עם חיים קצרים מדי, שירים אגדיים וסוף טרגי אך ידוע מראש, השאלה סביב סרט עלילתי המבוסס על חייה של איימי ויינהאוס אף פעם לא הייתה "האם", אלא "מתי" ובעיקר "באילו תנאים". כשאמנית בסדר הגודל של ויינהאוס הולכת לעולמה בנסיבות אומללות של הרעלת אלכוהול, אחרי שנים של התמכרות לשתייה ולסמים, היא מותירה לא רק את המורשת האמנותית, אלא גם הרבה דרכים לדבר על מה שהוביל לנורא מכל. וכשהחשודים המיידיים באחריות הם אלה שמחזיקים בזכויות, והרבה מאוד כסף מונח על הכף, המסע למסך הגדול מרגיש כמו נסיעה בירידות של סדום. לא במקרה לקח שבע שנים מאז נקבע מותה של ויינהאוס ב-2011 ועד שמנהלי העיזבון הודיעו שהעבודה על הסרט יוצאת לדרך, ב-2018.
כתבות נוספות למנויים:
למזלה של הבמאית הבריטית סם טיילור-ג'ונסון, היא כבר עברה את דרך החתחתים הזאת קודם לכן. ב-2010 היא ביימה את סרט הביכורים שלה 'נער משום מקום' על אייקון אחר, ג'ון לנון (שגילם אותו שחקן צעיר, ארון ג'ונסון, שהיום הוא בעלה ואף מועמד לתפקיד ג'יימס בונד). "גם שם היו הרבה אנשים מסביב", היא נזכרת, "פול מקרטני, המשפחה של לנון, יוקו אונו, מעריצי 'הביטלס'. אז והיום היה לי חשוב לשמוע את כל הסיפורים מכל הצדדים, ובסוף לספר את הסיפור כמו שאני מבינה אותו". טיילור-ג'ונסון ידעה בדיוק מה היא צריכה לשם כך: "היה לי חשוב שתינתן לי שליטה טוטאלית".
האם שיתוף הפעולה עם בעלי הזכויות, למשל על השירים שבלעדיהם אין סרט, לא מערערים על זה?
"ממש לא. שיתוף פעולה וזכות סירוב הם שני דברים שונים. כשהתחלתי את העבודה אמרתי שאני חייבת חופש אמנותי מלא ואסור שתהיה לאף אחד זכות סירוב. למזלנו היה לנו את כל האישורים מחברות התקליטים על השירים, אבל מה שרציתי אישית זה גם לספר סיפור של שני הורים שגידלו את הבת שלהם. אז הלכתי לפגוש את מיץ' (אביה של איימי, ע"ש) והלכתי לפגוש את ג'ניס (אמא שלה, ע"ש) ורציתי שהם ירגישו שמקשיבים להם. הזמנתי אותם ליום אחד לסט כדי שיראו את התהליך. הרגשתי שאני חייבת לתת להם את הכבוד בדרך הזאת. זה היה יום אמוציונלי ואינטנסיבי מאוד. אבל חוץ מזה לא הייתה להם שום מעורבות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לקבל אישור מבחינתי זה לא לאפשר לי לעשות את הסרט", היא מוסיפה, "אלא שאני אטפל בחומרים בכבוד ומתוך כל הסיפורים ששמעתי. וזה מה שהיא ראויה לו: שיבינו את הכוח שלה כיוצרת. אני חושבת שהתפיסה שלה כקורבן או כטרגדיה התחילה להאפיל על מי שהיא הייתה, כך שהרעיון הוא להסתכל עליה מבעד לעדשה שלה ולהעניק לה בחזרה את הכוח".
במבחן התוצאה, Back to Black (שעולה השבוע לאקרנים ונקרא על שם אלבום המופת שהוציאה ב-2006) בהחלט מצליח להסביר מה היה באישה הצעירה וחובבת הג'אז מצפון לונדון, בת למשפחה שבה שרו "צור משלו אכלנו" ליד הפסנתר אחרי ארוחת שישי, שהפך אותה לסנסציית פופ בינלאומית. טיילור-ג'ונסון, שיודעת דבר או שניים על תסביכים של אמנים ואמנוּת, חברה שוב לתסריטאי של 'נער משום מקום', מאט גרינהול (שגם כתב בעבר את 'קונטרול', על גאון אבוד אחר, איאן קרטיס, סולן 'ג'וי דיוויז'ן'). ביחד הם מציגים את עלייתה המטאורית והתרסקותה ההרסנית של ויינהאוס, קודם כל מבעד לכישרון העצום שהיה שם: הכתיבה המבריקה, הקול העמוק, הכריזמה האין-סופית והמראה האיקוני.
