החרדות פגשו את אבי אבורומי מחדש ב-7 באוקטובר והניעו אותו להסתתר שעות ארוכות מתחת לאדמה בבניין מגוריו ביבנה. לפי חוות דעתו של המהנדס החובב אבורומי, הממ"ד בדירתו לא היה מספיק בטוח והוא נטש לקומה מינוס אחת יחד עם בת זוגו אז. "שש וחצי בבוקר, אזעקות ובומים. קיבלנו מטח יפה בהתחלה, היו ארבע נפילות באזור. הבית רעד. אנחנו עם שני הכלבים, נכנסים לממ"ד. בהיותי אדם חרדתי מאוד, ישר נכנסתי להסתכל על המיקום במפה, לעומת הכיוון שממנו מגיעים הטילים. הבנתי שהממ"ד נמצא על הזווית הלא-טובה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
חשבתי שרק קושמרו משער את כיוון הרקטות מהדרום.
"חישבתי פחות או יותר את המסלול של הטיל, מאיפה הוא מגיע, והבנתי שהממ"ד במיקום לא טוב בכלל. אז יצאנו משם עם הכלבים וירדנו לקומה מינוס אחת, יותר בטוח מהממ"ד שלי. חשבתי שנהיה שם מקסימום 20 דקות, אבל מצאנו את עצמנו יושבים שם משעה שש וחצי עד עשר וחצי כי הטילים לא הפסיקו. אלה היו מטחים לא פרופורציונליים. חשבנו שיש מבצע מטורף, שחוסל מישהו".
אין קליטה מתחת לבניין, אני מניח.
"במשך שעתיים לא ידענו שום דבר. לכמה רגעים הרמנו את הראש, עלינו חצי קומה כדי לקבל קליטה ולהבין מה קורה, ואז הגיעו הסרטונים בטלגרם, ראיתי מחבלים נכנסים לקיבוץ ויורים לכל עבר. התחילו להגיע עוד סרטונים בקבוצות ופשוט הבנו שהמחבלים נוסעים לכיוון המרכז ומתקרבים כל פעם קצת גם אלינו".
אלה היו השמועות, כן.
"לפני הכל הבנתי שלא נשארים במינוס אחת. לקחנו את הסיכון שיפגע בנו טיל, אבל עלינו למעלה לממ"ד, תוך כדי נפילות ואזעקות ובלגן. ישבנו ובכינו כל אחד בתור שלו. הבנו שאם מדובר בפשיטה כזו, אין לנו איך להגן על עצמנו. באיזשהו שלב כיבינו את הטלפונים אחד לשני ושמנו רחוק, כדי שנוכל להירגע".
כאחד שמתמודד עם התקפי חרדה שנים, מה עבר עליך באותם רגעים?
"הזעתי, והלב דפק על 3,000. התחלתי לחשוב מחשבות על הסוף. עכשיו אני יודע שאנחנו הרי היינו ביבנה, ובדיעבד המחבלים היו רחוקים. אבל באותו רגע לא ניתחתי את זה בקור רוח אלא שאלתי איפה כולם. מה קורה. הרגשתי שהפחד משתק אותי. ניסינו להרגיע זה את זה, אבל זה היה אחד הימים הקשים".
אבורומי והאקסית לא יצאו מהממ"ד במשך מספר שעות נוספות. "מתחילות הפוגות בין האזעקות, פתחנו טלוויזיה והבנו שהמצב הרבה יותר חמור משחשבנו. שמענו אנשים מתחננים על החיים בלייב ושמישהו יבוא לעזור להם. תוכניות החדשות והעיתונאים הפכו להיות המשטרה, הצבא, אחראים על כל המצב במדינה. הפיד שלי הפך להיות 'מחפשים את'. המון תמונות של נעדרים. האקסית קיבלה צו 8 בטלפון בצהריים, מילואים. נשארתי לבד בבית".
לא ממש טוב לחרדות.
