ב-7 באוקטובר רביב כנר יכול היה להסתפק בהופעות מול חיילים, פצועים ומפונים, כמו רבים מחבריו האמנים, אבל בחר להצטרף לחברים ביחידת האלפיניסטים בחרמון. "יכולתי לוותר על המילואים ולשיר", הוא אומר, "אבל כשקראו לי, לא חשבתי על זה בכלל. חשבתי רק על הצוות שלי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בצוות הופתעו כשהגעת על מדים?
"לא, כי כל שנה אני עושה איתם מילואים. הם אמנם התרגשו, כי זה כנראה לא מובן מאליו שהגעתי, אבל לא עשו לי הנחות בשום היבט של הלחימה. הייתי כמו כולם. מה שכן, הם כל הזמן אמרו לי, 'תכתוב, תכתוב על מה שקורה כאן. קח עט ותכתוב'".
כנר באמת כתב את “הביתה”, שיצא לפני מספר שבועות, ובו הוא שר: "הכל חשוך עכשיו, כיבוי אורות/ אולי ליום-יומיים לפחות/ כי בין ייאוש תקווה, יש לי חלום/ כשכל זה ייגמר אוכל לנשום... ואין טעם, הכל סתם/ תחזירו לי אותם עכשיו הביתה".
רביב כנר - "הביתה"
כנר נמנה עם הקבוצה המצומצמת של אמנים ישראלים שמשתתפים במלחמות כלוחמים פעילים בקו האש ובחזית, לא כזמרים ושחקנים שמנסים להרים את המורל באמצעות שירים וצחוקים. הם אוחזים בכלי נשק, לא רק במיקרופונים, ועולים על מדים, לא רק על במות. והם גם עלולים להיפגע.
כנר מספר שכשנודע לו שעידן עמדי נפצע במהלך המלחמה בעזה, התקשה להירגע. "עידן הוא כמו אח גדול שלי", הוא אומר, "וכששמעתי שהוא נפגע, ממש סירבתי להאמין. למרות זאת, הייתה לי תחושה שהוא יעמוד על הרגליים. ידעתי שהוא מאוד חזק. אחרי הפציעה ביקרתי אותו בבית החולים וגם שלחתי לו הודעות. אני שמח שהמצב שלו משתפר ובטוח שהוא יחלים לגמרי".
ארקדי דוכין: "הפעם היחידה שהרגשתי שאני משפיע, הייתה כשנהג הנגמ"ש שלי חטף חרדה בכניסה ללבנון. נזכרתי שאצל סטלין ירו בראש במי שחזר, אז אמרתי לו במבטא רוסי, 'חבוב, אתה לא חוזר לשום מקום, אנחנו ממשיכים קדימה'. אלה הקודים שלקחתי מרוסיה"
הוא גם מבין היטב את הבחירה של עמדי לפתוח ציר, במקום לפצוח בשיר. "אין הרבה אמנים לוחמים, אבל עידן ואני התחלנו כלוחמים ורק אחר כך התפרסמנו, כך שזה בדם שלנו".
כנר (29) עסק במוזיקה כבר בילדותו בחולון, אבל כשהגיע צו הגיוס, להקה צבאית לא הייתה אופציה מבחינתו. "הייתי אז מתופף ולא חשבתי בכלל על להקה צבאית. הלכתי לקרבי". הוא התגייס לסיירת אגוז, ובמהלך שירותו השתתף במבצע צוק איתן ולחם בשכונת שג'עייה בעזה. ב-21 ביולי 2014, יום אחרי שנכנס לשם, נהרגו שניים מחבריו לצוות – יובל דגן וטל יפרח ז"ל. כעבור ארבעה ימים התבשר על נפילת חבר נוסף – גל בסון ז"ל. בקרב אחר ברצועה נפל גם חבר ילדות שלו – בניה רובל ז”ל. כשחזר הביתה, סיפר לקרן פלס ולאבי אוחיון על חבר אחר שלו, שנפגע מרסיסים שהתעופפו בעיצומו של קרב, נפצע והחלים. כך נולד השיר “רסיסים”, שהיה להיט ענק, נבחר לשיר השנה והפך את כנר לכוכב מבוקש.
