"ואז הם מקימים אותנו, מובילים אותנו שוב. הבנות יחד איתי ויוסי מקדימה. הם מובילים אותנו לאיזושהי נקודה בכביש בין שכונת הכרם לשכונת הוותיקים שם מחכה רכב שחור. אחד המחבלים מתיישב במושב הקדמי, עוד מחבל מתיישב במושב לידו. מחבל שלישי מכניס את יוסי לרכב, את אופיר מהצד השני ויובל אחוזת ידיים איתו אז היא נכנסת גם. המחבל צועק לעבר הבן של השכנה, והוא מוציא את יובל מהרכב ומכניס אותו במקומה. אמא שלו תוך כדי צועקת 'לא, זה הבן שלי. אל תיקחו אותו, מה פתאום, זה הבן שלי'. סוגרים להם את הדלת, הם מסתובבים ויוצאים לכיוון מערב, לעזה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
את הדברים המצמררים האלה אומרת נירה שרעבי, אשתו של יוסי שרעבי ז"ל שנרצח בשבי חמאס. העדות המלאה, כמו גם 49 עדויות נוספות, יתפרסמו בחודש הבא בספר "שבת, 7 באוקטובר", שעורכים רון דהן ומעין אבידן. ספר זה (שעוד נחזור אליו בהמשך) לא עומד לבד. הוא דוגמה אחת מיני רבות לגל הספרים הרבים שעומדים לצאת לאור בחודשים הקרובים, כשבמרכזם אותו טבח נוראי (בספירה שערכנו במערכת הגענו ל-20 כותרים ואנו מניחים שיש עוד — י"א).
סיפורי גיבורים. סיפורי ניצולים. סיפורי נרצחים. מילים-מילים המנסות לתפוס את אחת הטרגדיות הנוראות שידענו בתולדותינו, כשאנו עוד בעיצומה. את העיבוד המהיר של החוויה האקטואלית לספרות אפשר להבין בתור חלק ממפעל - או מפעלי - תיעוד נרחבים שמתרחשים בישראל מאז אותה שבת שחורה. בישראל כיום ישנן עשרות אם לא מאות יוזמות שמצלמות את הניצולים, מביאות את הסיפור שלהם בפודקאסטים, בצילומים מתועדים, בסרטי דוקו ועוד. אך הספרות אינה רק עוד כלי ביטוי, אלא ענף בפני עצמו, שבו הקשר בין החדשות לכתיבה תמיד היה קיים.
פרופ' מוטי נייגר מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, מחבר הספר "מוציאים לאור כמתווכי תרבות" (שסוקר יותר ממאה שנות היסטוריה של הוצאה לאור), לא מופתע מהמהירות שבה הספרות מגיבה לאירועים שזה עתה התרחשו. "בספרות העברית אפשר לראות כיצד לפעמים מלחמות מחלחלות אל תוך היצירה מהר מאוד", הוא מסביר. "'סיפור חרבת חזעה' של ס. יזהר יצא ב-1949 ותיאר את האירועים שהתרחשו במלחמת העצמאות כמעט בזמן אמת. עירית לינור פירסמה את 'שירת הסירנה' שעוסק במלחמת המפרץ באותה שנה שבה התרחשה המלחמה".
מה לגבי ספרות לא בדיונית? ?
"בעולם של נון-פיקשן זו כמובן לא תופעה חדשה. היו מקומות שבהם היה מדובר ביוזמה מסחרית לכל דבר ועניין, כמו אלבומי הניצחון אחרי מלחמת ששת הימים. היו מקרים שמדובר יותר בחשבון נפש. למשל בזמן מלחמת לבנון הראשונה יצאו לא מעט ספרים שנעו על התפר שבין עדות להגות".
על אף כמה ספרי הגות, שנכתבו על ובעקבות 7 באוקטובר, נדמה כי רוב הספרים עוסקים בסיפורים אישיים. אחד מהם הוא הספר "יום אחד באוקטובר", שמאגד 40 סיפורי גבורה מיום הטבח. חלק מאותם סיפורים הם של ניצולים, אחרים הם סיפורים של אנשים שמתו באותה השבת. הסופר והקולנוען יאיר אגמון, הסביר איך התגבש הרעיון.