"בכלל לא. החלטתי לישון על הספה וככה היה במשך כמעט שלושה חודשים, החלון של המרפסת פתוח כדי להיות מוכן לכל תרחיש. היו לילות שבהם פשוט ישנתי בג'ינס כדי שאם יקרה משהו לאקסית שלי, אני אצא אליה. רציתי לדעת שהיא בסדר, שהוא אוכלת ושותה, ושאם יש חדירת מחבלים, שהיא בממ"ד. אני מדבר תוך כדי עם אנשים מהצוות שלה, שמעדכנים אותי אם היא לא עונה. הכנתי חברים שאם קורה לה משהו, הם קופצים לעזור לי".
וכל הזמן נשארת בבית?
"בימים הראשונים הייתה לי צורה של הספה. לא יצאתי מהבית, גם לא לקניות, גם הכלבים לא יצאו לטיולים, ברמה כזו. שמתי אותם במרפסת, הם עושים צרכים ואני מנקה אחריהם. החרדה השתלטה עליי בכל המובנים".
הוא פתח את דלת ביתו שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה. "המנהלים שלי אמרו לי, אבי, אתה חייב להתעורר על עצמך. צריכים אותך בחוץ. התחילו להגיע פניות מכל כיוון, לוויות, אזכרות, משפחות מפונים, ילדים, הכל מהכל. אמרתי לעצמי שאין ברירה, שאני יוצא".
היית במצב נפשי מתאים להופעה?
"לא. ממש הכרחתי את עצמי, לא הייתה ברירה. לא אשקר לך, היו הופעות שבהן הייתי כבוי והרגשתי שיש לי שריטות מכל זה. בהופעה הראשונה הגעתי לבית מלון שאירח מפונים מהדרום, משדרות. ראיתי את הפרצופים של האנשים, כולם היו בטראומה. אבל איכשהו הילדים חייכו, רצו, השתוללו ורצו לעשות תמונות. הסתכלתי עליהם ולאט-לאט התחילו לחדור מחשבות ששינו אצלי את המצב. פגשתי יתומים מאמא ואבא, והנה הם מולי עכשיו יושבים ומחייכים ורוצים סלפי. זה משהו שהפך אותי. אמרתי לעצמי, יא חתיכת כפוי טובה, סתום את הפה ותשיר. אל תתבכיין על המצב".
אבורומי עבר גם ימים ארוכים של חרדה לגורל חבר קרוב, שף בר ליאור נקמולי ז"ל. "ואז הגיע השלב של המכות בבטן. ברלי הוא חבר קרוב מיבנה. תראה, אני אומר עדיין ברלי הוא. עד כדי כך לא נתפס לי. בהתחלה הוגדר כחטוף וספרנו ימים בציפייה לשמוע מה קורה. בכל ערב היו מתכנסים אצלי החבורה שלנו מיבנה, בלי אלה שבמילואים, ולפנות בוקר אנחנו סיימנו עוד יום בלעדיו והתפללנו שיגידו שהוא חטוף ולא מת".
עד שהגיעה הבשורה המרה.
"המילים 'ברלי נרצח' הן קשות וכואבות לי מאוד. זו הייתה הלוויה הראשונה שנכחתי בה במלחמה, המון אנשים שבאו להיפרד. מה ששרט אותי שם, מעבר לזה שקברנו חבר קרוב, היה הלו"ז של בית הקברות, בשלט דיגיטלי. אני מסתכל ושם לב שבכל חצי שעה יש ילד אחר שקוברים ואומר לעצמי, כל זה רק מאזור רחובות?"
הצלחת לפרוק?
"קשה לי לבכות ליד אנשים, אני בוכה בבית. הייתי מתפרק בבית לפני השינה אחרי שהוא נרצח. הקמנו בר ביבנה על שמו, ברלי בר, מקום שמסמן את הבן אדם שהיה ואת האווירה ששידר. אנחנו מגיעים לשם בחמישי ובמוצ"ש, יושבים שם לכבודו".
