"אילו ישבתי איתך יחד ברפיח, הייתי מדבר על ליבך ומנחם אותך בדברים נבונים, אלא כיוון שאני בחוץ ואתה מאחרי גדר-תיל אין לי אלא לקבל את דבריך כהווייתם. מתוך כל מה שכבר עשו ולא עשו במאמצים לשחררך, מתברר דבר אחד - שאסרוך סתם, מפני שאתה חבר נען, ולא מפני שכתבת סיפורים 'מסוכנים'. כנראה, שגויים אלה אין קוראים סיפורינו, ואין מבינים בהם הרבה. במקרה זה אתה אסור ללא טעם וללא פשר וללא סיבה, מלבד הסיבה האחת שהכניסו אותך ללא סיבה".
זמנו של המכתב (25 באוקטובר, 1946) מסגיר שלא מדובר ברפיח של ימינו, שבה עסוקה ישראל. כתב היד כה מוכר לי, והרי זה כתב ידו של אבא שלי, יהושע בר יוסף, שיחד עם חבריו של יגאל מוסינזון דאגו לשלומו לאחר שנעצר על ידי הבריטים עם עוד פלמ"חניקים ונשלח לרפיח. כמו לזרות מלח על פצעיו של העצור ברפיח, גילה לו מה עושים בני החורין בתל אביב, "אצלי כרגיל אין חדש. חזרתי להמשך כתיבת הרומן שהתחלתי בו לפני שנה... הולכים ל'כסית', משחקים שחמט, מקשקשים עם בחורה, ותוהים על עולמו של הקדוש ברוך הוא".
מוסינזון לא סבל כל כך ברפיח, כך מתברר ממכתב ששלח למשה שמיר (8 באוקטובר 1946), שבארכיון גנזים: "משה יקירי. ראשית עליי להודיעך, כי - ייקחך השד. מה זה נטפלת אליי ומנסה לנחמני, ולדאוג לרוחי ולמצבי רוחי, כאילו, כביכול אישה בשלהי הריונה אני. לא נתכנסתי בעצבות ובמרה-שחורה, רחמנא ליצלן. אמנם אין חיינו שופרא דשופרא, אך אין מקום לגניחות ולתאניות... דרישות שלום חמה לשלונסקי, לנתן אלתרמן, ליהושע בר יוסף, לכל הרעים, לנעמי, ליחזקאל איש כסית... ובכלל עצור כל אדם ברחוב ומסור לו דרישת שלום ממני, מגדרות התיל, מהבשר המשומר שיצא מאפנו, מהאלונקות המשמשות מטה, ומהעולם של מטה ששמו רפיח".
משה שמיר גמל לו ברכילות ספרותית מתל אביב. בלי קצת לשון הרע אי-אפשר - והקורבן הוא חבר טוב של שניהם. "אגב, האם אתה מקבל ספרים שמה? הראית את ספרו של בר יוסף 'הבית החדש'? הרי זה ספר גרוע שבגרועים כישרון פרוע לשמצה, חסר-תרבות, להגני, בלתי ספרותי. מה יש לדבר, יגאל, הריהו שייך עדיין לדור הסופרים אשר לא ידעו את הפרוזה" (ההדגשות במקור, י"ב).
למזלו של אבא התמים, גיליתי זאת רק עכשיו, באיחור של 32 שנה מאז מת ונקבר בצפת, ואיני יכול לגלות לו את מה שחשב עליו חברו הטוב משה שמיר. אגב, שלושתם שמרו על קשרי ידידות אמיצים כל חייהם, ובמיוחד עם מוסינזון שאיתו המשיך לשחק שח עד שנותיו האחרונות.
"אחד מבין המיליונים בניו-יורק"
30 שנה עברו מאז מותו של הסופר והמחזאי יגאל מוסינזון, ונדמה שדמותו רלוונטית מתמיד. בארכיונו שבגנזים נמצא כתב יד אוטוביוגרפי, שככל הידוע החליט מוסינזון לבסוף שלא לפרסמו. את פרק הפתיחה הקדיש לתקופת חייו בניו-יורק (שאליה הגיע בעקבות נישואיו לדוריס לבית סורוקה) - לימים שבהם עבד שם כפועל בניין. "אני מוביל מריצות עמוסות שברי לבנים ובטון. מאות פועלים טורחים כאן כמו בקן נמלים עסקני לשפץ את בניין חברת הטלפונים בעיר התחתית, ליד ברודווי. הם הורסים קירות פנימיים, עוקרים רצפות, קודחים חורים בבטון, מנתקים כבלי גאז וחשמל - ובונים הכל מחדש, קומה אחר קומה. לא הרחק מכאן, בברודווי, בתיאטרון פרזינדט, הציגו לפני כמה שנים את המחזה שלי 'בערבות הנגב'.