למרות זאת, במלחמה הנוכחית לא ביקש ולא קיבל שום הנחת סלב. "לא עברנו הפעם חוויות קשות במיוחד, בעיקר שימשנו קו הגנה, אבל היו גם סיטואציות יותר מורכבות, מארבים שעשינו, וזה החזיר אותי קצת לשירות הסדיר ולצוק איתן".
אתה חושב שלאמנים, שבדרך כלל הם גם אנשים רגישים במיוחד, קשה יותר במצבים כאלה?
"לא יודע. אני אמנם רגיש, אבל גם חדור מטרה. זה הקטע בצבא: הוא גורם לך לוותר לעצמך כמה שפחות. גם כשקשה, צריך להמשיך, לשמור על המורל. מה שבטוח זה שלאדם מפורסם יותר קשה מאשר לאחרים. אני הרגשתי עכשיו שיש לי אחריות נוספת: שאני לא רק לוחם בצוות, אלא גם מהווה דוגמה אישית. הסתכלו עליי אחרת. אבל לא ראיתי את עצמי כאמן במלחמה הזאת: אני קרבי לפני הכל, לוחם לפני הכל".
האמן שספג את הפציעה הקשה ביותר במלחמות ישראל הוא כנראה הפזמונאי יעקב רוטבליט, שאיבד את רגלו במלחמת ששת הימים, במהלך קרב בשכונת אבו-תור בירושלים. רוטבליט היה אז מפקד מחלקה בגדוד 163 של החטיבה הירושלמית, "אבל אני לא מתייחס לעצמי כלוחם", הוא מצטנע. "בסך הכל נקלעתי שם לקטטת רחוב מטופשת".
בעקבות המלחמה כתב עם יאיר רוזנבלום את “שיר לשלום”, שביקש למנוע פגיעות דומות וחמורות מהן. מנהיגי האזור לא התרשמו, וב-1973 פרצה מלחמת יום כיפור, שאחד מחיילי הנ"מ שהשתתפו בה הפך כעבור שנים אחדות למוזיקאי פורץ דרך ובולט. "הייתי אז חייל בסדיר בסיני", נזכר רמי פורטיס, "לא הייתי מוזיקאי מקצועי, אבל התחלתי לעסוק במוזיקה כתחביב עוד לפני הצבא, ותוך כדי השירות זה העסיק אותי מאוד".
ניסית להתקבל ללהקה צבאית?
"באותם ימים לא היה לי סיכוי להגיע ללהקה צבאית. לא ניגשתי ולא ביקשתי ולא כלום".
היית באמת מאוד שונה בנוף המוזיקלי באותה תקופה.
"כן, הייתי מציאותי, תיארתי לעצמי שלא היו מסתכלים עליי אפילו באותם ימים. הבעיה היא שהמציאות הייתה יותר מציאותית ממני. האפשרויות שלי היו שריון, גולני או נ"מ. לא דמיינתי את עצמי מתגייס לקרבי, אז הלכתי לנ"מ ואמרתי, 'אני בחיל אוויר, איזה כיף'. רק שזה לא היה באמת חיל אוויר, זה היה סיני. אבל לא הייתה לי ברירה, זה מה שהיה. אמרתי, אני אעביר את זה, ולא האמנתי שתהיה לי מלחמה באמצע. התגייסתי ב-1972. מי דמיין שתהיה לו מלחמה בשירות הסדיר? הייתי נאיבי".
