מסיבת טראנס, שבת, שש וחצי בבוקר, פורים. אני עומד על גבעה בערבה, מעל עיר האוהלים הקטנה שאמש קמה ומחר כבר לא תהיה, מביט בדממת המדבר שמביטה בי בחזרה. הגב והברכיים שלי מחלקים ביניהם את החשבון הכואב על לילה שלם של ריקודים. הציפורים מתחילות לדגדג בכנפיהן את הרוח שתתעורר ומנסות לחמם במעופן את השמיים הקרירים עדיין. מישהו שהתמקם על גבעה סמוכה פורט בשקט על גיטרה. מצד ימין מגיעים הפועלים לעוד יום עבודה במטעים.
עוד כתבות למנויים:
בלי לרצות או להיות מוכן אני מתחיל פתאום לדמיין את זה קורה כמו ב-7 באוקטובר. הטנדרים, הרקטות, היריות, מה עושים, איפה מי שבאתי איתו, איפה האוטו, לאן רצים, מה לוקחים. האימה מרסקת את התמונה הפסטורלית לרסיסים חדים של זיכרונות קשים, כל הסרטונים שראיתי חוזרים אליי ומכניסים אותי לסרטים. אני שולף טריק נגד חרדה, מונה חמישה דברים שאני רואה, ארבעה שאני שומע, שלושה דברים שאני חש על העור, שני דברים שאני מריח וטעם אחד שיש לי בפה, נושם נשימות עמוקות, ונרגע. מסיבת טראנס בטבע אחרי 7 באוקטובר יכולה להיות חתיכת טריגר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל היו גם רגעים אחרים, רבים יותר, שבהם שכחתי להתאמץ לשכוח ופשוט רקדתי, אם אפשר לקרוא למה שאני עושה ריקוד; ידיי מתנופפות באוויר, מנסות לשרטט את קווי המלודיה או לתפוס צלילים בעזרת רשת פרפרים שלא קיימת, המוזיקה עוטפת אותי וממלאת אותי, שהרי בסוף מהי מוזיקה אם לא אוויר שזז, בעוד הבסים מתנפצים עליי מבחוץ ופועמים בי מבפנים בבת אחת, רגליי בוטשות בקרקע, מתוות מסלול כאוטי. מוזיקת טראנס היא כמו תיבת אבידות ומציאות, אני אובד בה ונמצא כל רגע מחדש.
יש אלף אנשים ברחבה סביבי, כולם מחופשים וכולם רוקדים, אבל אני לא נתקל באף אחד ואף אחד לא נתקל בי למרות שעיניי עצומות, כי הרחבה אין-סופית, כאוס והרמוניה בו בזמן וכולנו כגרגירי חול בסופת טראנס, נעים בלי תכנון, מתקדמים בלי כיוון, בלי קודם ובלי אחר כך, רוקדים בלי לחשוב - הגוף כבר כמעט שכח כמה טוב זה לא לחשוב כל הזמן, לא לזכור את הכל, כמה טוב רק להיות חי עכשיו, ברגע הזה, עם הביט הזה. אחרי 7 באוקטובר חשבתי שלעולם לא אחזור לרקוד בטבע, והנה אני משקשק את העצמות כאילו אף אחד לא רואה. זה אולי לא האושר כמו שהוא מופיע בפרסומות, אבל אני לוקח את זה. מסיבת טראנס בטבע אחרי 7 באוקטובר יכולה להיות חתיכת חוויה מרפאת.
עוד לא עברה חצי שנה ושבט הטראנס הישראלי, שספג מכה נוראית כשאיבד 364 מבניו ובנותיו, 44 מהם נחטפו לעזה ומאות רבות מהם נפצעו בגוף ובנפש במהלך הטבח בפסטיבל נובה בחניון רעים ב-7 באוקטובר, התרומם מהאפר וחזר לרקוד במסיבות הטבע. מה זה חזר - בענק. המסיבות אמנם התחילו לחזור כבר לפני כחודשיים, אבל מה שהתרחש בפורים הזה לא קרה אף פעם, למיטב זיכרונם של ותיקי הסצנה. רבבות על רבבות של רוקדות ורוקדים בתחפושות מושקעות מילאו עשרות רבות של פסטיבלים ומסיבות טבע שנערכו בכל רחבי הארץ (באלה שאפשר), חלקן ענקיות, וכולן היו סולד-אאוט. הייתי בשתיים מהן. לצידן התנהלו מי יודע כמה מסיבות בינוניות וקטנות יותר. אנשי הטראנס רוצים לרקוד מתחת השמיים. ויותר משהם רוצים, הם צריכים.