"בחברת הקבלנית לבניין, הרטל, מספרי הוא: 387. אנו חייבים לשאת את המספר תקוע בכובע או בדש החולצה. ממש לא ייאמן כי זה היה מספרי כאשר ישבתי בכלא אצל האנגלים... הפועלים קוראים לי איגי. מדי בוקר אני עוזב את אשתי וילדי הקטן, נבלע בתחנת הרכבת התחתית, 81 מערב, נוסע שתי תחנות עד בצומת בחמישים ותשע ועולה ברכבת האקספרס. העייפות הופכת אותך לאוטומט. חדלתי לחשוב. הנני אלמוני. אחד מבין המיליונים בניו-יורק. קל להיכנע כאשר אתה בגלות, ללא שפה, ללא ידידים, ללא עתיד. אני מוכר את שרירי".
בהמשך הסביר מדוע נאלץ לעבוד לפרנסתו כפועל בניין, לאחר שהתחתן עם בתו של סגן נשיא בחברת רבלון. זה התנגד לנישואים אלה לסתם "פרחח" קיבוצניק מארץ ישראל, ולכן הדיר את הזוג הצעיר מכל תמיכה כלכלית.
"אם תעלעל במקרה בדפי השבועון 'טיים' מתאריך 10 במרץ 1958, תמצא את שמי במדור [הרכילות] כעין סנדוויץ' - גבינה ישראלית בין שתי פרוסות לחם אמריקאיות. מצד אחד הודעה משמחת כי לדבי ריינולדס השחקנית ולזמר אדי פישר נולד בן, ומן הצד השני הכרזת נישואיו של גנרל אמריקאי ידוע ובאמצע - הודעה על נישואי לבתו של ידוען מיליונר אמריקאי: וזו לשון ההודעה ב'טיים' - נשואים: יגאל מוסינזון, 41, סופר ישראלי, כותב רומנים, סיפורים ומחזות, ודוריס סורוקו, 23, ממנהטן, בתו של סגן נשיא ב'רבלון', אשר באה לישראל כדי לשפר את העברית שלה. החתונה נערכה בקיבוץ מעיין צבי, בישראל".
אביה של דוריס, כך כתב מוסינזון, ניסה לגרום לביטול הנישואים, והציע צ'ק מכובד אם "אתה יוצא מהחדר ולא חוזר לראותה"... "מר סורוקו, אמרתי באיטיות, שום דבר לא עומד כאן למכירה. אם דוריס רוצה להישאר איתי - אתה יכול להכניס את הצ'ק לכיסך. ואם היא רוצה לעזוב אותי - אתה יכול להכניס את הצ'ק לכיסך..."
בניו-יורק נפגש מוסינזון גם עם שחקנים ודרמטורגים. יום אחד, פגש במרילין מונרו באירוע חברתי. עשה עצמו כאילו אינו מכירה, והזמין אותה לקפה. "מה שמך? - שאלתי אותה. מרילין - השיבה בקול נמוך. אחרי ההרצאה אני לוקח אותה לשתות קפה - אמרתי. מי אתה? דרמטורג נוכרי - השיבותי - את נראית לי כחומר טוב, אולי אוכל לעזור לך. היא פקחה זוג עיניים תמהות. מרילין מונרו הייתה אז בשיא התהילה. זו התקופה שבין גירושיה מג'ו דימאג'יו ונישואיה לארתור מילר. מבחינת המוסר והחוק כאחד - הייתה אישה פנויה. היא הייתה כוכב הנערץ על מיליונים בכל חלקי העולם, משכורתה עצומה, תמונתה על כל שערי השבועונים המצוירים - ואני מציע לה עזרה בקריירה".
יגאל מוסינזון היה גבר נאה ומרשים, ומרילין מונרו הסכימה ל"דייט" בבית קפה. במהלכו אמרה לו: "תן לי את פנקס הכתובות שלך, ואני ארשום לך את שמי המלא. ואכן היא רשמה, ובדיו ירוקה, את שמה. הייתה לה חתימה מעשה אמנות. הפנקס עדיין שמור אצלי. יש לציין כי כשבועיים לאחר מכן, כאשר סיפרתי למרילין מונרו, שגרה בפלאזה, ממש מול דירתי, על המתיחה - היא צחקה וצחקה וצחקה, עד דמעות ממש". יותר מזה, כך נראה, לא היה בין השניים.