רמי פורטיס: "ירו עלינו וזרקו עלינו פצצות וזה היה לא נעים בכלל. הייתי נורא צעיר, בן 19, ובדיעבד אני מבין שזה מאוד הבהיל אותי. היו לי פחדים קיומיים, מה שנקרא פוסט–טראומה, אבל אף פעם לא הלכתי לטיפול או משהו כזה. זה עבר"
איפה תפסה אותך המלחמה?
"הייתי עסוק אז בשתי להקות שהטרידו את מנוחתי – רוקסי מיוזיק ופינק פלויד. עקבתי אחריהן, זה מה שעניין אותי, אז מה פתאום מלחמה עכשיו? אני זוכר את ההרגשה שאני כל כולי מייעד את עצמי להתעסק במוזיקה, ופתאום באה לי המלחמה המוזרה הזאת והוציאה מהמסלול את כל מה שהסתובב בו כל הזמן".
הזיכרונות שלו משדה הקרב מעורפלים. "אני זוכר במטושטש ימים ולילות טרופים ומלחיצים: התקפות של מטוסים, כל מיני דברים מהזן הזה", אומר פורטיס. "היו גם כל מיני התרעות על יחידות קומנדו מצריות. היו מפחידים אותנו כל הזמן. גם ירו עלינו וזרקו עלינו פצצות וזה היה לא נעים בכלל. אני לא מכיר קולגה שעבר חוויות כאלה".
עידן עמדי.
"אני לא מכיר אותו אישית, אבל שמעתי עליו, כמובן. אני יודע שהוא מוזיקאי וכוכב טלוויזיה ועכשיו הוא חייל גיבור. זה מטורף. הרי מה הקשר בין מוזיקאי לגיבור צבא? אני שאלתי את עצמי הרבה פעמים את השאלה הזאת: מה הקשר בין מוזיקה למלחמה? זה לא מתחבר לי. אמנות ומלחמה הן שני דברים שסותרים אחד את השני. לנפש זו טלטלה: אתה לא יודע מה אתה יותר – יותר גיבור, יותר חייל או יותר מוזיקאי. זה מצב עניינים לא סביר".
בלי להכיר את עמדי, אתה חושב שיום אחד הוא יוכל לכתוב על זה שירים?
"מי שמתעסק במוזיקה אמור להיות בן אדם רגיש ופואטי, אדם שמבין את הכוח שיש למילה. אני בטוח שהדברים האלה מבעבעים. אתה לא יכול לברוח ממה שעובר עליך בחיים. אחרי זה אתה כותב יומן מסע".
פורטיס עצמו כתב בהשראת מלחמת יום כיפור את "שקיעתה של הזריחה". השיר נכתב כ-15 שנה אחר כך, והיום הוא מתקשה להסביר את הקשר שלו אליה, אם כי שורות כמו "אין פנאי ואין עוד תקווה, הכל מתמוטט, נשאר רק חלום, כשהפטרייה הופיעה, פתאום בחלון" בהחלט יכולות לשקף את תחושת הייאוש שאחזה בישראלים רבים בעקבות מחדל 1973. "אני לא יודע היום מה הרציונל שעומד מאחורי זה", הוא אומר. "כתבתי את זה ספונטנית. אני מנסה להבין עכשיו למה כתבתי את הדברים המוזרים האלה, ולא מבין. יכול להיות שנושא הקיומיות במדינת ישראל נמצא בתת-המודע שלי והעסיק אותי מאוד. אני אף פעם לא רציתי להיות זמר מחאה; רציתי להיות זמר מצלמה, אז אני חושב שמהבחינה הזאת הצלחתי להעביר את ההרגשה שלי".
לדבריו, המלחמה הנוכחית הציפה אצלו מחדש את הזיכרונות מהמלחמה ההיא. "חשבתי שאני כבר לא בעסק הזה, כי אני לא מדבר על מלחמת יום כיפור, לא עושה מזה סיפור, אבל מה שקרה עכשיו מציף לי את יום כיפור אם אני רוצה או לא, והגילוי היותר מטריד הוא שמה שאני עברתי קטן לעומת מה שקורה עכשיו".
