סמי מיכאל הוא סופר הומניסט ענק. אמת, כאשר אנחנו קוראים את יצירותיו אנחנו עוצרים מדי פעם ואומרים "איזה יופי". ואולם, ההתפעלות האסתטית היא לא התגובה הבולטת של קוראיו של מיכאל. התגובה הבולטת היא ההכרה המתגבשת אצלנו, במהלך הקריאה, כי לפנינו מחווה גדולה לבני האדם באשר הם. אמנם, יצירותיו של מיכאל אינן אופטימיות - בוודאי לא בטווח של העתיד הנצפה בסיפורים. ואף על פי כן, כשאתה מסיים לקרוא את הרומנים הגדולים שלו, החזה שלך מתרחב קמעה. העולם הזה, חולפת בך המחשבה, אינו גן עדן. איך שלא תסתכל עליו הוא, על פי מיכאל, מייאש. דווקא בשל כך בני האדם שנזרקו אליו הם, למרות שפע חולשותיהם, יצורים מעוררי כבוד.
ההומניזם העמוק של מיכאל מתבטא גם בנושאים שחזר ועסק בהם וגם במסלול ההתפתחות שלו כסופר. מתחילת דרכו עסק מיכאל ב"אחרים" ובזכויותיהם. בחיים ובספרות נגעו לליבו אלה ש"שווים פחות". לא משום שהם אינם מוכשרים, לא משום שאינם רגישים או אפילו נאים פחות, אלא בגלל שהתנאים החברתיים והפוליטיים - לא אלוהים, אין אלוהים אצלו - עומדים לרעתם. נשים מול גברים בחברה פטריארכלית; ערבים פלסטינים ישראלים מול יהודים ישראלים; פלסטינים מהשטחים הכבושים מול פלסטינים ישראלים וכו'. בעניין הזה, ולא רק בו, הלך מיכאל בעקבות מוריו הגדולים, שאת כתביהם קרא בצמא בערבית ובעיקר באנגלית בנעוריו בבגדד: דיקנס, בלזק ואמיל זולא. העמדה של מיכאל בעניין זה, כמו בעניינים חברתיים ופוליטיים אחרים, הייתה חדה כתער. על הרקע הזה אפשר להבין את עוצמתן המדהימה של כמה מדמויותיו המרכזיות שכובשות להן מקום בעולם למרות תנאי הפתיחה החברתיים האיומים שלהם. כך מתבררת עוצמתה האדירה של ויקטוריה ש"מלידתה מזומן לה גורל של בת אנאלפביתית בסביבה שגברים מושלים בה" (כפי שמצוין על גב הספר), המוצאת עצמה במעמד של מהגרת במדינה שאינה מאירה לה פנים, והיא צרה בעיני רוחה, כמעט יש מאין, משפחה מפוארת.
כזו היא גם אלמאסה, היהלום מן הישימון בספר הנושא את הכותרת הזו (2015). שני גיבורים בספר הזה: כמאל (שהוא במידה רבה בן דמותו של סמי בנעוריו), שגדל במשפחה מיוחסת ואלמאסה שהיא בת דלת העם, המגיעה לביתו של כמאל כדי לשמש שם כמשרתת. שניהם יהודים, אך ביניהם מפרידה חומה מעמדית גבוהה. מיכאל מתיר להם להתאהב, אך פרשת האהבה בסגנון רומיאו ויוליה - גבר ואישה מאוהבים ממעמדות שונים - היא מבחינתו רק מצע, ואם תרצו רק סוג של פיתוי לקורא החפץ בסיפור אהבה "גדול מהחיים". על המצע הזה הוא מצמיח את מה שבאמת חשוב לו, לעקוב אחר דמות שמצליחה, לפחות עד גבול מסוים - תמיד רק עד גבול מסוים - לשבור את תקרת הזכוכית שלה.
בהקשר הזה צריך להבין גם את העיסוק האינטנסיבי של סמי מיכאל במה שאפשר לכנותו, בעקבות ז'יליין בנדה "בגידת האינטלקטואלים". מיכאל חוזר ומעמיד דמויות של סופרים שנאלצים לעמוד במבחן היושרה המוסרית שלהם, בנסיבות חברתיות ופוליטיות קיצוניות. כך כבר ברומן המוקדם "חסות" (1977), שהוא, כפי שאטען בהמשך, הצומת המרכזי במסלול ההתפתחות של מיכאל כסופר וכהוגה דעות. אחד מגיבורי הרומן, הוא המשורר הישראלי-פלסטיני פתחי. פתחי זה פוסח על שתי הסעיפים - לשבת על הגדר כאמן לא מעורב בסכסוך הישראלי-פלסטיני או להזדהות עם אחיו בגדה המערבית. כל החלטה שהוא עתיד לקבל עתידה לגרור תוצאות הרות גורל. לקונפליקט דומה נקלע זכי דאלי, נצר אחרון לקהילה היהודית המפוארת בבגדד, החי ברווחה בעירו בין שתי מלחמות המפרץ, כותב ומגיש תוכנית דוקומנטרית בטלוויזיה, כאשר על סף דלתו הוא מוצא פליטה כורדית פצועה שחייה עומדים בסכנה.