בספרו ניסה מוסינזון להסביר את חידת התאבדותה. "עתה טמונה הנערה, הסינדרלה האגדתית, בבית הקברות... הצצתי אל נשמתה. הייתה לי הזדמנות, ואני מנסה בכל הענווה, להציע אפשרות פתרון מדוע ולמה בלעה את כדורי השינה, שינה ממנה לא קמה להלך בתוכנו, לחייך, ללבוש אותם סוודרים הדוקים שהבליטו - בדיוק את הניגוד למה שהייתה במציאות" (עמ' 12-13 בכתב היד).
הגיבורים ששיגעו את כל הארץ
לפני ששמו של יגאל מוסינזון נקשר לסדרת ספרי "חסמב"ה", הוא נודע כאחד היוצרים המוערכים בקרב סופרי דור הפלמ"ח. לאותה תקופה מוקדמת שייך מכתב שנמצא בארכיון גנזים. את המכתב שלח מוסינזון הצעיר בן ה-23, שחי אז בקיבוץ נען, לאברהם חלפי, ככל הנראה אחרי שקרא את ספרו הראשון "מזווית אל זווית" (יחדיו, 1939). "לאחר שכיליתי לקרוא, לאחר שהיה העצב תוסס מכאיב ומשכר, אמרתי לעצמי: לא, אין הוא שומר דבר מעבר לשפתיים. והרי זה הכל, לתת את עצמך, להישרף למען ללבות את האש, לגלות ממסתרי הנשמה, לגלות עד תום, עד לבלי השאיר טפח מכוסה, והאמינה לי, אתה, אתה הכותב על המוות כידידך הטוב, המוכן למזוג לו יין, מלוא הגביע, ובלבד לארח בחברתו, האמינה לי, כי מוטב להיוולד שנית, ולקרוא בשיריך אלה. טובות השעות הללו, כשאתה מתייחד עם מאן-דהוא, שאינו לא חם ולא קר, ואתה פותח את הדפים, אט אט, ולפתע מתגלה, כי יש לך ידיד יקר נפש.
"ברוכות השעות הללו, ברוכים אותם הידידים, השוכנים מעבר להרי החושך, שמציתים זיק של יופי ואמונה... אסביר לך. אנחנו החיים בקיבוץ הגדול, הרועש, המאמינים בייעודו בחברת האדם, אנחנו חיים, מתוך הקירבה הגדולה, של אחד למשנהו, מתוך החיכוך של חיי יום יום, מתוך חוסר הזמן, אנשים השואפים בחייהם לידידות הגדולה, חיים בלי ידידים (מוזר!). קרובים אני מדי אחד לשני, בשביל לדעת לסלוח לחסרונות, ובעיקר לדעת לסלוח לחסרונות, ובעיקר לדעת להבין ולסלוח. אקח את עצמי לדוגמה. בעבודה איני לבד, בערב, הצריף רועש, ואינך מסוגל להתרכז. את חדר האוכל, הרי ראית, ערב-רב. אני מאמין בחיים אלו בכל נפשי ומאודי, למרות הכל, אך סיפרתי לך זאת כדי שתבין, מה יקרה היא אותה שעה, אותה שעה מאוחרת בלילה, כשכולם נוחרים נחרת שינה ערבה כראוי לעובדים בפרך, ואתה מדליק עששית, שיותר משהיא מאירה, היא מגיחה צללית על הקירות, אולם למראשותיך, יש די אור עד כדי לקרוא, ואז בתוך השקט אתה חש עליית נשמה, אתה חש את רטט החיים, של אותם הידידים האלמונים, הכותבים בעצם לאותם האנשים הקוראים בלילה, בלילה, כדי לספוג אל נפשם עם הדומייה את הרטט".