מה עברת?
"במלחמה עצמה לא היה לי מאוד קשה. אחר כך אתה מעבד את זה. אתה אומר, אוקיי, נשארתי בחיים מהדבר המחורבן הזה, ורק אז אתה מתחיל להבין באמת מה היה".
מה הבנת? מה היה?
"הייתי נורא צעיר, בן 19, ובדיעבד אני מבין שזה מאוד הבהיל אותי. היו לי פחדים, פחדים קיומיים, מה שנקרא פוסט-טראומה, אבל אף פעם לא הלכתי לטיפול או משהו כזה. זה עבר. הרגשתי שניצחתי את הדבר הזה ביני לבין עצמי, עד שעוד פעם חזרנו לאותה נקודת פתיחה. אני מרגיש שאנחנו על תקליט ויניל שתקוע: יש לו שריטה, הוא כל הזמן חורק, אבל לאף אחד אין מספיק אומץ כדי להרים את המחט ולהפסיק את השריטה הזו. זו הרגשה ממש חזקה אצלי.
"באיזשהו מקום הכל מתגלגל ומתערבב עם הכל, המלחמה ההיא עם המלחמה הנוכחית. פתאום הכל שייך. עכשיו זה עוד פעם קורה, רק שיש דור אחר שמתמודד עם זה".
אם היית פוגש את נציג הדור הנוכחי, עידן עמדי, מה היית אומר לו, כלוחם אל לוחם?
"עזוב, הוא הרבה יותר לוחם ממני. כשמעמידים את מה שאנחנו עברנו מול מה שהחבר'ה האלה עוברים עכשיו, אני אפילו לא משווה. אני יכול רק להוריד את הכובע ולהגיד וואו. אני חושב, כמה כוחות נפש צריך כדי לעשות את הטוויסט בחיים ולעמוד שם ולהילחם פנים מול פנים. תודה לאל, אני לא הגעתי אף פעם למצב כזה, אז אין לי טקסט בנושא הזה".
השריונר ארקדי דוכין חלם על להקה צבאית, אבל מצא את עצמו בטנק, במלחמת לבנון הראשונה, מנסה להבין מי האויב שנלחמים נגדו. "התגייסתי שנה וחצי אחרי שהגעתי לארץ", הוא משחזר. "עברתי את כל המבחנים, אבל בדיוק עבר חוק שמי שיש לו פרופיל גבוה לא יכול להגיע ללהקה צבאית. אז בסוף האודישנים, כשהייתה לי תקווה שאגיע ללהקה, הסתכלו עליי מלמטה למעלה ואמרו, 'שריון'. בדיעבד, זה היה אושר גדול, כי זה תרם המון לחיים שלי ועזר לי להשתלב בחברה הישראלית".
כשמונה חדשים אחרי שהתגייס, התחילה המלחמה. "ביום שהיא פרצה, הייתי מרותק לבסיס על זה שלא התגלחתי כמו שצריך. הרס"ר אמר, 'אתה לא יוצא הביתה ככה', אז התחלתי להתגלח מהר כי הייתי חייב לראות את הבית, אבל תוך שעתיים הודיעו שאין בית לאף אחד כי יוצאים ללבנון. ואני לא ידעתי מול מי נלחמים. בכלל, לקח לי המון זמן להבין איפה אני, מה אני עושה. כל הדבר הזה תפס אותי בתור עולה חדש, ולקח לי המון זמן לגלות את הישראליות ואת היהדות שלי. ההורים שלי עלו לארץ לא מטעמי ציונות גדולה, אז הדברים האלה התגבשו אצלי לאט-לאט. רציתי רק לנגן ולעשות מוזיקה".
ופתאום מצאת את עצמך במלחמה.
