1. תחשבו על אדם בן 30. נקרא לו ש'. יש לו שלושה ילדים והוא עובד בחברת הייטק. הוא חוזר למשרד אחרי ארבעה חודשים בעזה. היה בצפון הרצועה ובדרומה, היה גם בשיפא פעמיים. קצין שריון. נפצע קל והמשיך להילחם. ירה במחבלים שקפצו מפיר על כוח סמוך. עכשיו הוא צריך לשבת במשרד ולקיים שיחות רכש. הוא אוהב את התפקיד הזה, אבל זה נראה לו מוזר כל כך. מה רכש מי רכש, לפני רגע ירו אר-פי-ג׳י על הטנק שלו.
כתבות נוספות למנויים:
תחשבו גם על אשתו. על ילדיו. במשך חודשים הם כמעט לא ראו אותו. רוב הזמן לא היה זמין. והם פחדו עליו כל כך. כל דפיקה בדלת הקפיצה. כל רעש הסעיר. ועכשיו הוא כאילו חזר לשגרה, אבל לא באמת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ש' יישב בליל הסדר הזה וייזכר בכל הבתים שעליהם פשט, בתי משפחות לכאורה שבהם מתחת למיטות הילדים היו מצבורי נשק.
את הטור הזה, אני רוצה להקדיש לש' ולחבריו באהבה גדולה.
2. מיהם ש' וחבריו? פגשתי רבים מהם בחודשים האחרונים. אספר לכם עליהם קצת. אספר לכם על לוחם שהשתחרר ובאחד הלילות, כשהוא בבית החמים, מכונת הכביסה עשתה רעש קצת חריג. הוא קפץ מהמיטה עם אקדח. אני רוצה שתכירו חייל אחר, שנפצע בעזה וסיפר לי שהוא מתאושש ועובד חזק בשיקום ומרגיש מצוין, אבל לפני שיצאתי ממנו בת זוגו ניגשת ומספרת לי בשקט שהוא נאבק בלילות. היא רואה שהוא נלחם מתוך שינה. שיש לו סיוטים. הוא ממלמל ומזיע והיא מחבקת אותו, ולפעמים מעירה אותו כדי שיראה שהכל בסדר.
3. עוד מעט פסח וחשוב לחזור לשגרה, חשוב מאוד. יש בשגרה משהו מרפא. אבל אסור לשכוח שיש כאלה שעדיין אין להם שגרה. לא רק החטופים ומשפחותיהם, לא רק המשפחות השכולות, לא רק הפצועים שנמצאים בשיקום ומשפחותיהם. גם אלה שכביכול הכל בסדר איתם. הם חזרו מהמילואים, אבל הם עדיין שם. "הכל נראה לי מטופש מאוד", מספר לי חבר שהיה ארבעה חודשים בעזה. "אין לי סבלנות לכלום. לפני רגע פרצתי לבתים בג׳באליה וניהלתי קרבות עם מחבלים מטווח מטר, ואני אמור עכשיו לדבר בגן שעשועים על איזה משהו שמסעיר את קבוצת הווטסאפ של הגן? במאי יש לי כנראה צו 8 נוסף. הייתי בעזה כמה חודשים ואני אמור להיכנס ללבנון אם וכאשר. אני אעשה זאת כמובן בשביל המדינה שלי, אבל באמת מצפים מאדם באמצע החיים עם שלושה ילדים שיילחם בעזה ובלבנון, על כל מה שזה אומר, וזה אומר, אחושרמוטה אומר, ובהפוגות הקצרות שבהן הוא לא נדרש לחסל מחבלים – הוא יהיה אדם רגיל? הפכנו למכונות מלחמה כדי לשמור על המדינה שלנו, זה קרה ברגע, זו הייתה תוצאה של הפוגרום הנורא. אבל לחזור להיות מי שהיינו? זה קצת יותר מסובך לעשות ברגע. זה דורש כנראה יותר זמן".
