כתבו עליו / הימים שלנו לא פשוטים כמו שלא היו כמעט מעולם. ומשום מה בכל זאת בחרתי לדבר פה דווקא על מוזיקה, חברות רגעית, הגיגים על יהודי נודד אחד בתפוצות ואנחנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז הנה אני מרחיב. ואתחיל לא במקרה במשפט ״כתבו עליו בעיתון הרבה דברים. הוא בכלל לא ידע שהוא כזה, הו פנחס". שורה מבריקה משיר בלתי נשכח של אריק איינשטיין ושלום חנוך שעסקה במי אנחנו בכלל שעה שהם חושבים שהם יודעים מי אנחנו, משהו כזה.
כתבות נוספות למנויים:
אז אני רוצה היום להרחיב פה בענייני אותו פנחס שדוקו חדש עליו מוקרן בימים אלה ב-yes, ולומר שראשית יש לי חיבה לשם פנחס, מי שהיה כהן גדול בתנ"ך, ובעיקר לפנחס שעליו אדבר פה, שלרגע שמתי בגללו בצד את ענייני היום הבוערים והכואבים והרשיתי לעצמי לצפות בדוקו החדש על האיש בן ה-84, דוקו שמתבסס על הקלטות יצירה חדשה שלו, שכתב בהשראה שנפלה עליו באמצע הלילה מתוך חצי שינה (השראה כזו, אגב, מוכרת לי כי ככה כתבתי את גבר הולך לאיבוד).
אמנם לא הבנתי מתוך הדוקו מה מצב הרוח האמיתי של פנחס. רק שמתי לב שהוא יותר איטי. פניו חתומות הבעה, אולי עד לרגע הכניסה המפואר של חברו הסקסופוניסט והחצוצרן מרסלס לאולפן שלו כדי לנגן לו קצת. וכששניהם מתחבקים כאילו הבקיעו גול בצ'מפיונס אתה מבין שמרסלס הציל את פנחס באותו רגע מבדידותו.
אר יו ג'ואיש? / אבל מיהו פנחס המסתורי הזה ומאיפה הוא הגיע לסיפור שלי כאן? אז הנה, אני כבר מגיע לפתרון החידה. כי אני פגשתי בו לפני עשר שנים בטבורה של עיר (תל-אביב) כשבא לתת לנו הופעה באצטדיון ר"ג. וזו הייתה פגישה מלבבת שהתמשכה מאחה"צ ועד חצי הלילה ושלא אשכח אותה עד סוף ימיי. וכל הפנחסיות החלה בשאלה הראשונה ששאלתי את האיש המקסים נמוך הקומה עם המשקפיים שהיו תלויים על צווארו כשנפגשנו לקפה במלון דן: "אר יו ג'ואיש פול?"
וכשפול סיימון (כן-כן, בגאון האיקוני הזה מדובר) ענה לי בכנות "יס איים ג׳ואיש״ חשתי אחוות אחים מטומטמת והעזתי לשאול לשמו היהודי. ואז, כשענה לי "מיי ריל ניים איז פנחס זימן", השתררה לרגע דממונת של “שוק או פולקע” יהודי באוויר. כאילו כל הפול סיימוניות הגדולה שלו הצטמצמה אלינו. ואמנם היה לי קצת לא נעים ש"נדחפתי" לו לחיים, אבל הסברתי לו מיד (ובהתנצלות מסוימת) שהסיבה לשאלתי היא שיש מיתוס כזה שבו אומרים שאם העולם ייחרב ויישאר בו רק יהודי אחד, הוא ישר ייצא לחפש עוד יהודי כדי לא להיות לבד. ופול סיימון-פנחס חייך. מכירים את החיוך הקטן שלו בזווית הפה מהשיר "יו קאן קול מי אל"?
סבי האמריקאי / "חשוב לנו כיהודים לפגוש עוד יהודים כדי להישען עליהם בעת צרה", הסברתי אז לפול סיימון-פנחס את נקודת המוצא הישראלית-יהודית שלי. "אמנם לא כל יהודי שנולד באמריקה חייב לדעת מה קורה פה ולהזדהות איתנו", הוספתי והודיתי שהיה לי סבא שחי באמריקה 40 שנה וגם כשעלה ארצה בעל כורחו כשהתעוור לא התאהב בישראל, ונשאר דמוקרט אמריקאי ניו-יורקי קוטר שלא סבל פה לא את החום ולא את החמסינים עד סוף ימיו. די מבאס. אבל עובדה.
התפקיד / אין ולא היו לי טענות באותה פגישה מלבבת כלפי אחד היוצרים הגדולים בתולדות הרוקנרול כשהתברר לי אז שלא היה לו שמץ מושג על ישראל וצרותיה ובטח לא על הסכסוך שבו אנו חיים פה. עד כדי כך שהיינו צריכים לפרט באוזניו, אני וג'יימי הפרקשניסט הלבנוני שלו, באיזה סכסוך דמים מדובר.