אבורומי איבד במלחמה גם חבר ילדות מאילת, דור מלכה ז"ל. "הוא נרצח במסיבת הנובה. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים. זה היה רגע קשה מאוד במלחמה. אבל אני לא חושב שיש מישהו בארץ שלא מכיר מישהו שנרצח או חטוף או פצוע".
הפער בין הימים הכואבים לקריירה של אבורומי מעולם לא היה גדול יותר. כשבחוץ הגיהינום דופק על שערינו, אבורומי נוסק לפסגת הקריירה. הילד ממשפחה מוסלמית קשת יום באילת, שהתחיל את הדרך ברשתות, הפך לכוכב מיינסטרים. מאחוריו כבר אלבום ראשון מצליח ולהיטי רדיו, פרס אקו"ם על הישג השנה, פריצת השנה ברדיו, לוחות הופעות עמוסים ויומנים מלאים עוד יותר.
רוצים עוד? אבורומי כבר חלק מהקאסט של סדרת הדגל של yes "פאודה", מהעונה הרביעית, ושיחק גם בסדרה "תלאתה" של HOT טין-ניק. לפניו השתתפות ב'רוקדים עם כוכבים' של קשת, בפריים-טיים, והפסטיגל הקרוב, לצד קמפיינים וחיבור למותגים. בדרך יוצא החלק הראשון של האלבום השני, "ואנחנו מתלבטים בין שני מופעים גדולים לסדרה של קטנים". החבילה הושלמה, הכל כלול, גם הופעה בהיכל מנורה-מבטחים בתל-אביב, ביוני שעבר. אבל נראה שאבורומי, אדם רגיש מאוד, לא חש עדיין לגמרי בנוח במשבצת הנוכחית.
"במלחמה נהייתי פי עשרה יותר ציוני. הבנתי שהלב שלנו, של העם היהודי, לא בנוי לעולם של שנאה, אין לנו את היכולת לבוא ולרצוח. אתה מסתכל על מדינות כמו ארצות-הברית, שם מוציאים להורג כעונש. זה מכעיס אותי. למה אנחנו גם לא מוציאים להורג אנשים?"
מתחבר לתואר כוכב?
"לפעמים אני אוהב, לפעמים אני בורח ממנו. מורכב. אני לא בא מהעולם הזה של הסלבס. אני לא אוהב להתראיין למשל, גם לא רוצה בדרך כלל. לא אוהב את הצהוב והקשקושים ועל מי ומה ולמה, אוהב את הקהל ולהופיע ולשחק. אבל זה בא עם מחיר מסוים ולפעמים אתה משלם ואני לא מת על זה. הרבה פעמים אמרתי לא לפרסומות, למשל".
איפה עוד זה יכול להפריע?
"יש רגעים שפתאום רוצים מידע ראשוני שאני לא רוצה לתת, או על החיים שלי. גם כשאומרים עיתונאים, אבי, שחרר לנו בבקשה שיר לפני הזמן, שיהיה לנו ראשונים - אני אומר לא. זה מרגיש לי התערבות ביחסים שלי עם הקהל. גם בזוגיות שלי כמעט לא יצאו דברים החוצה. פירסמו פעם אחת סרטון של האקסית ושלי חוגגים יום הולדת יחד, וממש התעצבנתי. אמרתי לעצמי, לא רוצה, יש דברים שהם שלי ושלה".
תחושת ניצחון אחרי שנים של אולי?
"לא אנצח בחיים עד שלא אגשים חלומות ספציפיים. אני רוצה להקים בית ספר ענק לנוער בסיכון, וזה בתכל'ס החלום הכי גדול שלי חוץ ממשפחה. מבחינתי כל מה שקורה כרגע זו דרך".
יכולת לקפוץ דרך ריאליטי מוזיקה, ויתרת. זה ניצחון של דרך.