בבסיס הכל עומד כמובן הצורך לרקוד, אבל ההתפוצצות של מסיבות הטראנס בפורים הזה היא סיפור גדול יותר מסיפורם של הרוקדים, וגדול אפילו מהמסיבות עצמן. זהו הסיפור של קהילת הטראנס הישראלית, שמאז 7 באוקטובר התגייסה לטובת אנשיה במופע מרשים ומרגש של סולידריות. מפיקי מסיבות לקחו אחריות, עטפו וטיפלו בנפגעים ובמשפחותיהם, והם ממשיכים לעשות את זה - אחים לנשק, גרסת הרמיקס. ממפיקים הם הפכו למנהיגים. די-ג'ייאים מובילים באו ובאים לנגן, לבקר ולתמוך, עברו בבתי חולים, ניגנו בפני חיילים, הופיעו בהתנדבות איפה שהיה צריך - כמו האמנים "הרגילים", רק עם פחות דאווין. חמ"לים ייעודיים קמו לעזור במלאכה, גייסו כספים, אירגנו אירועים ולקחו חלק במאמצי הסברה שהתמקדו בקהילת הטראנס העולמית. זה לא דבר של מה בכך; הדי-ג'ייאים הישראלים ניצבים בצמרת הטראנס בעולם, והם השמיעו את קולם בלי לחשוש.
השבט ספג מכה נוראית, אבל לא נפל ובטח לא הוכרע. כי החיים הם כמו טרק טראנס; לפעמים הקצב יורד ויש רגעי צלילה, אבל בסוף תמיד באה עלייה. המסיבות ההמוניות בפורים היו העלייה הזאת, התפרצות אדירה וסוחפת של ניצחון כוח החיים. לקהילת הטראנס אולי אין על מה לשמוח, כמו לכולנו, אבל בהחלט יש לה על מה להיות גאה.
שבט הטראנס ספג מכה נוראית, אך בכאבו נגלה להמון אנשים שאחזו בקונספציות שגויות ופתאום ראו איזה יופי של אנשים מגיעים למסיבות, ורצו גם. אין דרך אחרת להסביר את העלייה במספר המבלים במסיבות הפורים השנה, מלבד קהל חדש שהצטרף. רק כשהוא מדמם זוכה הטראנס, שתמיד ספג התנשאות מצד קובעי הטעם ומהתנכלות מצד שומרי החוק, סוף-סוף לקצת עדנה. זה אירוני, כי הטראנס הוא ככל הנראה הז'אנר המוזיקלי האהוב בישראל - אנחנו, הטראנסווים, העם האמיתי - ואחד מענפי היצוא המוזיקליים הפופולריים ביותר שלנו בעולם. אין עוד ז'אנר במוזיקה עם נוכחות ישראלית בולטת ואיכותית כמו בטראנס.
ובכל זאת, איך רוקדים עם כל העצב הזה? "אפשר לרקוד הכל", אומר דוד אברמוב, הידוע כדי-ג'יי דרוויש, "את הצער, את האובדן, את הכאב". לרקוד את, לא לרקוד עם, אני רושם לעצמי, זה לא טנגו פה. דרוויש הוא מהדמויות הוותיקות והמובילות בטראנס הישראלי. מנגן, מפיק ומארגן מסיבות משנת 1997, השנה שבה הלכתי למסיבת הטראנס הראשונה שלי.
בפסטיבל נובה נרצח לאור בן ה-20, בנו הבכור של דרוויש, שהיה די-ג'יי מתחיל עם עתיד מבטיח. ביום שישי אחר הצהריים בפורים עלה דרוויש לנגן בפסטיבל "מיקופוביה" בחצבה. על הרמקול השמאלי, מאחור, הוצב שלט קטן עם תמונה של לאור: "רמקול שמאל מוקדש לזכרו של לאור, חבר ומלאך, די-ג'יי וחובב רחבות שמחות. תיקלט לראשונה בעמדה זו בחורף הקודם ונכנס לנו עמוק ללב".
כחודש לאחר רצח בנו ניגן דרוויש את הסט הראשון שלו בפני ניצולי נובה, ומאז חזר להופיע. כל מי שברחבה הכיר את הסיפור של דרוויש, כמובן, והרעיף עליו אהבה ותודה. את מה שקרה שם קשה לתאר במילים; זה היה כמו תפילה, אמרו הרוקדים המותשים בסיום. הייתי במספיק תפילות בחיי בשביל לדעת שזה בדיוק ההפך מתפילה, אבל לא נכנסתי לוויכוחים. הטראנס הספיריטואלי-פסיכדלי המרומם והמרגש של דרוויש רק הלך והעמיק בעקבות האסון והסט שלו לקח את הקהל רחוק ועמוק. זה היה מסע אל הבפנוכו. אנשים רקדו ובכו וצחקו והתחבקו, רקדו מוחצן ורקדו מופנם, רקדו אגרסיבי ורקדו בעדינות. הרחבה פעמה כמו לב ענק. חלק מהרוקדים, אני יודע משיחות, ניצלו מנובה, חלק חזרו ממילואים, היו שאיבדו חברים וחברות במסיבה או בצבא, חלק לא רקדו מאז, יש שפונו מבתיהם - והכל נרקד. זה היה המופע של שיא הרגש.