"כן. את כל הקטע הצבאי חוויתי בהתחלה כהזיה. לא הבנתי מי אני, איפה אני, על מי יורים, מה קורה. תסתכל על התמונה שלי מאז: אני עם מגבת על הראש וגיטרה ביד, כמו דמות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו'. ראיתי גם את הצד הפיוטי של המלחמה. התחלתי אז להתעניין בקולנוע, והצבעים של לבנון הם כל כך יפים, שאי-אפשר היה להתעלם מזה. אני זוכר שכשנכנסנו לשם, עמדנו במרג' עיון שעתיים וחצי, ושום דבר לא קרה. היה שקט פסטורלי. הלכתי להשתין, ראיתי את כל היופי, ראיתי נחש מיוחד, ופתאום מתחילה מה זה הפגזה! מטורפת! ירו עלינו גשם של פגזים. ועדיין, הייתי סוג של אהבל, ילד שלא מבין מה קורה ואפילו מגחך על כל העסק. החיוך ירד ממני רק כשחייל שהיה בנגמ"ש לידי חטף סאגר בחזה ונהרג. אמרתי, 'הופה, זה לא צחוק, אפשר למות פה'. עד אז לא הבנתי שזו אופציה".
את הלילות הארוכים והפחד העביר על תקן רַגָּם. "עבדתי על מרגמה 81 מ"מ, שמיועדת גם לפגזים שיורים וגם לפגזים שמאירים לגדודים בלילה", הוא נזכר. "יריתי פגזים. הייתי גם חצי שנה במוצב שנמצא קילומטר מגבול סוריה, עם שמירות קשות עם מאג. הכרתי שם מילואימניקים, שהם אחלה חבר'ה, אבל בעיקר ראיתי מלחמה בעיניים. ראיתי אנשים נהרגים, נפצעים, בוכים".
איך זה להיות אמן לוחם?
"לא הייתי אמן. הייתי עולה חדש מרוסיה שחלם להצליח במוזיקה. חוץ מזה שכבר הכרתי אז את מיכה (שטרית), לא הייתי שום דבר מוגדר ואף אחד לא הכיר אותי. אני זוכר שפעם הביאו לנו את מתי כספי להופעה בין הקרבות. הוא שאל, 'יש פה מישהו שמנגן ורוצה לעלות לבמה?' כולם אמרו, 'דוכין', אבל אני התביישתי לעלות. אבל היו לי שם חוויות מוזיקליות וכתבתי שירים בזמן הפנוי. עם המפקד שלי, נדב דפני, כתבתי את 'שיר אחר', שנכנס לדיסק הראשון של 'נטאשה'".
אתה חושב שהרגישות והאינדיבידואליזם מקשים על אמנים להילחם?
"אי-אפשר לעשות הכללות. כל מקרה לגופו. יש אנשים שבמקצוע שלהם הם אמנים, ומרגישים צורך עז להילחם על המדינה הזאת, ויש אנשים שלא מרגישים צורך כזה. זה לא קשור לאמנות, אלא לאופי. במקרה של עידן עמדי יש גם נתונים פיזיים שמאפשרים את זה".
זה נצרב בך כאירוע קשה?
"יותר קל ממה שעברתי ברוסיה. באתי ממקום מאוד אלים ומפחיד, לבנון הייתה כסף קטן לעומת האלימות שפגשתי בילדות. ועדיין, הטראומות מהמלחמה היו גדולות, והצער על החיילים שנהרגו היה גדול, אבל ברמה האישית, לא הציונית, כי לא ידעתי אז כלום על מה שקורה סביבי. לקח לי המון זמן להבין את הסכסוך. ברוסיה של שנות ה-70 לא מלמדים יהודי מה זה ערבי, האם אתה אוהב אותו או שונא אותו. לקח לי המון זמן לגבש דעות בנושא. במלחמה עצמה הייתי כלי שחמט, כמו בשיר של חנוך לוין: הזיזו אותי לפה, הזיזו אותי לשם. לא הייתה לי דעה".
מפחיד.