בגזרת השדים והשערוריות, הסרט לא רק חוסך את רוב המחזות הקשים באמת שבהם ויינהאוס כיכבה (הבולימיה, האלכוהול, הפגיעה העצמית, התקפי הזעם וההופעות המביכות), הוא גם מאמץ נרטיב שונה מהמקובל, בוודאי ביחס לדוקו זוכר האוסקר 'איימי' מ-2015. אז, הבמאי אסיף קפדיה הפנה אצבעות מאשימות כלפי גורמים אינטרסנטיים וחמדניים שהיו בסביבתה הקרובה של התרנגולת שהטילה ביצי זהב: מבעלה המכור לסמים בלייק פילדר-סיביל, דרך אביה חובב הפרסום והכסף ועד תעשיית המוזיקה, שלא עצרה באדום בגלל כל הירוק שהרוויחה בזכותה. ב-Back to Black לעומת זאת, ויינהאוס מתוארת כלביאה בלתי ניתנת לאילוף ובעלת נטייה קשה להרס עצמי, שאין להפרידה מהחבילה שכללה להיטי ענק, חמישה פרסי גראמי ועדת מעריצות ומעריצים שראו בה את עצמם, או את מי שהיו רוצים להיות.
"הרגשתי שאם נעשה את הסרט מהפרספקטיבה של איימי, אז אבא שלה ובעלה היו שני אנשים שהיא מאוד אהבה", אומרת טיילור-ג'ונסון. "אם אתה יוצא למסע דרך העיניים שלה - אין שיפוט. השיפוט שלנו לא רלוונטי. אין לו מקום בסרט הזה. ככל שאנחנו במסע הזה, היא מסתכלת עליהם במבט אוהב. רצינו לחגוג את החיים שלה ולא רק להתפלש בטרגדיה".
אדי מרסן המצוין, שגילם אין-ספור דמויות מסוגים שונים (כולל שמעון פרס ב'שבעה ימים באנטבה'), נכנס לנעליו של מיץ', ומספר שהכריז מראש שלא ישחק אותו אם יסומן כנבל מוחלט. "היה לי חבר שעבד עם מיץ' ואיימי והכיר את היחסים מקרוב", הוא אומר. "ידעתי שיש נרטיב על מיץ', אבל רציתי לשאול את החבר לדעתו. הוא אמר שהוא חיבב את מיץ', שהוא היה אבא בסיטואציה בלתי אפשרית שעשה את המיטב וגם היו לו טעויות. זאת נשמעה לי כמו גישה בריאה. החלטתי מראש שאני לא אשחק דמות דמונית אלא בן אנוש. אני לא שחקן כזה טוב שיכול לעשות פוליש לחתיכת חרא.
כשמישהי כמו איימי מתה, בגיל כל כך צעיר, נוצרת טראומה קולקטיבית", הוא מוסיף, "וכדי להתמודד עם זה מחפשים מישהו להאשים. אבל אם אתה מאשים את מיץ' או את בלייק, אתה הופך את איימי לקורבן ושודד ממנה את האוטונומיה שלה. אנשים חושבים, 'אם הבת שלי לא תתחתן עם אחד כמו בלייק, או אם אני לא אתנהג כאבא כמו מיץ', אז הבת שלי לא תמות מהתמכרות'. אבל התמכרות היא אקראית, שרירותית והורגת אנשים. לכן אני גאה בסרט שאומר שהנבל בסרט הוא ההתמכרות. והפפראצי. יש סיבה שכל תוכניות הגמילה הללו נקראות 'אלכוהוליסטים אנונימיים' או 'נרקומנים אנונימיים', אתה צריך פרטיות ואנונימיות כדי להתמודד עם ההתמכרות. לאיימי לא היה את זה. הם רדפו אותה והשפילו אותה".