"זה נכון. ברור, היו הצעות מפתות, כמעט מכל תוכנית, אבל אמרתי תמיד לא. עדיין מציעים לי אגב. אם הייתי מתחיל בריאליטי הדרך הייתה מתקצרת, אבל גם אולי הסוף היה מתקרב ולא הייתי מגיע למקום שבו אני נמצא היום. מי רוצה שישפטו אותו ויגידו לו אם הוא טוב או לא?"
עובדתית, הרבה. אינספור אודישנים.
"תגיד, כמה אנשים אומרים על אבי אבורומי שהוא לא טוב? אז מה, יש אנשים שכן אוהבים. יכולתי ללכת לתוכנית כזו, היו אומרים לי אתה לא מספיק טוב, ואז הייתי מאמין בזה ועושה משהו אחר בחיים היום. יש אנשים שיכולים לספוג הערות. יש כאלה, כמוני, שאם תגיד לי, וואלה אתה אחלה בן אדם אבל אתה לא זמר ולא מעניין, אולי אאמין לך. לקרן פלס או לאסף אמדורסקי, למשל, בטוח הייתי מאמין".
אמרת כן ל"רוקדים עם כוכבים". עדיין ריאליטי.
"לתוכנית הזו הלכתי כי כמו בכל עולם חדש בקריירה שלי אני סקרן לראות, לגלות למה אני עוד מסוגל. בהמשך נגלה אם אני רקדן מלידה או אסון טבע".
מה דעתך על הופעות ביום עצמאות הקרוב?
"כואב לומר, אבל אני חושב שעד שהחטופים שלנו לא יחזרו, והלו"ז שלי כרגע עמוס ביום העצמאות, אני לא רואה סיבה לעשות הופעות גדולות ביום הזה. כן צריכים את הטקסים הממלכתיים. אני לא יודע עד כמה האמנים בכלל רוצים להופיע ביום הזה אבל אני לא רוצה לדבר בשם כולם. יום עצמאות זה חלק אדיר בתקציב של אמן, ועדיין קשה לי. אבל אם יבקשו ויגידו יש מופעים ותבוא לשמח את האנשים, נבוא וכמובן שנתפרנס. אני לא אתייפייף".
אבורומי שגדל באילת במשפחה ערבית-מוסלמית, סיפר בעבר שבבית לא הנחילו דת כלשהי והשפה המדוברת יותר הייתה עברית. אביו יוסי הלך לעולמו ממחלת הסרטן כשהיה בן 14. הוא ביקש להתגייס לצה"ל, התגייר ושירת כמ"כ של חיילי מקא"ם. המלחמה הפגישה אותו עם זוועות שחווה גם דרך סיפורים ששמע בהופעות ברחבי הארץ ובוודאי, הוא אומר, גרמה לו לזוז הרבה יותר ימינה.
"במלחמה נהייתי פי עשרה יותר ציוני. הבנתי שהלב שלנו, של העם היהודי, לא בנוי לעולם של שנאה, אין לנו את היכולת לבוא ולרצוח. אתה מסתכל על מדינות כמו ארצות-הברית, שם מוציאים להורג כעונש. זה מכעיס אותי. למה אנחנו גם לא מוציאים להורג אנשים? פה אין עונש מוות? אנשים מסתכלים ואומרים שאנחנו הפראיירים הכי גדולים במזרח התיכון ואני מסכים עם זה. מבחינתי כל מחבל צריך למות. גם לפני, בטח ובטח אחרי 7 באוקטובר. אם אחרי 7 אנחנו חיים בלפני, אנחנו באמת פראיירים".
איך אנחנו יוצאים פראיירים?
"ראית את הפיגוע ברוסיה, נכון? ראית איך המחבלים הגיעו למעצר בבית המשפט? אני מסתכל על זה ואומר, אנחנו צריכים להיראות לא פחות מזה! לא נשמע לי הגיוני שמחבל בא, רוצח, עושה מה שהוא רוצה ואחרי הכל נכנס לבית סוהר אצלנו, יושב, אוכל, שותה, הולך לבית משפט, יוצא וחוזר לחייו".