"זה שאני בא להופיע אחרי מה שחוויתי נותן לאנשים שחוו תופת ושרדו לגיטימציה לרקוד", אומר אברמוב. "אני פוגש הרבה כאלה. מסיבת טראנס זו חוויה הוליסטית, מרפאה - אז עם כל הקושי והמחשבות על אלה שנרצחו ואלה שנחטפו והאשמה על שאני חוזר לחיים, בתוך כל זה אתה רוקד. אנשים פוגשים את הכאב ואת המציאות גם בתוך מרחב שאמור להיות אסקפיסטי - הרי יש גבול לכמה אסקפיסטים אפשר להיות במדינה הזאת. ויש משהו טוב בזה שאתה יכול לרקוד ותוך כדי להיזכר, לפגוש את מה שעולה לך, זה בסדר, אלה החיים".
מהצד שלי זה היה סט מרפא - מהצד שלך?
"זה ריפוי גם בשבילי, ועכשיו יותר מתמיד. אני מחבק את הרגעים בהם ההתמסרות והחיבור למוזיקה נהיים טוטאליים לגמרי. משהו אישי, פנימי. המוזיקה הייתה ועדיין המקום שבו אני נמצא במציאות אחרת. כשאני מופיע - האני שלי מופיע".
אתה יכול לראות שינוי ברחבה ובאנרגיות של האנשים מאז 7.10?
"בהופעות שלי יש המון אמוציות בגלל מה שקרה ואני מרגיש את זה מאוד חזק. אני מקבל המון חיבוקים, מבטים של אמפתיה, אנשים פותחים את הלב, הרבה יותר ממה שהיה קודם. זה מאוד מרגש ומאוד מחזק. וגם מעבר אליי, יש יותר הרגשה של למצות, להתרגש, להתרפק על כל רגע. לחיות, להתמסר. יש תחושה מאוד עוצמתית ברחבה, של היאחזות בחיים וברגעים הטובים שלהם. גם אני מרגיש שונה. רוב הרוקדים ורוב הנרצחים הם חבר'ה צעירים, בליינים. כמו הבן שלי, שהיה בליין צעיר ומתוק".
המוזיקה שאתה מנגן השתנתה מאז האסון?
"לרוחניות תמיד היה הרבה מקום במוזיקה שלי, והיום עוד יותר. אני מכניס מסרים מחזקים, לאו דווקא המסרים הפסיכדליים הרגילים. החוויה המוזיקלית שאני מעביר את הרוקדים עכשיו היא הרבה יותר תרפויטית. דברים קורים לי בזמן שאני על הבמה, זה חלק ממני. המוזיקה זו המתנה שלי ואני נותן אותה הלאה. עכשיו אני חוזר ליצור מוזיקה ועובד על קטע חדש שמושפע מכל מה שקרה וקורה. אני מנסה ליצור חוויה מוזיקלית שתתאר אחד לאחד את המציאות המעוותת, וכל זה בתוך טרק שאמור להרקיד, לייצר רגש וגם לעשות לו דיסטורשן".
חשבת שהמסיבות יחזרו כל כך מהר?
"לא יודע אם זה נחשב מהר או לא, אבל בהחלט חשבתי שהמסיבות יחזרו".
היו לך רגעים שחשבת להפסיק עם הטראנס והמסיבות?
"לא".
אתה מוותיקי וממובילי הסצנה בישראל, ראית כבר הכל. לאן אתה חושב שהיא הולכת?
"יותר מ-360 אנשים נרצחו במסיבה או נחטפו - וכולם מהסצנה שלנו. זה יהיה שם ולעולם לא ייעלם. אי-אפשר לא לתת לזה מקום, גם בלב וגם מקום פיזי. פינות הזיכרון לנובה שיש היום בכל מסיבה זה רעיון חזק בעיניי, ליצור מרכז אנרגטי שאפשר לבוא אליו. דברים טובים יוצאים גם מדברים נוראיים ואני מרגיש שדברים טובים יצמחו בקהילה מהאסון הזה. כבר אני מרגיש דברים כאלה במרחב. יש יותר תשומת לב ודאגה לאנשים, לפרטים הקטנים. עמותות התמיכה למיניהן, שהיו נייס טו האב, הן עכשיו חלק בלתי נפרד מכל הפקה. גם המוזיקה נהייתה יותר מוארת, פחות קודרת. יש שינויים, אבל בסוף המהות של הטראנס נכונה כמו שהיא, מאז שהוא נולד. זה לא הולך להשתנות. בעקבות מה שקרה יש אולי יותר הבנה שהטראנס הוא חלק מהתרבות הישראלית הרחבה, אבל המבט הסטיגמתי יישאר, אני חושב, ואולי טוב שככה".