ההומניזם העמוק של סמי מיכאל, שבא לידי ביטוי בפעילותו הציבורית הענפה בנושאים שונים של זכויות אדם (הוא היה, בין היתר, נשיא האגודה לזכויות האזרח), ניכר גם באופיו של הצומת החשוב ביותר במסלול התפתחותו כאמן. מיכאל החל את דרכו בזירת הספרות הישראלית ברומן "שווים ושווים יותר" (1974). זהו רומן משפחה המביא את סיפורם של בני משפחת מהגרים מעיראק הנתקלים שוב ושוב בחומות הבצורות של ההגמוניה האשכנזית הוותיקה. זהו רומן מחאה מובהק, אולי הראשון מסוגו, או לפחות אחד הראשונים בספרות העברית הישראלית, ואפשר לקרוא אותו בהחלט כשלוחה ספרותית של מחאת הפנתרים השחורים שהחלה ב-1971.
הרומן הזה, הראשון למחברו, עורר עניין רב והעניק למיכאל תשומת לב ציבורית ערה. ואולם, אליה וקוץ בה - הוא מלכד את מחברו במלכודת שממנה הזהירה לינדה האטשון את כל מי שיוצא נגד ההגמוניה בהתקפה חזיתית. הוא הפך את התמונה, עליונים נתפסים כתחתונים ולהפך, אבל ההיררכיה נשמרה.
מיכאל קרא את המפה הספרותית שאליה נכנס זה עתה, בדק את ארגז הכלים שלו ונערך מחדש באסטרטגיה מבריקה. בספרו השני "חסות" (1977), הוא נטש את דרך ההתנגשות החזיתית ובחר מודל חדש ומהפכני. את מקום הביקורת הרצחנית על המבנה ההיררכי של החברה הישראלית, בתוך עצמה, ועל המבנה של ההיררכיה היהודית-ישראלי-פלסטינית ועל זו הפנים-פלסטינית, הוא המיר במבנה שאינו מתנער מן הקונפליקטים, אבל מכונן אותם בין קהילות שלא זו על גבי זו אלא זו לצד זו. את המבנה הזה מיכאל הכיר היטב מעיר הולדתו בגדד, שבה, בימיה היפים, בעשורים הראשונים של המאה ה-20 חיו, זה לצד זה, מוסלמים ונוצרים ויהודים וכורדים ואחרים.
במילים אחרות מיכאל עשה תרגיל בפרויקציה. הוא החל לקרוא את "השטח" הישראלי-פלסטיני, על כל מורכבויותיו, לפי המפה של בגדד, עיר ימים ועמים רבים. זה היה מהלך לא פחות מגאוני, שאפשר לו לבחון את זירת ההתרחשות הבעייתית שלו מזוויות ראות חדשות ורעננות, ואיש מלבדו לא טרח להתבונן בה כך. והתוצאה: עושר ומורכבות אנושית, פסיכולוגית ופוליטית בלתי רגילה.
• • •
אי-אפשר לסיים רשימה על סמי מיכאל, קצרה ובהולה ככל שתהיה, בלי לומר משהו על פרשת ההתקבלות שלו. מיכאל הלך בדרכו ולא התפשר מעולם, ושילם על כך מחיר. עד הופעת "ויקטוריה", ואפילו בשנים הראשונות אחרי הופעתה, לא קם ולו מבקר קובע טעם אחד מבני דורו שהכיר בגדולתו. למעשה, הוא הודר לחלוטין ממה שמכונה ה"אליטה הספרותית". כך, למשל, בבית המדרש שאני חבשתי את ספסליו, בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80, החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, כתביו של מיכאל לא הופיעו באף רשימת קריאה. גם בשנים שבאו אחר כך מיכאל לא קיבל את המקום הראוי לו, ותעיד כך כמאה עדים העובדה המבישה שלא זכה בפרס ישראל. מהיכרותי אותו, היה נסיך ומהפכן, הוגה דעות מקורי ונועז, איש רוח אמיץ להפליא, ואיש רעים להתרועע, אני יודע שלמרות שהוא בז לאותות ולפרסים, ולמרות שהוא הסתפק לכאורה באהבה העצומה שקהל קוראים גדול הרעיף עליו במשך דורות, הייתה לו שרטת בלב בשל יחסו של הממסד הספרותי אליו.
אין לי ספק, שלמצב הזה היו סיבות שבינן לבין הערכה ספרותית אין ולא כלום. עם זאת, צריך לומר בהגינות, שגם במקרה של מיכאל, כמו ברוב המקרים מן הסוג הזה, הייתה גם סיבה ספרותית או לפחות סמי-ספרותית. רוחם של הכתבים של סמי מיכאל לא התיישבה בשופי עם רוח התקופה של הספרות הישראלית, שזה עתה נולדה. בני דורו הספרותי של מיכאל, יהושע, עוז, קנז, כהנא-כרמון ואחרים קנו את עולמם בתחילת דרכם, כשיצאו נגד כתבי קודמיהם, בני "דור הפלמ"ח", שכתבו סיפורים ריאליסטיים-חברתיים, בסיפורים בעלי גוונים אלגוריים וסמליים. זו הייתה נקודת הפתיחה של הספרות הישראלית. ואילו מיכאל, שהתחיל לכתוב בגיל מאוחר יחסית, בתחילת שנות ה-70, נצמד בעקשנות לריאליזם החברתי. אמנם, הריאליזם החברתי שלו שונה מאוד מזה של בני דור הפלמ"ח - הוא עשיר, חריף והרבה יותר פוליטי - אבל עדיין, ככזה, הוא נחסם על ידי המבקרים הראשיים בני הזמן, שעשו כל שהיה לאל ידם לפנות את הדרך ל"סיפורת ישראלית צעירה".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