4. אני רוצה לספר לכם על בחור שהיה במילואים חמישה חודשים. הוא עדיין במילואים. התחיל בעזה, עבר לצפון. הוא היה בשמחת תורה בעיצומם של לימודים למבחן של הלשכה. למבחן עצמו ניגש תוך כדי המילואים. הוא הצליח להגיע מהצבא לבחינה וחזר ממנה למלחמה. הוא לא עבר. חסרו לו שתי נקודות. עכשיו תגידו אתם: היה לו סיכוי בכלל? במקרה אני מכיר אותו מנעוריי. מדובר בגאון. אבל בלי ללמוד וכשאתה מגיע מהאוגדה, אי-אפשר לעבור את מבחני הלשכה. ואם לו לא מגיע פקטור, למי מגיע? עשיתי קצת בירורים, לזכותו של שמחה רוטמן אומר שהוא גם הבטיח לבדוק את המקרה. גם עידן רול נכנס לטפל בנושא. גם עמית בכר, יו"ר לשכת עורכי הדין, מטפל בסוגיה הזו של בחינות הלשכה למילואימניקים. אבל זה לא העניין; העניין הוא שהחבר'ה האלה צריכים כל הזמן להילחם. מגיעות להם זכויות, אבל זה לא עובד מספיק חלק. לא מספיק קל. במקום שיפרסו להם שטיח אדום בכל מקום שאליו הם מגיעים, הם צריכים להסביר ולבקש כעניים בפתח.
פנה אליי קצין שהיה בעזה וסיפר לי שבחברה שלו פירגנו לו. שלחו לו מתנות בהתחלה. אבל אחר כך התעייפו. הוא עדיין בעזה, אבל המתנות הפסיקו להגיע. והוא לא צריך את העוגות האלה, הוא רק מרגיש לבד. מרגיש שכולם המשיכו בשלהם והוא אי שם. גם בונוס אין לו השנה, כי בונוס זה על הישגים שלא היו לו. כלומר היו לו הישגים, הוא חשף מנהרות ברימאל, אבל על זה מתברר שאין בונוס.
5. עוד מעט פסח וכאילו שגרה, אבל יש חייל שאיבד את מאור עיניו בעזה. פגשתי אותו. בחור צעיר וחכם שיצא לקרב וחזר עיוור. הוא יושב במיטתו. אמו לא זזה ממנו לשנייה. הוא נחוש לא להישבר, אבל אני נשבר בשבילו. אני לא מצליח למצוא שקט פנימי כשאני חושב על שארית חייו בעלטה הגמורה.
עוד מעט פסח וכאילו שגרה, אבל יש בחור שעמד לסיים את התואר ויצא למילואים. נפגע בראש. והוא לא מי שהיה. הוא איתנו, אבל מי יודע איפה הוא באמת? אני מדבר אליו והוא מגיב-אבל-לא-ממש-מגיב. המשפחה מבקשת שאמשיך לדבר איתו, אומרים שהוא שומע, אבל אני שם לב למבטים העצובים של אחיו, שמסתכל עלינו ומתגעגע למי שהיה.
עוד מעט פסח וכאילו שגרה, אבל האחים שלנו בבור מתחת לאדמה. ובי נשבעתי שבתחושה שלי, במחויבות אליהם, כל אחד מהחיילים שנמצאים שם בשבי הוא הבן שלי. כל אחת מהחיילות היא בתי. כל ישראלי שנלקח ממיטתו בעוטף ומוחזק כבר חצי שנה אי שם הוא בן משפחה שלי.
שאלתי לוחם מיחידה מסווגת איך ההרגשה במנהרות. לח, הוא אמר לי. לח מאוד. חם ורטוב כזה. קשה לנשום. הוא סיפר לי שנגע בראשו של מחבל שהיה שם כמה חודשים ונתפס (היה צריך לכסות את עיניו), ונשרו לו שערות. עכשיו תחשבו מה עובר על החטופים והחטופות שלנו, שנמצאים שם כבר 190 יום?
בני אדם לא אמורים לחיות תחת האדמה.
אז אנחנו נתארגן לפסח ונשאל מי בא לחג, ויהיו אוכל טוב ויין משובח - אבל השנה חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא נחטף לעזה.
השתא הכא ולשנה הבאה בני חורין.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