הייתי בשתי מסיבות במהלך הפורים, שתיהן היו נהדרות, כל אחת בדרכה. שתיהן התקיימו בערבה - ככל הנראה המקום היחיד בישראל שניתן לקיים בו התכנסויות המוניות שיהיו גם בטוחות וגם לא יפריעו את מנוחת השכנים. ככל שמצפינים בישראל יורד רף הסובלנות וההכלה של משטרת ישראל כלפי המסיבות. בצפון יש מינימום סובלנות, במרכז יש קצת יותר סבלנות, אבל צפוף. הדרום גם ריק, גם סובלני וגם יפה.
"מיקופוביה", פסטיבל הפורים של "מיקו", קהילה אוטופית-היפית מקסימה הקיימת כבר 12 שנים ומארגנת שלל אירועים, סדנאות ומסיבות, נערך בחצבה ונמשך 48 שעות עם כ-650 צעירות וצעירים. 48 שעות זה מספיק זמן כדי להרגיש בבית במקום, למוזיקה יש זמן להיות מגוונת, יש הפסקות ומנוחות ושעות שבהן המוזיקה נכבית ומאפשרת לשקט להיכנס בחזרה. היו גם סדנאות. זה היה גן עדן היפי פסיכדלי, אשליה שאתה לא רוצה שתיגמר. המסיבה השנייה שלי, שבוע אחר כך, הייתה מסיבת הפורים של "מוקשה", מהליינים הוותיקים והמוכרים בישראל שעובד כבר 25 שנה, שנערכה בחאן שיטים בשתי מהדורות, מחצות הליל ועד 17:00 ושוב. בכל אחת מהן נכחו 2,900 צעירות וצעירים, מסיבה גדולה פי ארבעה וחצי מהמיקופוביה, מסיבה ענקית שמזכירה יותר את סגנון נובה. במוקשה המוזיקה לא כבתה לעשירית שנייה, היא רק התרוממה והתרוממה בעזרת מערכת סאונד אימתנית, ואז התרוממה עוד, ואז עוד. היו אלה 17 שעות של שיכרון חושים טראנסווי לעילא. יומיים אחרי עדיין הרגשתי שכל הגוף שלי ספוג בבסים.
אחד ההדליינרים במוקשה היה רשף הררי, הידוע כ"קפטן הוק" - הסט שהוא נתן בצהרי המסיבה מהטובים ששמעתי. הררי, שם עולמי, היה אחד האמנים הקבועים של פסטיבל נובה. במסיבה של 7 באוקטובר לא הופיע, כי ניגן ערב קודם בפסטיבל "יוניטי" שנערך באותו מקום, חניון רעים. בסוף הכל מזל, זה הכל. "כל כך הרבה חברים שלי נרצחו, נחטפו, אנשים שאני מכיר רוב חיי הבוגרים, שעברתי איתם חוויות עוצמתיות. חלק ממני קבור איתם שלושה מטרים באדמה, חלק ממני חטוף בעזה, החלקים של הלב מפוזרים בכל מיני מקומות מאז 7 באוקטובר".
אחרי 7.10 התגייס הררי למען הקהילה, כמו אמני טראנס רבים אחרים. הוא התנדב לעשות שירות שבועי במתחם המפגש והריפוי של שורדי נובה, ביקר פצועים בבתי חולים, היה פעיל בחמ"ל הטראנס שפעל בחזית ההסברה עם פרסום סרטונים שהגיעו למאות מיליוני צפיות. ההסברה עלתה לו בגל גדול של ביטולים ודחיות של הופעות בחו"ל. "למרות הפגיעה בפרנסה החלטתי ללכת עם האמת שלי", הוא אומר. בנוסף תרם, עם אמני טראנס ישראלים מובילים כמו אינפקטד משרום, אסטריקס, ויני ויצ'י ואחרים רצועה לאלבום אוסף שכל הכנסותיו מוקדשות לסיוע לשורדי האירוע ולמשפחות הקורבנות ולתמיכה בהשבת החטופים. "להיות בנתינה ובעשייה עזר גם לי להחלים", הוא אומר. "היה מרגש לראות את הערבות ההדדית בסצנה שלנו ובעם שלנו ואת ההתעוררות הוולקנית הישראלית הזאת. זה מעבר לפוליטיקה".