עם כל הכבוד לבחירות האמנותיות של יוצרות ויוצרי הסרט, בסוף הכל קם ונופל על כתפיים מאוד צעירות ודי אלמוניות של שחקנית בשם מריסה אָבֶּלָה. התפקיד הכי גדול שלה עד היום היה בסדרה הנישתית והפרובוקטיבית 'התעשייה' של HBO, כך שלהיכנס לנעליים של ויינהאוס זאת לא קפיצת מדרגה עבורה, אלא טיסת אקספרס לחלל. כדי לצלוח את המעבר לא היה מספיק להיות בעלת נוכחות כובשת, וגם לא מספיק להיות יהודייה כשרה, כזאת שלא צריכה אף סינתטי סטייל בראדלי קופר כדי להיראות כמו ויינהאוס. אבלה, בת 27, בדיוק הגיל שבו ויינהאוס החזירה את נשמתה המיוסרת, סיפרה שדרישות התפקיד הכריחו אותה לעבור מחנה אימונים מפרך: פיתוח קול, שיעורי גיטרה, אימוני כושר וגם לימודי תנועה, כדי לחקות את סגנון הפרפורמנס של ויינהאוס. בסך הכל, היא חשפה, זה לקח עשר שעות ביום במשך ארבעה חודשים, שבהם היא כמובן התגוררה בקמדן, כור מחצבתה של ויינהאוס והמקום שבו הוקם פסל לזכרה.
היהדות בכל זאת גם שיחקה תפקיד חשוב בהכנות. "ככל שלמדתי להכיר אותה, כך הרגשתי חיבור גדול יותר ליהודייה החוצפנית מלונדון, שהיה לה הרבה מה להגיד והייתה די חסרת פחד", סיפרה אבלה למגזין 'הרפר'ז בזאר'. "נזכרתי איך הרגשתי כשהייתי צעירה וראיתי את האישה הזאת, שהייתה גאה ומגניבה, לובשת מגן דוד גדול בין המחשוף והחזייה החמודה. הבנתי איך ארוחת שישי הייתה נראית בבית שלה, את ההומור במשפחה".
את המבחן הגדול ביותר, הביצועים, אבלה צולחת באופן שהוא מפתיע כמו שהוא מרשים. היא לא ויינהאוס, אין בכך כל ספק וזאת מלכתחילה לא הייתה היומרה, אבל היא כן מבינה לא רע בכלל איך להדגיש את העוקץ בשיר נהדר כמו Fuck Me Pumps האהוב, וגם את השבר שבגללו Back to Black הוא לא "שיר פרידה", אלא ברזל מלובן שנצרב על העור. לא שזה יעזור לה מול הטרולים של האינטרנט, שכבר מטפסים עליה כמיטב המסורת, אבל לפחות מהשיחה איתה נדמה שהיא מגיעה יחסית מוכנה.
"זה קשה להבין מאיפה הגיעה ההתמכרות של איימי", היא אומרת, "מהאמנות שלה אפשר לראות מישהי מאוד אינטנסיבית, שאולי רצתה להרדים את הכאב. הרגשתי מאוד קרובה אליה כשהיא הייתה צעירה, מלאת חיים ולא מתחבאת מאחורי המסכה. הרגשתי שזה צד של איימי שהשארנו מאחור, אבל היא זאת שהלהיבה אותנו. לעיתים קרובות אנחנו דוחקים דמויות לתבניות - ההוא טרגי, ההיא מאושרת. אבל כולם עוברים דברים אחרת, ואיימי הייתה תמיד כנה עם כל מה שעברה. בתחקיר שלי הבנתי שתמיד ראו עליה מיד מתי נמאס לה מראיון, או מתי משהו מרגש אותה. הציבור זכה לראות אותה באופן שבו אנחנו אולי רואים חבר קרוב או בן משפחה, כי בדרך כלל יש לאנשים אימג' שהם רוצים להציג לעולם. אבל לא לאיימי".
ואיך זה הרגיש להפוך אליה גם ויזואלית, עם הבגדים, התסרוקת המפורסמת, הקעקועים. הייתה לה גם שן חסרה.
"די קשוח. למזלי נתנו לי לשמור את השן".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