בהתחלת המלחמה היה מי שהציע לשטח את עזה. מה חשבת על זה?
"למה לא?"
כי אז אתה פוגע בחפים מפשע.
"אהה, ומה אנחנו, לא חפים מפשע? למה שלא נלך פעם אחת לסיים את הסיפור הזה? כן, יכול להיות שעכשיו יקום מישהו ויגיד, אתה טיפש ברמות, איך אתה מעלה על דעתך. אבל אני מדבר מהמקום הרגשי, העצוב, הכואב והנקמני. ממש לא מתבייש להגיד נקמני. אני אומר מה, כאילו נשב פה ונגיד יאללה בסדר כי לא רוצים לפגוע בחפים מפשע אז בואו פשוט נחכה לפעם הבאה, בואו פשוט נשרוד".
על דברים כאלה הגענו להאג. שלא ייקחו אותך לתיק הבא עם נס וסטילה.
"עזוב שזו בדיחה בפני עצמה. אבל למה הגענו אנחנו בסוף להאג? למה זה לא התחיל בנקודה שבה אם אתם רוצים להתערב, בואו נשפוט את מה שקרה ב-7 באוקטובר, נחליט אם נורמלי שנכנסו לכאן אלפי מחבלים ורצו לשחוט מדינה שלמה, ירו טילים ללא הפסקה. איך הגענו למצב שאותנו שופטים, כשאנחנו מותקפים על ידי שלוש מדינות בו-זמנית, שלא לדבר על האיום האיראני וההתערבויות של סוריה".
לא גדלת כמוסלמי, אבל הופתעת מהאכזריות בשם האיסלאם?
"לא ממש, כי הרי אנחנו למודי פיגועים קשים מאוד, ומבחינתי כל פיגוע כזה הוא אכזרי בצורה קיצונית. ותמיד ריחמנו. שאלתי את אמא אחרי 7 באוקטובר, 'זה באמת נכון שככה כל הדת הזו נראית, זו האמונה שלה?' אמא ענתה, 'אני באמת מתביישת שאלה אנשים מהדת שלי, אתה לא תתפוס אולי, כי מעולם לא היית מוסלמי, אבל אתה לא מבין בכלל עד כמה זה רחוק מהאיסלאם'".
איך מרתיעים אנשים כאלה? הם כבר מוכנים למות.
"אולי צריך גם לערוף ראשים של מחבלים באמצע כיכר דיזנגוף בתל-אביב? זה מה שצריך לקרות ותודה רבה. כל אחד פה שירגיש שהוא חזק, עד כדי כך שהוא בא ומאיים על הריבונות שלך, יחשוב הרבה מאוד פעמים. אתה רוצה להרים דגל של פלסטין בישראל? אני אראה לך מה קורה. אתה רוצה לגעת בבחורה? בוא אראה לך מה יקרה לך. חאלס עם המשפטים האלה ובית הסוהר שכאילו יושבים בו וסובלים. די עם החרטות, לא מעניין. כמה מחבלים חזרו לעשות פיגוע? עונש מוות למחבלים חייב להיות".
הזעם בישראל הגיע גם כי האירועים הציפו לאנשים את השואה.
"עברת פה שואה מודרנית. מה זה מזכיר לך? זה לא פיגוע, מחדל, זו שואה מודרנית ואנשים לא רוצים להגיד את זה, אולי מתביישים בעצמם אנשים למעלה. עכשיו הדבר היחיד שמעניין זה להחזיר את החטופים ולנצח. לא בדיונים מקושקשים".
יש כאלה שיתווכחו איתך אם החטופים זה הדבר החשוב ביותר, אגב.
"אני בשוק מהעובדה שהם שם, לא יודע באמת איך להגיב לזה. אני רואה אנשים בבוקר ממשיכים בחיים, עבודות, עניינים, הופעות. גם אני, כולנו בעצם. היצר ההישרדותי אומר לנו לקום ולהמשיך, אבל בפועל כולנו בטראומה ואנחנו לא נצא ממנה כל עוד החטופים לא יחזרו".