כשבועיים אחרי הטבח ביקשו ממנו לנגן במרחבי הטיפול של נובה. בהתחלה ניגן אמביינט, אבל אחרי כשלושה חודשים התחיל לנגן גם טראנס. "הרגשתי ממש התעלות רוח וחיבור מחודש לטראנס", הוא מספר, "לטרקים הייתה פתאום משמעות אחרת לגמרי. הדיסוננס האדיר שהתקיים שם בין החוויה והמהות ממש קידש את האירוע. זה היה כל כך עוצמתי ומרגש לראות אנשים רוקדים דרך הכאב והאבל, את החיבור והערבות ההדדית. היום יש הרבה יותר אהבה והרבה יותר רגש ברחבה. אנשים פורקים הכל. מהעמדה אני יכול לראות אותם עוברים חוויות מרפאות ומתקנות".
הררי - בן 41 ממושב חרות, נשוי ואב לשלושה - הגיע למוקשה מסיבוב הופעות בחו"ל. הוא מסכים שפורים היה נקודת ציון לקהילת הטראנס הישראלית אחרי 7 באוקטובר. "בחודש מרץ הופעתי 20 הופעות, 15 מהן רק בפורים - לא היה דבר כזה אף פעם. אנשים צמאים לטראנס, לחוות יחד את הטקס הקדוש הזה, להתחבר דרך המוזיקה. וזה קורה בעוצמות אדירות".
חשבת שהכל יחזור כל כך גדול וכל כך מהר?
"אנשים צריכים את זה. אנחנו חיים פה על החרב. אחרי הצבא אנשים טסים למזרח לשחרר לחץ, ומתחילים למצוא את הדרך חזרה דרך הטראנס. אנשים צריכים את הטקס, הוא מוטמע בנו. כשנהיה קצת יותר בטוח בארץ, כולם הרגישו שהם רוצים לרקוד. עכשיו יש כל כך הרבה אירועים וכל כך הרבה אנשים שרוצים לרקוד, שהסצנה נכנסה למין 'פידבק-לופ' אין-סופי שמגביר את עצמו. אני לא זוכר דבר כזה אי פעם".
איך התחושה להיות אמן טראנס ישראלי בעולם?
"עד כה קיבלתי רק אהבה והזדהות. מי שבאמת טראנסווי, מי שמבין שמה שקרה פה במסיבה הוא חסר תקדים מכל הבחינות - מחבק אותנו. אל מי שלא אני לא מתייחס. מבחינתי המסר היחיד הוא להראות מה קרה פה לאנשים באמצע פסטיבל טראנס".
שני האירועים היו מסיבות הטבע הראשונות שהרימו הליינים מאז 7 באוקטובר. בשתי המסיבות היו אנשים יפים ופינות הנצחה מרגשות לנרצחי נובה, ובשתיהן (כמו במסיבות רבות אחרות) הייתה נוכחות מוגברת של מתנדבי מרחב בטוח, למען אלו שאולי יוצפו בזיכרונות קשים. בשתי המסיבות ניכרות היו תשומת הלב והדאגה של המבלים זה לזה. מסיבת טראנס תמיד הייתה מקום בטוח וחברותי, אבל עכשיו עוד יותר מהרגיל. תשומת הלב הזו ודאי הוציאה לא מעט אנשים טובים מסרטים רעים בדיוק בזמן.
ואם כבר העליתי את נושא הסמים, להתרשמותי אנשים שמרו יותר על עצמם. כמובן שנלקחו חומרים, אבל להערכתי המבלים נטו לכיוון ה-MDMA האופורי ומלא האהבה יותר מלכיוון הסמים הפסיכדליים או הקשים יותר. ככה אפשר לרקוד ולהתקרחן שעות, אבל מבלי לאבד את הקשר למציאות. לא נתקלתי במראה הלא-נעים של אנשים שלקחו יותר מדי ואיבדו שליטה. גם אצל כוחות ההצלה לא נרשמו אירועים מיוחדים.
כמי שמתקרב לאמצע העשור השישי בחייו, אני די בטוח שבשתי המסיבות הייתי האדם המבוגר, שלא לומר הזקן, ביותר במתחם, ובפער של שני עשורים לפחות. רקדתי במסיבות טראנס עוד לפני שהרוב פה נולדו, אולי לא כל כך יפה, אבל רקדתי! זה לא שבמסיבות שאני הולך אליהן אני מהצעירים, כן? אבל לפחות יש ילדים בני 40 ומשהו שאפשר לפטפט איתם. פה כולם בני 20 ומשהו, ואני המבוגר שרוקד לאט ומוזר בפאתי הרחבה ובסוף המסיבה יועבר לגריטה. פעם היה תורי להיות צעיר, ועכשיו תורם. זו הייתה חוויה משונה שהעסיקה אותי יותר ממה שחשבתי שהיא אמורה להעסיק, אני מודה. הרי מה הטעם? הם זה הם, אני זה אני, הזמן זה הזמן, וזה הכל.
