פילס דרך עבורי ועבור אחרים שבאו אחריי / אלי עמיר
כבר שלושה ימים אני הולך וסמי מיכאל מול העיניים שלי. איפה שאני לא מסתובב, אני רואה אותו. ופחדתי. הייתה לי תחושה לא טובה שקורה לו משהו. אבל ניחמתי את עצמי בזה שסמי תמיד אמר לי שאצלם במשפחה מאריכים ימים. ועכשיו אני לא מאמין, סמי איננו.
אהבתי את סמי מיכאל. מותו הוא אבדה גדולה לארץ, לספרות העברית ולגשר בינינו לבין הערבים בישראל ובמזרח התיכון. כי לפני הכל סמי מיכאל היה לוחם חברתי, שדיבר באומץ על הפערים בחברה הישראלית ונאבק למען צדק ושוויון חברתי בכל מקום שאליו הגיע. בעיניי זו אחת המעלות הכי גדולות שלו.
סמי היה סופר מעולה, סופר מפלס דרך בראיית העולם שלו ובנושאים שעליהם כתב. שניים במיוחד: בראש ובראשונה ערביי ישראל, וכמובן גם חייהם של יהודי ארצות האיסלאם. הוא היה אחד הסופרים המעטים שכתבו על הערבים בארצנו, צייר את השכונות הערביות בחיפה, את ואדי ניסנאס, נתן בהן חיים, שם את ערביי ישראל על המפה של הספרות העברית.
הדבר הגדול השני שסמי מיכאל עשה נוגע ליהודי ארצות האיסלאם. הוא שם על השולחן את מה שלימים יקבל את השם "הבעיה העדתית", הציג בספרים שלו את מגוון האוכלוסייה היהודית שבאה מארצות אלה, הראה שגם בהן היו שוחרי חופש ואנשי קדמה, אנשים שלחמו למען צדק חברתי ולמען שוויון בינינו לבין הערבים, ומי שכיבדו ערבים. סמי מיכאל היה הגשר שבין המזרח והמערב.
ברובד האישי, סמי לא היה איש רעים להתרועע, לא איש של שיחת חולין קלה. כשהייתי מטריד אותו זה רק אם היה עניין חשוב. אבל כשדיברנו, זו תמיד הייתה שיחה של ידידות וכבוד הדדי. היה לי אליו ריספקט שיש אל אח בכור. הוא פילס דרך עבורי ועבור אחרים שבאו אחריי. אם יש היום בספרות העברית דוכן שלם של ספרות ארצות האיסלאם, לסמי מיכאל יש מקום של כבוד בהקמת הדוכן הזה ובהיותו אחד מנותני הטון בו. הוא הביא כבוד גדול ליוצאי ארצות האיסלאם והוכיח את ההפך ממה שאהבו לחשוב עלינו בשנות ה-50 - כעל יהדות מפגרת, חסרת השכלה וחסרת אוצרות רוח.
כתב עליהם לא כתייר בארצות ערב, אלא כבן בית / רוני סומק
סמי מיכאל הוא בעיניי עץ תמר שנעקר משורשיו על גדות החידקל וכל הנחלים בארץ רצו שיישתל על גדותם. הוא סופר ריאליסט שלא שכח לרגע את הכתיבה הערבסקית אותה הכיר מסיפורי אלף לילה ועוד לילה. התערובת הזאת היא בעיניי הקופסה השחורה המסתתרת כמעט בכל שורה שכתב. לגיבורים שלו יש רגלי בטון שניצבות על קרקע יציבה מאוד, אך על כתפיהם תלויות כנפיים המאפשרות להם לעוף לחלומות.
במשך שנים לימדתי בתיכון עירוני י"א בתל אביב את "חצוצרה בואדי". ברוב השנים היו לי גם תלמידים ערבים והם הרגישו שסמי מיכאל מכיר מצוין את הסיסמוגרף של שפתם. הם חיכו לרעידות האדמה וידעו שהוא כותב עליהם לא כתייר בארצות ערב, אלא כבן בית. ואם הזכרתי את "חצוצרה בואדי" הרי שחשוב לציין שסמי מיכאל ידע לכתוב נפלא גם כשהוא כמספר "התחפש" לאישה. ודי בהקשר הזה להיזכר בשורות שבהן אמא של הודא מתארת לידה: "והצירים – רק אלוהים יכול להמציא דבר כזה, כמו שני סוסים פראים שנכנסים לגוף וכל אחד מושך לצד אחר והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיקרעו אותך לשניים...".
ומעבר להרים הגבוהים שסמי יצר במפה הטופוגרפית של הספרות, חשוב להגיד שהוא הוא איש עם טונות של כריזמה. לא במקרה קרא יגאל שוורץ לקובץ המאמרים עליו בשם "נסיך ומהפכן". ומכל הקילומטראז' שהיה לי איתו אני נזכר בסיור שערכנו בואדי ניסנאס. סמי, פרופסור ששון סומך ואני דיברנו חצי בעברית, חצי בעיראקית. הם צחקו על שיבושי המילים שלי וניסו לשתול בפי את ההגייה היותר מדויקת. צעדנו לעבר מסעדת דגים וסמי אמר שהיא מצוינת – אבל הוא עדיין מתגעגע "למסגוף שהגישו במסעדות על גדות החידקל".
השתתפו בהכנת הכתבה: ענת לב-אדלר
פורסם לראשונה: 00:00, 02.04.24