אהרן מגד (שהיה צעיר ממוסינזון בשנתיים וחצי) התנצל במכתב שלא יכול היה לבוא לחגיגת יום הולדתו ה-70 של יגאל מוסינזון, אך פיצה את חתן השמחה בתיאור ססגוני על ההבדל ביניהם: "אם אתה ואני לא צעדנו יחד בדרך, הרי זה לא רק מפני שאני אף פעם לא הצלחתי להשיג אותך בשנים, אלא גם מפני שלצידך קשה היה לצעוד. כשאני, ועוד כמה מן המשתתפים בשמחתי, ישבנו יחד בכיתה (זו שקוראים לה "דור": "דור הפלמ"ח", "דור תש"ח" וכד') - ולמדנו תנ"ך וחשבון, מצביעים, כמו תלמידים טובים - "המורה!" "המורה!" - ומותחים את כל הגוף באלכסון אל הקתדרה - אתה הסתלקת באמצע השיעור, ברחת מבית-הספר ורצת לשחק כדורגל עם הפרחחים. התקוטטת, הלכת מכות, נפלת, קמת, חזרת הביתה מלוכלך כולך בבוץ, סריטות על הפנים, וכשצעקו עליך, אף פעם לא בכיתָ. אימצת את העיניים, ודמעות לא ראו. אחר כך סיפרת על מעשי הגבורה שלך, סיפורים שרובם היה כזב, כמובן, מיעוטם אמת, אבל הכזב היה יפה מן האמת.
"וכזה ראיתי אותך מיום שקראתי את סיפוריך הראשונים: סורר ומורה. יותר סורר ממורה. לא אומר מילה על 'חסמב"ה', כי עליי להודות, מתוך בושה וכלימה, שלא קראתי אף אחד מ-40 ספרי העלילה שגיבוריהם שיגעו את כל הארץ. תחילה, מפני שהייתי 'ילד טוב המחנות העולים' ולא היה נאה לי לקרוא ספרי בלשים בצד ברנר וא"ד גורדון, ואחר כך מפני שאיבדתי את תומתי. אבל כשקראתי את 'אפורים כשק' ואת 'מי אמר שהוא שחור' - אני בשדות ים, אתה אי שם בנען - הבנתי שצמח כאן סופר מגזע חדש, לא מזרע עגנון והזז ואפילו לא מזרע בורלא וברש. אחד שכנראה לא כותב על יד השולחן ואולי גם לא בעט נובע. וכשיצא 'דרך גבר' וזעזע את כל הצדקנות הקיבוצית, מדן ועד נגבה, היה ברור כבר שהמקום היחיד המתאים לך הוא מוסד לתיקון עבריינים".
"מוסינזון רשאי לכתוב מערכון זה כראות עיניו"
עם כל הכבוד לווידויו של אהרן מגד, הסופר המחזאי והפובליציסט, שהודה כי לא קרא את ספרי "חסמב"ה" – הריהו בבחינת היוצא מן הכלל. אמנם הוא, שלא כמוסינזון, זכה בפרס ישראל לספרות (2003) ובשלל פרסים אחרים, אך אף אחד מספריו לא זכה לתהילה של סדרת 44 ספרי "חסמב"ה", שנמכרו ביותר ממיליון עותקים ועובדו לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה וממשיכים להידפס ולהימכר גם היום. אין פלא שבארכיונו של מוסינזון שמור מקום נכבד למכתבי מעריצי החבורה הסודית הפועלת בשירות היישוב ומדינת ישראל כנגד אויבי המדינה, ולעיתים בשם אידיאלים חיוביים כנגד פושעים או נבלים בינלאומיים.
אבל אחד המסמכים המפתיעים שנמצא בארכיונו של מוסינזון בגנזים חתום על ידי אפרים קישון. עיון בו מלמד כי ייתכן שמוסינזון החמיץ הזדמנות גדולה לעוד להיט ענק, לא פחות מחסמב"ה. וכך כתוב על הדף: "אני אפרים קישון מאשר שנתתי ליגאל מוסינזון רעיון למערכון על בחור קבוץ המתאהב בבחורה מהמעברה הסמוכה - ואביה דורש נדוניה מהקיבוץ. מוסינזון רשאי לכתוב מערכון זה כראות עיניו - בתנאי שימסור מערכון זה ללהקת יוצאי הנח"ל (בצל ירוק) ואין לי כל זכויות או תביעות בקשר לניצול הרעיון הנ"ל. ולראיה באתי על החתום א. קישון".
לא ידוע מדוע לא ניצל מוסינזון את ההזדמנות הזו לתהילת עולם, אך ההיסטוריה ידועה: את הרעיון לסרט "סאלח שבתי" לא הוא פיתח וביים, אלא אפרים קישון.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.06.24