ובכל זאת. זו לא סתם צעירופוביה רגילה של זקן רטנן. ההפך הגמור. אני יודע שהצעירים המחופשים שרוקדים לצידי ופורקים כל עול הם אלה שנלחמים ומקריבים ומאבדים, הם נראים כילדים, אבל זה הדור. דמויות הקומיקס וחיות המשק שמפזזות מולי קיבלו חופש אחרי חודשים ארוכים של מילואים, רבים מהם באו ביחד, כל הצוות, חלקם חוזרים אחרי המסיבה הביתה ומחליפים את תחפושת הפרפר בחזרה למדים. כל אחד וסיפורו. ליבי יוצא אליהם. "מהמקום הזה בדיוק הוקפצתי למלחמה באמצע מסיבת טראנס למשך ארבעה חודשים", אמר אחד. "וזו המסיבה הראשונה שלי מאז המלחמה. חזרתי לסגור מעגל". פה ושם מישהו רוקד עם חולצה שעליה מודפס דיוקנו של חברו שנרצח בנובה. בקדמת הרחבה של המוקשה רקדו שניים עם דגל שעליו דמות של חייל שמת בעזה. מי יכול להגיד לאנשים האלה להפסיק לרקוד?
"ספגנו זעזוע עמוק", אומרת הילה בר-און שהגיעה למיקופוביה מכפר-יונה, "כולנו איבדנו אנשים, הלכנו ללוויות". אחרי 7 באוקטובר הייתי בטוח שלעולם לא אחזור לרקוד, אבל בר-און, טראנסווית ותיקה יחסית שגם עושה ארט למסיבות בארץ ובעולם, אומרת: "בניגוד לאחרים שאמרו שהכל נגמר, לי הייתה הבנה עמוקה שאלה קהילה ותרבות שמחזיקות דברים בעלי משמעות גדולה גם עכשיו: הביחד, הטבע, האהבה, המוזיקה, החיוך, דאגה אחד לשני, לכל אלה יש כוח חיובי. ריקוד זה לא רק פאן - זה החיים שלנו".
לרקוד במסיבת טראנס בטבע אחרי הטבח בפסטיבל נובה ולהסתכל על האנשים שבאו זה דבר אחד, אבל להפיק מסיבת טראנס בטבע אחרי הטבח בפסטיבל נובה ולהיות אחראי על האנשים שבאו זה עניין אחר לגמרי. אדם צריך להיות קצת מטורף כדי לקחת דבר כזה על עצמו. להפיק מסיבת טראנס בישראל תמיד היה עניין מתיש מבחינת ההתנהלות מול הרשויות השונות, ואחרי 7 באוקטובר - בכלל. כל מה שהיה, עכשיו יותר. בנוסף, כדי להרים מסיבה בפורים, צריך היה לצאת לדרך כבר בדצמבר 23'. מי בכלל יכול היה לחשוב בדצמבר 23', ועוד על העתיד, ועוד על עתיד שכולל מסיבה? טוב, אם זה היה קל, כל אחד היה יכול לעשות את זה.
אני פוגש את שגיב רייבי, אחד משלושת המייסדים והמפיקים של "מוקשה פרוג'קט", בן 48 ואב לשלושה, הפיק מסיבות ופסטיבלים רבים בארץ בחו"ל, אבל מחזיק גם בעבודת יום כשמאי מקרקעין כי "החרגול צריך גם לעבוד, לא רק לנגן בכינור". אנחנו פוסעים יחד בשבילי עיר האוהלים הגדולה שקמה בשיטים. "התלבטנו קשות על פורים", אומר רייבי, "האם אפשר כבר לחגוג אחרי מה שהיה. ההחלטה לא נעשתה בלב שלם, אבל אני מקווה שהיא נכונה ושהאנשים ייצאו מהמסיבה טובים יותר.
"בנובמבר ודצמבר עוד לא היה לנו את הדרייב לייצר. הרגשנו שמוקדם מדי, שלא נכון קַרמתית. הרבה חברים וקולגות שלנו נרצחו. כולם עסוקים בחטופים, במלחמה. אבל במהלך העבודה שלנו עם שורדי נובה קיבלנו המון פניות מאנשים שהביעו צורך. הבנו שיש לנו אחריות. השם שלנו, מוקשה, בסנסקריט זה שחרור (מצב של שחרור מוחלט שבו הנפש זוכה בשלוות אמת. מוקשה היא מילה נרדפת לנירוואנה - ד"פ). זה מה שאנחנו מייצרים, מתחם של שחרור - וזה בדיוק מה שהקהל שלנו צריך".
אנחנו משקיפים על הרחבה המפוצצת והלוהטת כליבת כדור הארץ. אחת הרחבות היפות שראיתי. "אנשים תמיד רקדו יחד, משחר ההיסטוריה", אומר רייבי, "אין חדש תחת השמש".