יש חברים מהעבר, ערבים, שהפנו לך עורף?
"לא, אין כאלה".
אמרת שזזת ימינה. גם ההצבעה בבחירות תלך לשם?
"תראה, אני לא מצביע בשנים האחרונות. לא ראיתי מישהו שאני מאמין לו. אני פותח ערוץ הכנסת, שומע איך הם מדברים אחד אל השני ומתבייש שאלה האנשים שאני משלם להם כסף כל השנה. אני מכיר את עידן עמדי, הוא חבר. מחרפן אותי שאנשים כמוהו לא נמצאים שם, עידן הרי יכול היה בשקט לומר שהוא ממשיך להופיע ולא להתגייס. אבל הוא כמובן נכנס לעזה וממשיך להיות אופטימי אחרי הפציעה. אלה האנשים שהייתי רוצה בהנהגה".
באגף הימני הציעו לכבוש שטחים.
"יש גם אפשרות ללכת לכבוש שטח מסוים, שמשם איש לא ייכנס ואם יגיעו אנחנו כבר נהיה שם. רוצה לתת להם מקום לחיות? הייתי חותך את עזה בחצי. בחצי שלנו שים צבא, צריך בעוטף עזה בסיסים שישתרעו על עשרות קילומטרים לתוך עזה, רחוק מאוד מהיישובים שלנו, ואז אתה יוצר חוצץ ענק ואיש לא ייכנס. מישהו רוצה לחדור? באותו רגע כדור לתוך הראש".
חודש בתוך המלחמה הוא כבר נכנס לשגרה של "לוויות, שבעות, אזכרות. חושב שכל מפגש כזה שרט לי את הנשמה בצורה אחרת, ואני לא אומר כקלישאה. הגעתי למצב נפשי לא טוב בנקודה הזו. במלחמה בהתקף חרדה התקשרתי לחבר טוב שיבוא עכשיו דחוף כי אני צריך. החברים היו יושבים איתי ומרגיעים אותי בעצם הנוכחות שלהם. המנהלים שלי ניסו לדאוג שאשאר בסדר ולא אתחרפן סופית. והיו גם רגעים של הופעות שיצאתי מהם מחוזק".
באחת מהן נפגש עם שורדת השבי דפנה אליקים, בת ה-15, שנחטפה מקיבוץ נחל עוז יחד עם אחותה אלה בת השמונה ושוחררה אחרי 51 יום מעזה. אחיהן תומר, אבא נועם ובת זוגו דקלה ערבה ז"ל נרצחו. "סיימתי את אחת ההופעות לפני כמה שבועות. כבר עזבתי, ואז התקשרו, אמרו שדפנה רוצה תמונה. כמובן שחזרתי, נפגשנו, נתתי חיבוק. שאלתי מה שלומה למרות שאלה השאלות הכי מטומטמות, אבל אי-אפשר להימנע מהן".
האנשים האלה רוצים את האמנות שלך, את החיבוק שלך, ברגעים הכי קשים שלהם. זה צריך להחמיא לך מאוד.
"תשמע, מאוד קשה לי לקבל אהבה, אני מעדיף להכחיש את רוב האהבה שאני מקבל כי קשה לי להאמין שמישהו אוהב אותי או את המוזיקה שלי. בתקופה האחרונה זה תפס מקום ונהיה עבורי המיין איוונט של היום, תסמונת המתחזה בנוגע להכל, גם בזוגיות ובעבודה וגם מול חברים. היו לי צלקות יפות בחיים שהשארתי על הלב ואמרתי לעצמי שאני אחיה בסדר, אבל מתברר שאני לא מצליח להסתדר איתן".
אילו צלקות למשל?