"הפעם היחידה שהרגשתי שאני משפיע, הייתה כשנהג הנגמ"ש שלי, שהיה מילואימניק, חטף חרדה בכניסה ללבנון, ואמר: 'אני חוזר הביתה'. נזכרתי שאצל סטלין היו יורים בראש למי שהיה חוזר, אז אמרתי לו במבטא רוסי, 'חבוב, אתה לא חוזר לשום מקום, אנחנו ממשיכים קדימה'. אלה הקודים שלקחתי מרוסיה. אמרתי לו, 'השתגעת? תחזור הביתה בנגמ"ש? תגיד שלום, לא בא לי להילחם?' את זה אני זוכר מצוין: העברתי ללבנון קודים רוסיים ולא איפשרתי לו לחזור".
באוקטובר 1973 היה אביהו מדינה מלחין ופזמונאי מפורסם למדי. שירו "יעקב התמים" ("אל תירא, ישראל, אל תירא") היה אחד האהובים ביותר על הלוחמים במלחמת יום כיפור, ויש אפילו סרטון נדיר של הטלוויזיה הגרמנית שמתעד את אבנר גדסי שר אותו לחיילים בניסיון לחזק את רוחם. אבל בזמן שהשיר הושמע ובוצע בלי הפסקה, מי שכתב אותו היה עסוק בדברים אחרים. "הייתי מפקד טנק בשריון", אומר מדינה, "והטנק שלי היה אחד משלושת הטנקים הראשונים במילואים שהגיעו לקו התעלה".
וכך נראה יום שגרתי בסיני של מי שלימים יזכה בפרס ישראל לזמר עברי: "באחד משלבי המלחמה נשארתי טנק בודד. היינו שלושה טנקים, שניים הושמדו בבוקר ונשארתי לבד. עליתי לעמדת תצפית כדי לבדוק מה קורה עם הטנקים המצריים, ולהפתעתי, ראיתי שהם במרחק של כ-60 מטר ממני. חמישה טנקים כבר הגיעו לפסגה של הגבעה מהצד השני. רציתי לירות לעברם, אבל לא יצא לי פגז. ניסיתי עוד פעם ועוד פעם, ושום דבר לא יצא. בינתיים חטפתי פגיעה בשרשרת של הטנק, אבל יצאתי מזה חי והמשכתי.
"קראתי לאחד ממפקדי הטנקים שנפגעו, ביקשתי שיפקד על הטנק שלי, והפכתי לתותחן. הוא נתן פקודת נסיגה, כי התותח לא ירה, וחזרנו כ-1,200 מטר אחורה. למזלנו, המצרים לא הצליחו לפגוע בנו כל הדרך, כי היינו נמוכים מהם והיה להם קשה להנמיך את התותחים שלהם כדי לפגוע בנו. החלפתי את מחט הירי עם אחד הטנקים שנפגעו בבוקר, עליתי לעמדת ירי ותפרתי את כל חמשת הטנקים המצריים בשלוש-ארבע דקות. כל טנק חטף פגז. כתוצאה מזה, כל הגדוד המצרי הסתובב אחורה ונסוג".
אביהו מדינה: "לא משך אותי לשיר בפני חיילים, משך אותי להיות מפקד טנק. באחד השלבים במלחמה נשארתי טנק בודד מול חמישה טנקים מצריים. עליתי לעמדת ירי ותפרתי את כולם בשלוש–ארבע דקות. כל טנק חטף פגז"
ולמה קשה לי לייחס הישג צבאי כזה לאמן שחתום על שורות כמו: "את הניחוח המתוק, הפרח בגני"?
