה, ועם הזמן הרגשתי שאני משלם על זה מחיר לא קטן. הייתי צריך לנוח מזה. היכולת להתבונן פנימה משקיטה את הווליום שבחוץ. זה קצת כמו מדבקות האזהרה על המזון. היו איזה 15 שנים שאפשר שהיה להדביק עליי את המדבקה “סוכר במינון גבוה”; הכל אצלי היה יותר מדי. בגדול, אני עדיין מנסה לרסן את העומק הרגשי של הרדיפה שלי אחרי התרגשויות. משתדל לא לברוח לשום מקום.
לא היה רגע ספציפי שבו הבנתי שאני רוצה להשתנות. מדובר בתקופה של כמה שנים שפשוט הרגשתי שאני לא במקום הנכון, שהנשמה שלי מבקשת ממני להתנהג אחרת, להירגע, שאורח החיים הקודם שלי מזיק לי ושיש עוד כל מיני אפשרויות חוץ מאשר להתרגש. הרגשתי כמו איזה כבש בתוך העדר שממשיך באופן אוטומטי לעשות את אותם דברים.
לא הייתי גם במסיבה לפחות עשר שנים, אולי 15, אבל יש בטראנס משהו עמוק, מאוד רוחני ודווקא עכשיו, בפורים, היה לי חשק ללכת למסיבת טראנס של שלוש־ארבע שעות, לעצום עיניים, להידבק לרמקול, להתפרק ולהוציא שם את כל מה שעובר עליי, כמו באיזה טקס טרנסצנדנטלי־פסיכולוגי־טיפולי. אני מאוד מחכה למסיבה של אחרי המלחמה, כשהחטופים יחזרו הביתה וגם החיילים שלנו יחזרו בשלום.
אחרי 17 שנים בתל־אביב הרגשתי שאני צריך הביתה, למרחב סטרילי, וחזרתי לגור אצל ההורים בגן יבנה. נשארתי שם שנתיים וחצי ולא עשיתי כלום חוץ מללמוד ולהתפתח. הייתי רץ כל יום בשדות ומתפרק מכל ההגנות שפיתחתי כדי לשרוד את הנעורים, הפרסום והחיים בעיר. שם התחלתי לפגוש את הפחדים שלי, את החולשות שלי, את הרגישות שלי, את עצמי האמיתי, להתמודד עם המפלצת ולבנות מחדש את מנגנון ההגנה שלי.
ההורים שלי היו מקסימים. הם תמכו בי וחיבקו אותי באהבה. הם מיד זיהו שזה מהלך טוב בשבילי. לאביתר בנאי יש בשיר "מתנות" משפט אדיר שאני מאוד אוהב – "סולם זהב בקצה של בור". יש הרבה סולמות בבור, בכל מיני שלבים, בדרך לתחתית, והבן אדם מחליט על איזה סולם הוא יטפס למעלה, תלוי בעומק שאליו הוא ירד. סולם זהב מוצע רק לאנשים שיש להם את האומץ לפגוש את הכי תחתית שלהם, ולנצח. כשעברתי להורים לא היה לי מושג שאני נכנס לכזה שינוי גדול. חשבתי שאני אנוח חודש־חודשיים ואמשיך הלאה.
כשגרתי בגן יבנה, עבדתי במשך שנה במחסן משקאות של חבר ברמת־השרון. הייתי אז גם בשלילה של שנתיים וחצי, אחרי שנהגתי בשכרות. תאר לעצמך שהייתי קם בארבע וחצי בבוקר ורוכב באופניים לרכבת, נוסע 52 דקות, ועובד כל היום במחסן. סידרתי את המשקאות במחסן והכנתי הזמנות. בהתחלה זה היה כדי להתפרנס, אבל עם הזמן הבנתי שהפרנסה זה בכלל לא הסיפור כאן. הסיפור היה לעבוד על הענווה, על הצניעות, להעריך דברים מחדש. רציתי לפגוש את החיים. להתאפס ולחזור. ידעתי שיש לי שם תשובה לשמוע, ואהבתי את זה. באותה שנה גם עשיתי את המרתון הכי מהיר שלי, ומאז אני לא מפסיק עם המרתונים.
מה אתה עושה היום, מאז שעזבת את גן יבנה?
אני רץ, עובד, מתפלל, לומד תורה ונפגש עם חברים. התפתחו בי הרבה רגישות וחשיבות למה שאני מפיץ לעולם. כל השיח המעוות הזה שניהלתי עם עצמי כשחקן - אם רוצים אותי או לא, אם אני טוב או לא – לא היה טוב בשבילי.