"יש סודות כמוסים ביני לבין עצמי על רגעים בחיים שלי שגיליתי שאני לא מספיק עבור בן אדם כזה או אחר, אהבות כאלה או אחרות. מצאתי עצמי פעם אחת בחיים שלי מגורש על עצם היותי אני. זה קרה בילדות. גרנו אז באילת. אחרי המוות של אבא במשפחה. הייתי מאוהב בנערה, בן 17, התבקשתי להתרחק".
מי שביקש ממך להתרחק הסביר למה? אולי כי היית מוסלמי לפני הגיור, והמדינה שלנו עדייו נגועה בגזענות?
"היא לא רצתה שאתרחק. גם אחרי שהתגיירתי, בסיטואציות כאלה או אחרות, זה לא הספיק לאנשים לפעמים. אני יהודי בנפש, חזק מאוד בדת. קידוש כל שישי, שומר מצוות וכשרות. לגבי שמירת שבת, אני מחכה לאשתי לעתיד שתעזור לי לעשות את זה. אני אומר לעצמי שיכול להיות שנועדתי לגורל מסוים, שיש לי תכלית בעולם שאומרת למעשה שהתפקיד שלי הוא לאהוב את העולם אבל העולם לא יכול לאהוב אותי".
איך אתה בזוגיות?
"אחרי טיול בדרום אמריקה, נכנסתי לזוגיות של כמעט שנתיים עם בחורה מקסימה. גרנו ביחד. אמרתי לעצמי, אבי, יכול להיות שאתה לא בנוי לזוגיות או לקבל את האהבה הזו. אני אוהב בצורה קיצונית, טוטאלי מאוד. כמו סוס עם רטיות. קם בבוקר והדבר היחיד שמעניין אותי זה בת הזוג שלי ולפעמים זה בא לרעתי".
אובר-חיבוק.
"כן. כשהסתיימה מערכת היחסים ההיא הייתי מאוד שבור, ממש בתחילת הקורונה. מהשבר הזה קרו שני דברים. הייתי בדיכאון מאוד קשה במשך חודשיים כמעט, בן אדם שבר כלי. לא מעוניין לצאת מהבית, לא לעשות כלום, לא מעוניין לפעמים לחיות גם, ברמה כזו. היה לי קשה לקבל את העובדה שזה נגמר, שעכשיו אני צריך לבנות את עצמי מחדש וזו הייתה עוד הוכחה עבורי, מאז שאני ילד: אתה לא בנוי לאהבה, אל תיקשר".
ההבטחה האמיצה הזו החזיקה שנתיים ואז פגש בת זוג חדשה. הם נפרדו לפני חודש, אחרי כשנה וחצי של זוגיות. "ואז אמרתי לעצמי שדי".
כלומר?
"גורל הוא גורל וכשאלוהים נותן סטירות מצד ימין ושמאל, אתה צריך להבין. החלטתי שהגיע הזמן להסתכל למציאות בעיניים והלכתי לעשות קעקוע שיזכיר לי בכל פעם שאני נקשר למישהי, או מרגיש רגש, מי אני באמת, שאני לא יודע לקבל אהבה. מצויר שם זאב שקשור בשלשלאות. אחרי הצלקות שחוויתי בנפש, במיוחד בחודש האחרון מאז הפרידה, הייתי במצב שהפסקתי לראות ערך לחיים. נתתי את הכל לזוגיות, הייתי שם בראש ובלב שלי עד למצב שוויתרתי על עצמי סופית, חגיגית. ובסוף אתה קם בבוקר ואומר שצריך להתקדם בחיים, כאילו לא נתתי את עצמי במשך כל כך הרבה זמן לבנאדם מסוים. האקסית שלי היא בחורה מקסימה, ערכים, גם משפחה מקסימה ובית טוב. זה פשוט לא הסתדר לנו למרות האהבה הגדולה. אלה החיים שלי".
אתה מופיע בלי סוף. מה עושים עם הכסף?
"מרוויחים יפה, חסך שהתמלא. הכסף כשהייתי ילד היה קשה להשיג, בלשון המעטה. בתור ילד בן 13 הלכתי לעבוד כדי להביא לחם, חילקתי פלאיירים. בגיל 14 ארזתי ביינות ביתן, בגיל 15 הייתי מוכר בשווארמה".