גם גלעד קליין, 35, ממייסדי מיקו והמפיק הראשי של הפסטיבל, מדבר במונחים של שליחות. "לקחנו החלטה בסוף דצמבר, ולאורך כל הדרך הייתה התלבטות גדולה. עוד לפני המסיבות חזרנו למפגשים - מעגלי שיח, סדנאות, חיבורים - וקלטנו את הצורך בריקוד. אנחנו ארגון חברתי והמטרה שלנו היא להגביר את האור בעולם, וזה מה שאנחנו עושים. התקופה הזו היא בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים להמשיך לתת תקווה ולשמור על התדר של האהבה והכיף בעולם", אומר קליין. "בסוף אני מרגיש שזה חלק מהדרך שלנו לתת קונטרה לכל האופל, להמשיך לרקוד גם אחרי הטראומה שעברנו, זו הדרך שלנו להילחם. שמחה היא דבר חשוב".
שני האירועים אמנם שונים בסדרי גודל, אבל האתגרים הניצבים בפני היוצאים לדרך החתחתים, שבסופה הפקת מסיבת טראנס אחרי 7 באוקטובר, דומים מאוד. בשלב הראשון, הלוגיסטי, נתקלים המארגנים בדרישות אבטחה חדשות לגמרי של המשטרה, הצבא וצוותי החירום. "הכל יותר מסובך ויותר מורכב, מול כל רשות", אומר קליין. "זה מתחיל במשטרה. לזכותם של משטרת דימונה ייאמר שהם היו מאוד בעדנו, עזרו ותמכו" - גם לרייבי היו רק מחמאות למחוז דרום של המשטרה ש"תמיד היה אינטליגנטי ומכיל, עם יחס ענייני ומקצועי - ועדיין, הם מבקשים עוד אבטחה, ומד"א רוצה עוד אמבולנס וניידת טיפול נמרץ, ובעלי המקום חוששים, וגם הצבא - שפעם היו רק מודיעים לו שיש מסיבה - הוסיף שכבת אבטחה ושולח חיילים לפטרל סביב המסיבה. בסוף כל הדרישות האלה מגיעות להפקה ויש להן משמעויות כלכליות. גם הביטוח עלה בעשרות אחוזים, הרבה יותר יקר לעשות היום מסיבה. ומצד שני - אתה לא רוצה להעלות את הכרטיס יותר מדי", אומר קליין. כרטיס למסיבה עולה בין 400 ל-500 שקלים, לא מעט בכלל - תוסיפו דלק לערבה וחזרה, קצת אוכל, קצת שתייה, קצת קרם הגנה ואולי איזה מסטיק, והסיפור כבר מתחיל להיות כבד.
השלב השני בהפקה, האמנותי, דרש גם הוא התאמה וחשיבה מחודשת. "הקדשנו המון מחשבה בבניית הליין-אפ", אומר רייבי. "ואיך המסיבה תיראה מבחינה מוזיקלית. לבחור בין סגנונות ליום ולילה, שנוטה להיות קצת אגרסיבי מבחינה מוזיקלית. השנה החלטנו למנן את האגרסיביות, ואמרנו שלא תהיה מוזיקה דארק. הקו יהיה יותר פסיכדלי. ואז יש את המחשבה אילו אמנים להביא - רצינו כאלה שיוכלו לגעת בנפש, שיידעו לערסל אותה, וגם שירגישו מתי נכון לתת בראש. אתה רוצה להביא אמנים מחו"ל, אבל יש כאלה שלא רוצים להגיע. לא הרבה. זו נקודת חוזקה לסצנת הטראנס. במוזיקות אלקטרוניות אחרות קשה יותר להביא היום אמנים מחו"ל לישראל, ואנחנו הצלחנו להביא אמנים חשובים ומרכזיים. הבריטי ג'יימס מונרו, האוסטרלי טטרמד (שניגנו כבר בישראל) והברזילאית פרננדה פיסטלי שמגיעה בפעם הראשונה. זו הצהרת כוונות שמחממת את הלב בסצנת הטראנס. שלא כמו בסוגי מוזיקה אחרים - ההשפעה של הישראלים בעולם הטראנס מאוד משמעותית, קשה לבטל אותנו". ועם זאת, ישראל יכולה להעביר עשר שנים של מסיבות עם די-ג'ייאים תוצרת בית בלבד, והן לא ייפלו מוזיקלית משום פסטיבל טראנס אחר בעולם.
השלב השלישי הוא השלב האנושי. רבים מהבאים למסיבות חוו דברים קשים בחודשים האחרונים, וגם למי שלא עבר כלום, עצם המסיבה יכולה להיות טריגר. להם חיכו צוותים מוגברים שמעניקים עזרה ראשונה נפשית במרחבים בטוחים, פינות הנצחה ויצירה שקטות, וכמובן הקהל הכי חביב בארץ. טראנס עושה את האנשים נחמדים יותר, זה מדעי. השלב הבא הוא לקוות שזה יספיק.