הדיון על אופי החזרה בתשובה ועד כמה אני דתי הוא דיון מיושן. אם פעם, בחזרה בתשובה של הדור הקודם של המפורסמים, היה מאוד סקסי לצייר אותה כתשובה שמפרידה, היום זה שונה. כל תורת החסידות מלמדת אותנו על גשר ועל חיבורים. איך אני מגדיר את עצמי? אני לא מרגיש דתי, אבל אם אצטרך להגדיר את זה “יבש” אני דתי. אני שומר שבת, אני לומד תורה, תניא, חסידות, אני עושה התבודדות, אני מדבר המון עם הבורא, ואני בחשבון נפש מולו כל הזמן.
שיהיה ברור, אין תחנה בתשובה שלי שקוראים לה “אני מפסיק לשחק”, וגם לא תהיה, ואין תחנה בתשובה שלי שקוראים לה “אני עובר לבני־ברק”. זה לא המסע. הניסיון להגדיר הגדרות כאלה הוא ניסיון מפלג שבא לצבוע את התשובה באיזשהו צבע מרתיע. היום אנחנו מדברים תשובה בלי כותרות. רוצה הגדרה שווה יותר? אני בסך הכל מרוקאי שמנסה לעשות בשנת 2024 מה שסבא שלו עשה, רק עם קצת פחות ערק. זאת הפשטות של המרוקאים באהבה שלהם את השם, וזה שהם חיו את המצוות ואת המסורת.
אתה עדיין לומד בחברותא עם אביב אלוש?
יש לי כמה חברותות, גם עם אלוש. אני לומד בין השאר תניא וליקוטי מוהר”ן. החברות שלי עם אלוש נמשכת כבר שמונה שנים, למרות שמעולם לא שיחקנו ביחד. בהתחלה זה היה בעיקר שלום־שלום. המפגש הראשון שהפך אותנו לחברי נפש היה בשיעור תורה שאנחנו יזמנו, ושמעביר אותו דני שטג. כאילו הבורא אמר לנו, כאן אתם תתחברו. השיעור הזה עדיין רץ, חמש שנים. העובדה ששנינו באותו עולם נותנת לחברות שלנו רובד נוסף.
המעבר בין גיל 39 ל־40 הוא דרמטי. אני בעיקר מרגיש שהכותרת של החיים שלי עכשיו היא הרצון במשפחה וילדים. שאלו אותי לא פעם איך אני עדיין רווק בגיל 40. אני חושב שבפעם הראשונה שרציתי להתחתן הייתי בן 33. עד שמצאתי מישהי שתתאים לי, הייתי כבר בן 35. יצאנו שנתיים, קיוויתי שזה מה שאני מחפש, ובסוף זה לא הסתדר. היינו במקומות אחרים בחיים. כשזה נגמר, הייתי בטוח שתוך דקה וחצי אני מכיר מישהי ויהיה נהדר. אבל מסתבר שזה יותר מורכב ולחיים יש את הזמן שלהם.
אתה מנסה להכיר דרך אפליקציות להיכרויות?
אני לא באפליקציות, אני לא יוצא לברים ולא כל כך מסתובב בחוץ. לא היו לי הרבה היכרויות בזמן האחרון. רק כמה ניסיונות שלא צלחו. יוצא לי פה ושם להכיר, כי מכירים לי. אבל אני מאמין בבורא ומאמין שהכל עניין של השגחה.
מצטער שלא התחתנת ועשית ילדים עד עכשיו?
אני דווקא שמח, כי משהו בשינוי ובהתפתחות שעברתי בשנים האחרונות נתן לי הרבה כלים חדשים להתמודד עם זה. אני גם לא מסתכל על אחרים כדי לחשוב שאולי אני מאחר בזמן, שאולי פיספסתי. זה הסיפור שלי וזה המסע שלי בעולם. זה מה שהייתי צריך לעבור כדי להתפתח, כדי ללמוד על יחסים, על זוגיות ועל עצמי וללמוד שיש בורא. אני ממש במערכת יחסים עם הבורא.
בת הזוג שלך חייבת להיות דתייה?
היא צריכה שזה ירגש אותה, ושיהיה לה לב גדול פתוח לשמיים כי זה סיפור האהבה הכי גדול של החיים, זו מהות החיים שלי.
אולי שידוך הוא הפתרון האידיאלי?
אני לא פוסל את האפשרות להתחתן בשידוך ובשמירת נגיעה. אני מאמין בתורה ובאיך שהיא מחברת אותנו. אמרתי לפסיכולוג שאני הולך אליו בשנה האחרונה, "בסוף אתה עוד תחתן אותי בשמירת נגיעה". אז הוא אמר, "יש לך ספק שאתה יכול להתחתן לא בשמירת נגיעה?" צחקתי, אבל הוא צודק.