"יש אנשים שהמומחיות שלהם היא בתחום אחד בלבד, ויש כאלה שאפשר להשתמש בהם להרבה מטרות. אני כנראה שייך לקבוצה השנייה. יש כנראה אמנים שהנטייה שלהם לכיוון הרוח היא הרבה יותר חזקה משלי. אני מאז ומתמיד העדפתי להישאר 'עמך'. אין אצלי דחף חזק לבלוט. עובדה שכשהתגייסתי, לא חשבתי בכלל על אפשרות לשרת בלהקה צבאית. לא ראיתי את עצמי שר בפני חיילים. זה לא משך אותי. מה שמשך אותי זה להיות לוחם קרבי, מפקד טנק. אהבתי לראות את עצמי בתוך טנק. זה היה השירות הסדיר שלי. העבודה הייתה קשה ביותר, אבל נהניתי מכל רגע. כשפרצה מלחמת יום כיפור, היה לי ברור שאני חוזר לטנק".
והוא חזר אליו גם אחרי תשע שנים, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה. באותה תקופה כבר היה אמן מצליח מאוד, עם רפרטואר עשיר, ולא הייתה לו בעיה לסדר לעצמו ג'וב בענף הווי ובידור. "אבל לא חדלתי לאהוב את הטנק", מסביר מדינה את ההתעקשות. "אחרי 1973 אהבתי אותו עוד יותר, כי הוא הציל לי את החיים במלחמה כמה פעמים. למרות הזהירות שלי חטפתי אז ארבעה טילי נ"ט, ומה שהציל אותי היה הטנק עצמו, ששימש לי מחסה".
מה עשית בלבנון?
"ב-1982 הייתי במחנה אנצאר בלבנון שבו נכלאו עצירים פלסטינים. זה היה פחד מוות. הצבא שלנו נהג שם בחוסר אחריות. אם האסירים היו רוצים להסתער על הטנקים שלנו, הם היו עושים את זה בקלי קלות".
מדינה אומר שלא הופתע לשמוע שגם עידן עמדי בחר לצאת לשדה הקרב, למרות ההצלחה והתהילה. "אני מכיר אותו טוב, כי הייתי פעם חונך שלו ב'כוכב נולד', וכבר אז התאהבתי בו", הוא אומר. "אני חושב שהכל בזכות המקור הירושלמי שלו. גם לי יש צד ירושלמי, ואני יודע שאנחנו קודם כל פטריוטים, ואחרי זה כל השאר. אנחנו פטריוטים ללא תקנה. ההתנהגות של הירושלמים, גם כשהם צעירים, היא מאוד מיוחדת: יש להם כבוד למבוגרים, למורשת, להיסטוריה. עידן הוא לא פוחז, לא ילד מופרע, לא מאופיין בהתנהגות החופשית של הדור החדש, ואהבתי את זה, חוץ מזה שהוא בחור מוכשר וכותב יפה".
6 צפייה בגלריה
עידן עמדי אחרי ששוחר מבית חולים. אביהו מדינה: ''הכול בזכות המקור הירושלמי שלו''
(צילום: עידו ארז)
דיברתם במהלך המלחמה?
"כששמעתי שהוא נכנס לעזה, שלחתי לו ווטסאפ. כתבתי לו: 'אני מבקש ממך – ולא סתם אני מבקש ממך – תשמור על עצמך! תשמור על עצמך! תשמור על עצמך! אנחנו צריכים אותך!'"
עכשיו מבקש מדינה להעביר לעמדי מסר חדש. "אני רוצה לומר לו שאחרי שנפגעים בצורה כזאת, לא משחקים עם המזל ולא חוזרים לקרבי. אתה מקבל רק צ'אנס אחד לצאת מזה, אז אל תשחק עם המזל, אל תבחן את הגורל שלך. אני נכנסתי ללבנון אחרי שממלחמת יום כיפור יצאתי בלי שריטה. במצב כזה האמונה שלך בחוסן שלך אפילו מתחזקת, כי אתה אומר, 'וואו, איפה לא הייתי, יצאתי מהתופת, אז מה זה בשבילי לבנון?' אבל ברגע שנפצעים, צריך להיזהר ולהתרחק".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