וכך התברר לי שמי שהשפיע על חיי ועל חיי רבים בעולם באופן אישי כשכתב את "ברידג' אובר טראבלד ווטר", "50 ווייז טו ליב יור לאבר" ו"מיסיס רובינסון", מי שהביא לאוזנינו בגרייסלנד את הסאונד האפרו מדרום-אפריקה בגלל האפרטהייד, לא ממש התעניין בנו לעומק.
זה קצת ביאס אותי, מודה. הרי רציתי שפול-פנחס יאהב אותנו, ישתגע עלינו, יעריץ כמו שהערצנו אותו. אבל כשהבנתי שזה לא הנושא פה עברתי לשאלות בנוסח מה הביטחון שהיצירה לא תיעלם לנו, ומה בעצם תפקידינו כיוצרים ותיקים? וכשענה לי שיצירות אמיתיות לא נעלמות לעולם ושתפקיד הזמרים הוותיקים לשמש מנטורים לזמרים צעירים באשר הם, הסכמתי איתו.
ואגב, אות לרצינות שבה הוא עדיין לוקח את המוזיקה בעולם, קלטתי ברגע שבו נעמד בדוקו שלו בגיל 84 בהדרת קוידש מול המיקרופון והקיש על שן של כריש. וכשראיתי את זה מיד חשתי שהוא מחפש עדיין את הצליל האבוד של העולם שהאמת אבדה בו.
שארית הזמן / גם אז כהיום התעניינתי מה הוא עושה אישית כשהוא קם בבוקר, ואיך הוא מעביר (מלבד באולפן) את הזמן בין זריחות לשקיעות (היו לו אז שני כלבים, ילדים, אישה אוהבת, והיה חשוב לו עדיין שצעירים יאהבו אותו כזמר).
אבל השבוע, כשראיתי את הדוקו שלו, בעיקר חשבתי אם הוא יודע מה קרה לנו לאחרונה ואיזה כאב ובדידות עולמית אנחנו חווים כעם ומדינה ואם הוא זוכר שכשנפגשנו וצחקנו ועשינו סלפי כמו שני ילדים, סיפרתי לו שבעקרון הדלתות המסתובבות, יכול היה לקרות שאני אחיה באמריקה בגלל סבא שלי בעוד הוא והוריו היו עולים ארצה. "אתה היית שר במתנ"סים ישראליים או אפילו במשואות", אמרתי לו, "ואני באצטדיונים שלכם". ופול צחק ושאל מה זה מתנ"סים? ומה זה בכלל משואות?
סיפורים / הוא היה נהדר. חסר אגו מולי. הוא סיפר לי סיפורים על בוב דילן, ארט גרפונקל ואפילו פול מקרטני, ואני פערתי את פי כשהציע לי לשיר איתו את "בוקסר" למחרת בהופעה, אבל משום מה סירבתי.
האם תזכור אותי ואותנו היהודים הישראלים אחרי שתיסע מפה? שאלתי את פול סיימון-פנחס, במין חוסר ביטחון יהודי. "בטח", ענה. אבל שנתיים אחר כך כשניסיתי להגיע למאחורי הקלעים בהופעה שלו עם סטינג, נכשלתי.
מה שקרה לנו / החיים שלנו פה בארץ הולכים ומתכווצים ומתרחבים בו-זמנית. הרחובות שלנו שוב הולכים ונהיים אלימים ככל שהקיץ החם הולך ועוטף את השמש.
אתה מבין פנחס? פה, בארץ העם היהודי (שבה אף אחד לא נקרא פול אלא יצחק, משה, אסי, גילי, נועם, דוד ואמיר), נחטפו לנו למעלה ממאתיים ישראלים תמימים ונלקחו לשבי חמאס המתועב בעזה, ועדיין 134 מהם נמצאים שם. ותאר לך שנרצחו לנו על ידי החארות מחמאס בדם קר 1,500 ישראלים יקרים. ונפלו מאות גיבורים במערכה. ואם היית בא לעוד הופעה או סתם ביקור אולי היית אפילו מזדהה עם כאבנו, כי אנחנו זקוקים לכל קול יהודי מול גלי האנטישמיות בעולם.
שומע אותי פול? וואלה לא? אוי סורי, התחרשת באוזן אחת? באמת מצער.
לקראת הסוף / בסוף לא סיימתי לצפות בדוקו עד הסוף. לא, לא השתעממתי. פול סיימון בחיים לא שיעמם אותי. אלא שהסיבה היא שאני אוהב דברים בהתחלה ובאמצע שלהם ולא כשהם הולכים ומתקרבים אל תחילת סופם.
זה משפט מצער מדי? סורי פנחס. גם אני יודע שצריך למהר להספיק. ושאפילו המדינה שלנו כרגע נמצאת באמצע משהו שמדאיג אותי ורבים מאיתנו.
זהו? כן זהו. ועכשו אלך לכבוד פסח לרכוש פטיפון ואקשיב לצלילי השקט שלך כי זה מה שיהודי-ישראלי כמוני זקוק לו בימים טרופים אלה, הו פנחס האהוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