חד־משמעית, אני משחק עכשיו פחות מאשר פעם. עם השנים והניסיון, אני צריך תפקידים שבאמת יתכתבו עם הקונפליקט העמוק שיש בי כדי שיעניינו אותי. כל תפקיד שולח אותי פנימה אליי ומבקש ממני למצוא בי את הרצונות וההתלבטויות של הדמות, ואת התהליכים הפנימיים שהיא עוברת. יש דמויות שהמסע הפנימי שלהן כבר לא מעניין אותי.
זה לא שאני מוריד גז, אבל אני לא יכול לשחק היום משהו שלא מאוד מרתק אותי. לגבי כל מיני הצעות שעלו לאורך הזמן, פחות הרגשתי שאני יכול לצאת איתן למסע שיביא אותי למהלך משחקי מורכב, לקלף עוד שכבה בכנות שאני מביא למשחק. גם עופר ששיחקתי ב”חזרות” מחפש כמוני אהבה.
אני מרגיש שלשחק עכשיו דברים סביב עניין המשפחתיות, הזוגיות והפנימיות הם תפקידים שיותר מתאימים לי. גם לא מלהקים עדיין לתפקיד של אבא. רק ב"שקשוקה" (שהעונה החדשה שלה עולה השבוע בכאן חינוכית). כנראה שכשאני אתחתן ואעשה ילדים זה יפתח אותי לאופציות חדשות.
כבר כמה שנים שאני מצטלם לסדרה בקיץ. רעות אלוש, שמשחקת איתי ב“שקשוקה”, היא בחורה מהממת, כישרון־על ואחות של חבר טוב מאוד שלי. יש לי שם שלושה ילדים. האמת שזה הלם בי יותר עמוק ממה שחשבתי. חשבתי שזה יהיה פאן ומצחיק, והבנתי שזה הרבה יותר. זה שפתאום נזרקתי לשחק אבא שמתמודד עם סיטואציות שבחיים שלי לא התמודדתי איתן, לא גרם לי להצטער שלא הפכתי עדיין להיות אבא. גם זה יגיע.
אני לא יודע איזה אבא אהיה. אני מקווה ליצור משפחה שתצליח לדבר בפתיחות ובכנות על כל ההתמודדויות שאנשים עוברים, לייצר שיח פתוח עם הילדים שבו מדברים על רגשות וגם על כישלונות ושבו הילדים שלי מרגישים בטוח גם לא להצליח. ולא פחות חשוב - לחנך אותם לאמונה בעצמם ולנתינה לאחר. כמה ילדים אני רוצה? בוא נעשה קודם אחד, ונראה.
אני לא מצטער על כלום. אלו החיים שלי. אני מרגיש שאין כוח בעולם שיכול לעצור התעוררות של אדם, וגם אין כוח בעולם שיכול להקטין אותה. בגלל זה, בתהליך ההתקרבות שלי לבורא וההתחזקות אני זוכה להמון פרגון ולגיטימציה מהמשפחה. לא פשוט להם שפתאום אני שומר שבת, אבל כולם סופר־מפרגנים לי כי אני לא מטיף לאף אחד, מקסימום נותן לאחרים דוגמה אישית.
אני לא יכול להצטער גם על זה שפרצתי בגיל כל כך צעיר, כי בזמנו היה לי כיף גדול, הרגשתי שאני הכי בר־מזל. היום, בדיעבד, אני מבין שזאת הייתה התמודדות שהייתי מדי רגיש בשבילה ודרשה ממני לשים מלא הגנות על עצמי. נזרקתי לעולם של כרישים בגיל מאוד צעיר, ויש לזה מחיר. המחיר היה להגיע בגיל 30 לבית של ההורים ולחפש את עצמי במשך שנתיים וחצי.
היו רגעים שחשבת לפרוש ממשחק?
לא. אני לא חושב שאני יכול לפרוש ממשחק כי המשחק מבחינתי הוא כמו אוויר לנשימה. אני לא יכול לפרוש ממשחק כי אני לא בחרתי בו, הוא בחר בי. אין לי ספק שזה מה שאני צריך לעשות בעולם. מרתק אותי לא רק לשחק, גם ללמד משחק.
המעבר לכיסא המורה הוא לא מובן מאליו. יש כל כך הרבה רגעים שאני יושב בכיסא הזה ומרגיש שאני ממצה את התכלית שלי. לאורך השנים כשחקן הייתי בריכוז עצמי ובאובססיה סביב הדרך שלי, ועכשיו הסיפור הוא לא עליי. אני מרגיש שאלה התפתחות והתבגרות, שהכניסו לי תשוקה חדשה למקצוע ולהט נעורים חדש. מלא שחקנים שלי מתקבלים לתפקידים, אני מלווה אותם בדרך הזאת וזה פשוט מדהים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