שתי המסיבות שהייתי בהן היו אמנם שונות בתכלית השינוי, אבל בשתיהן כיכב למזלי הרב DEKEL, שם הבמה של דקל קמיוסקי, 31, ואחד המוזיקאים האהובים עליי. האיש מכשף. שבוע לפני פורים חזר מסיבוב הופעות וטיול בן שלושה חודשים בין פסטיבלים באוסטרליה. אני תופס אותו בין שתי המסיבות ומודה לו על סט נהדר. "אחת המסיבות הכי טובות שהייתי בהן בפורים", אומר דקל שניגן תשע הופעות בשבוע הזה, "מיקופוביה היה הסט השישי שלי. מאוד התחברתי שם לאווירה, לאנשים, לאנרגיות. כל השבוע הרגיש לי כמו מסע מחוץ לזמן".
"זה לא ייאמן שהמסיבות חזרו, שחזרנו לרקוד", אומר דקל. "אני בהלם שזה קורה כל כך מהר. זה מטורף. הייתי בטוח שייקח שנים עד שהמסיבות יחזרו, אבל אנחנו עם שחווה הרבה, שום דבר לא יכול לשבור אותנו. אולי טוב לא לצלול. זה שאנחנו ממשיכים מביא כל כך הרבה אור, שמחה וטוב לעולם. הפורים הזה הבנתי שזה הריפוי. ובריפוי גם נוגעים בטראומה, חוזרים אליה. הסיטואציה הזאת כל כך מורכבת, שאין לנו שום דרך להתמודד איתה, חוץ מלעשות דברים שטובים לנו ללב. הבנתי שרק עם האור אפשר לנצח את החושך ואני מבחינתי אביא לעולם כמה שיותר, וזה דבר שכל אחד יכול לעשות".
7 באוקטובר תפס אותו בברזיל, לפני שעלה לנגן בפסטיבל מול עשרות אלפי אנשים. "זה היה הסט הכי קשוח שחוויתי. ניסיתי להיות ברגע כמה שאפשר, אבל כל שנייה כמעט התחלתי לבכות". הוא חזר לארץ לחודש, שאותו בילה במתחם הריפוי של נובה, מנגן צ'יל-אאוט. "זה הרגיש כמו טקס עוצמתי. לא היה פשוט לחוות את האנרגיה של מלא אנשים שהיו שם. זה היה מאוד כואב, אבל גם מאוד מרפא".
אתה מרגיש שינוי בקהל הישראלי מאז נובה?
"מאוד. אנשים יותר מעריכים את החיים, יותר מחוברים, מסתכלים על הסביבה, אכפת להם ממי שסביבם, אנשים יותר עדינים, יותר רגישים. מעריכים את הטקס שאנחנו עוברים יחד, שמקבל הרבה יותר משמעות אחרי מה שקרה. המחשבה על נובה איומה. אני לא אצליח בחיים שלי לעכל ולתפוס שדבר כזה קרה במקום כל כך פתוח ושמח. בעיניי זו טראומה לסצנה בכל העולם".
ופה הטראומה הביאה גם הרבה קהל חדש.
"הסצנה הכפילה את עצמה. אני מנגן יותר מעשור בישראל, ובסיבוב הזה ראיתי המון פרצופים חדשים ואנרגיה חדשה ותמימה יותר. זה מדהים לראות. העולם, יש לו דרכים משונות. לפני המלחמה הייתה התקופה הכי מפולגת, מנותקת שלנו, והנה, אנחנו צומחים מהדבר הזה. אני עדיין מנסה להבין מה קורה. כמויות האהבה והפרגון כמו שקיבלתי בשבוע הזה לא הרגשתי בחיים. זה ממלא ומחמם את הלב. אני עוד מעכל מה שקרה פה בפורים, הכל מאוד אובר-וולמינג".
המסיבה נגמרת וברגע אחד חוזר השקט לשלוט במדבר כאילו שום דבר לא אירע פה אף פעם, כאילו 2,900 איש ואני בתוכם לא נתנו את כל מה שהיה להם על הרחבה הזו ממש עד לפני כמה דקות. כשהמוזיקה פעלה חייכנו זה לזה, אמרנו ערב טוב ובוקר טוב ומה קורה. עד לפני רגע היינו קהילה, שבט, אבל עכשיו, בַּשקט, אנחנו מתעלמים זה מזה. ילד שיתבונן מחלון של מכונית נוסעת בטח יחשוב שאנחנו סתם חבורה רגילה של פיות וחיות משק, פרפרים ושדונים, דמויות קומיקס ומלכות לילה, אינדיאנים ובלרינות שהולכת בשתיקה באמצע המדבר.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