פרט מעניין בקורות חיים. אני רוצה העמקה.
"זו הייתה שווארמה באילת, הייתי אלוף, מעיף פיתות באוויר, היה עף לך הפוני אם היית מגיע לאכול אצלי שווארמה".
אחרי שאביך יוסי הלך לעולמו, חוויתם קשיים כלכליים.
"ברור. שני זוגות נעליים לפעמים גג, גם אחרי שהן נקרעות, ואז מתקנים. לא קונים חדשות. אולי שני ג'ינסים וארבע חולצות שאמא מכבסת כל פעם. היה חסך מאוד גדול. היום אני פרזנטור של אדידס שזה בפני עצמו סוג של ניצחון. קיבלנו הרבה מאוד הצעות ממותגים מאוד יוקרתיים ולא הסכמתי לאף הצעה של מותג אחר. הייתי בשנה הקודמת ברנואר, השנה חתמתי באדידס".
אותו ילד קטן יכול בעצם לקנות היום כמעט כל מה שירצה.
"לא יצאתי לקנות בגדים כמה שנים טובות, זה לא מעניין אותי. הכסף האמיתי הלך לאמא שלי, פאתה. היא גרה עם אחי ואחותי באילת. אחרי 28 שנה, ממש לפני כמה חודשים, נתתי לה כסף כדי שתקנה דירה באילת. אז הרוב נמצא שם".
מגיע לך חיבוק על זה. מכונית יפה כבר רכשת? זה אחד מהחוקים החשובים של הז'אנר.
"את האוטו החלפתי לפני פחות משנה. הייתה לי ניסן 2007 כשאם אתה מאותת ימינה החלונות נפתחים, מגעילה וקטנה. עכשיו החלפתי לטסלה. נמאס לי לשלם על דלק שעולה פה כל הזמן ואני נוסע בלי סוף".
אבורומי מספר שהוא נוהג להתייעץ עם רבנים, בעיקר בתקופה האחרונה. "עוד מהגיור הייתי חזק בעניין של ללכת לרב, ובשנים האחרונות מצאתי את עצמי הולך לרב יהונתן פרטוש מבני-ברק, שהוא תלמיד של הרב יגאל כהן. מתייעץ עם שניהם, מדבר איתם".
על מה מתייעצים?
"על החיים. אנשים חושבים שמדברים רק על סוגיות הלכה, אבל כשאתה הולך לשיעור תורה, רוב השיעור על איך אתה מסתכל על החיים, מה הגישה הנכונה. אני לא מתייעץ איתם על הקריירה שלי, כן על אהבה, זוגיות, נפש, התקפי חרדה, אמונה".
יש סיכוי שתחזור בתשובה פעם?
"אם הקדוש ברוך ירצה, למה לא".
זה אומר שבת הזוג הבאה צריכה להיות דתייה?
"שתהיה מאמינה, אבל גם לא אשפוט אם לא".
יש מחזרות ברשת?
"לפעמים בזמן פנוי אני נכנס, עכשיו לא פנוי לזה, אבל כשהייתי רווק, לפני האקסית, מדי פעם הייתי נכנס לראות אם מישהי שלחה הודעה".
הייתה פנייה שהביכה אותך?
"שלחו תמונות באינסטגרם, עירומות. אני באותו רגע פשוט חוסם. הייתה מישהי שפתאום נכנסה לי לתוך האוטו, אחרי הופעה, אמרה נעים מאוד, אנחנו עכשיו נוסעים למקום הזה. אמרתי, מה שלומך, קרה משהו, צריכה משהו? הייתי צריך לבקש ממנה לצאת בעדינות, אמרתי שמחמיא, אבל לא מעוניין. אמרה 'הפסד שלך'".
אולי.
"מה זה משנה? גם ככה היינו נפרדים אחרי שנה וחצי ולסטוצים אין לי סבלנות".