"אחרי 7 באוקטובר נכנסתי לאיזה מקום של קיפאון נפשי רציני. במשך חודש לא הצלחתי לעשות כלום. פשוט קרסתי. ואז פנו אליי מהוצאת 'מגיד', וביקשו שאנהל את הדבר הזה. אמרתי להם, אני לא במצב. עשיתי את הטעות של לראות סרטונים מטלגרם. אז אוריה מההוצאה שיזמה את כל הפרויקט שיכנעה אותי לעשות טסט. היא אמרה, 'תיקח סיפור אחד ותעבוד רק עליו'".
איזה סיפור זה היה?
"זה היה הסיפור של אופק לבני, ניצול מנובה, שאבא שלו הכווין אותו וסייע לו להינצל. פתאום הבנתי שיש כאן משהו שמרתק אותי. שיש כאן סיפור. זה פרויקט רציני, שעבדו עליו 13 איש. אני ועוד חמישה מראיינים דיברנו עם האנשים. ישבתי מול קטעים של 20 אלף מילה, כשאני עוצם עיניים וצריך להבין מה הלב של הסיפור כאן. אם אני מרגיש שזה סיפור אהבה אז אני אפתח באהבה. אם זה יחסי אב ובן, אתמקד בזה. ויש בזה יופי ספרותי".
גם הספר "שבת, שבעה באוקטובר", שכבר הוזכר קודם, צמח מאותו קו שבר. "זו הייתה פעולה כמעט אינסטינקטיבית", אומרת מעין אבידן, יוזמת הפרויקט. "בימים שאחרי הטבח כל אחד חשב על עצמו ומה הוא יודע לעשות ואיך הוא מסייע. החלטנו ללכת אל העדים ולעזור להם לספר את הסיפור שלהם".
בתחילת הפרויקט היו כתשעה סופרים ומשוררים, וכיום חברים בקבוצה כ-30 אנשי מילה מתחומים שונים (סופרים, משוררים, תסריטאים ועוד). בין הסופרים שבקבוצה חברים גם רון דהן ועילי ראונר. "המפגש הוא אחד על אחד. הסופר/משורר פוגש את מי שרוצה לספר את הסיפור. אנחנו מתחילים תמיד ב-6 באוקטובר, השאלות בעיקר מכוונות להבנה נרטיבית וחיפוש אחרי הכוחות והאקטיביות של הבן-אדם. לא האייטם החדשותי". אבידן מספרת כי עד כה הפרויקט יצר כ-120 סיפורי עדויות, 50 מתוכם רוכזו בספר. חלק מהעבודה היה גם פגישות זום, שעסקו גם ברמה המקצועית וגם בהשפעה שיש לחשיפה של הכותבים לסיפורים אישיים, שאינם בהכרח קלים".
פרופ' סדרה דיקובן אזרחי, חוקרת ספרות השוואתית ואחת מהחוקרות הראשונות והמובילות במחקר על ספרות השואה, לא מופתעת מהמהירות שבה הפכה החוויה הטראומטית לספרות.
"אפשר לראות תופעות דומות כמעט בכל מקום שבו מתרחש אסון גדול, מעשה בני אדם. הספרות היהודית מכילה, מאז ימי הביניים ועד לימינו אנו, פיוטים שנכתבו בעקבות מסעי הצלב, פוגרומים ושאר התקפות המוניות. שירת פייטנים רבים נכנסה לסידור ולמחזור וכך נשמרו דבריהם בזיכרון הקולקטיבי. התפילות של העדה הרפורמית בארץ ובחו"ל, למשל, כוללות לא רק פיוטים מסורתיים אלא גם שירים ופיוטים שנכתבו כתגובה למאורעות השעה; שירי יגון על זוועות 7 באוקטובר, וביטויי צער על מה שקורה בחודשים האחרונים בעזה, כבר מצאו את מקומם בתפילה".
והם בעצם סוג של מתעדים?
"באביב הפורח הזה כולנו נזכרים בדברי ביאליק, 'השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט'. אחרי שכתב מילים אלה, נשלח ביאליק לקישינב לגבות עדויות מהקורבנות שנשארו בחיים. אך כידוע, עדויות אלו נגנזו, ונתפרסמו רק שנים רבות לאחר פטירת המשורר בפואמה הגדולה שלו, 'בעיר ההרגה', שהייתה כתגובה לאירוע שבו נרצחו 'רק' 49 יהודים".
במקביל לספרים הרבים קמים גם פרויקטים ספרותיים שונים, בתגובה לטבח 7 באוקטובר. כך למשל, פרויקט של הארכיון האזרחי של אוניברסיטת תל-אביב, שהחל כיוזמה של תלמידי מחקר בבית הספר להיסטוריה במטרה לתעד דיגיטלית את הרשתות החברתיות (פוסטים, סטוריז, ציוצים, קטעי וידיאו ועוד), בזמן אירועי הטבח. בנוסף אוסף הארכיון עדויות מצולמות של עדים ותיעודים של פעולות ארגוני הסיוע האזרחיים לאחר הטבח.
להבדיל, פרויקט "חלונות" בהובלתם של פרופ' יגאל שוורץ, ד"ר מוריה דיין קודיש ומירי רוזובסקי — ובשיתוף פעולה בין "בית הסופרים באר-שבע", הוצאת "הקיבוץ המאוחד" ו"קרן מנדל" — מפגיש בין נפגעי 7 באוקטובר לאנשי ספרות. הפגישות מתחילות בהרצאות אורח, שאחריהן מתקיים זמן כתיבה. תוצרי הפרויקט, לצד טקסטים נוספים של תושבי עוטף עזה, יכונסו בספר, שייצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשם "להיות קול ולתת קול". אחת המשתתפות היא אדוה אברמוביץ, אמה של נועם, תצפיתנית ששירתה בנחל עוז ונרצחה ב-7 באוקטובר. למרות השוני בין הפרויקטים, הנקודה שעולה בהם היא האופי החברתי שלהם לספרות, או ליתר דיוק לסיפורים. לניצולים ולבני המשפחה של הנופלים חשוב לספר את הסיפור, ואילו לסופרים ולמנחי סדנאות הכתיבה חשוב להיות חלק ולעזור להם "ליילד" את הסיפור. אך עדיין קיימת שאלה בנוגע למהירות ולכמות. גם אם הקשר בין אירועים אקטואליים, ובעיקר מלחמות, לספרות היה קיים, עדיין מדובר בתופעה שהיא יחסית קטנה ושאינה מגיעה לממדים שאנו רואים כיום.
פרופ' נייגר: "בעידן הרשתות החברתיות רואים המון עדויות שמתפרסמות. בפייסבוק, באינסטגרם, אנשים מפרסמים עדויות, כתבות בטלוויזיה עם סיפורים אישיים. אבל במציאות של הרשתות החברתיות דברים נעלמים בתוך הזרימה האדירה של הסיפורים והמידע. לעומת זאת, בספר יש משהו שמקבע את הזיכרון".
הספר הוא אנטיתזה לפוסטים בפייסבוק?
"הספרים לא נכתבים כי חסרות עדויות ורוצים למלא את החסר. בספר יש עניין של קיבוע הזיכרון. ספר עדיין מקבע את העדות, לעומת עדות ברשת שנעלמת. אפשר להבין את הרצון. כגודל הטרגדיה ככה יכולים להבין, לעצור ולהתמודד עם מה שקרה כאן, והספרות היא זו שיכולה לתת את אותו המרחב".
גם פרופ' דיקובן אזרחי לא מבטלת את האבחנה הספרותית שבספרי העדויות. על השאלה אם משהו מהיצירות האלו יישאר, היא עונה: "העובדה שכמעט לכל אדם בוגר יש שיר בכיס לא מבטלת את האבחנות בין שירה טובה לשירה בינונית. הזמן יגיד את שלו. אנחנו עדיין בתוך האירועים ועדיין רחוקים מלהבין את השלכותיהם. הסופרים והמשוררים שבינינו בוודאי יגידו את דבריהם. אלתרמן כתב את 'מגש הכסף' מיד לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. אך פרימו לוי פירסם את 'הזהו אדם' רק שנתיים אחרי שחרורו מאושוויץ".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
