הנה חידה: מי – מלבד אביתר בנאי כשהוא יוצא מזה – קונה מתנות לכולם?
לא נחזיק אתכם במתח: זהו, כמובן, מקום העבודה שלכם. שקונה מתנה לעובדים לחג פעמיים בשנה, וכולנו עושים כל חג מחדש את אותה טעות: בוחרים במתנה במקום לקחת, כמו בני אדם נורמליים, תלושים.
כן, רובנו בחרנו גם בחודש שעבר סט סירים, או סט מגבות, או סט מצעים, או סט משקולות – תמיד זה "סט", כאילו אם נותנים לכם שתיים, שלוש או חמש חתיכות של משהו גרוע וזול זה הופך את זה שווה ויוקרתי יותר. זה לא.
כתבות נוספות למנויים:
בפעם האחרונה שהלכתי על המתנה הם הציעו לי משהו באמת יוצא דופן שחשבתי שיוכל להועיל לי במגוון תחומים בחיים: מסור חשמלי לגינה. איך שהוא הגיע הוצאתי אותו מהאריזה, יצאתי בהתלהבות לגינה הקטנה שליד הבית והתכוונתי לעשות את צעדיי הראשונים באמנות היפנית העדינה של פיסול פיל, או כלב, או קים קרדשיאן, בשיח.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המסור היה מושלם מלבד בעיה אחת זניחה: הוא לא ניסר. לא ממש. כלומר, הוא פעל והרעיש והכל, אבל כל מה שהוא הצליח לנסר היה עלים דקיקים יחסית שעקרונית יכלו להתנסר גם במספריים או סתם ביד. כשהמסור נתקל בענפים שלמים הוא נעצר והסתכל עליי במבט של "עד כאן. אני לא עושה דברים כאלה. תנסה אולי עם מתנת חג אחרת".
מאז המסור מוטל במקומות לא נוחים בבית (אין בבית מקום נוח להחזיק בו מסור חשמלי) ומחכה בסבלנות שמישהו במשפחה יצטרך להיפטר מגופה. של שפירית, אני מניח.
אז באמת שעדיף כבר לקחת תלושים. תלושים זה נוח: אתם מקבלים אותם ישר לטלפון הנייד, נזכרים בהם כעבור שנה וחצי כשאתם בתור לקופה ב"פוקס" עם חמישיית פוטרים מכוערים לילדים, אומרים למוכרת: "שנייה, יש לי פה תלושים", נוברים בטלפון הנייד שלכם לאורך פרק זמן שגורם לבן אדם שמאחוריכם בתור לדמיין איך הוא רוצח אתכם עם מסור חשמלי, ובסוף לא מוצאים את זה.
למה אני מספר לכם את כל הדברים הלא-חשובים האלה? כדי להגיד, בעצם, דבר אחד חשוב: שאתם לא צריכים סיר טיגון באוויר חם.
כן, הדבר הזה הפך למתנת החג הנפוצה ביותר ברשימת מתנות החג של כל מקום עבודה – רק ברשימת האפשרויות של "ידיעות" השנה היו איזה חמישה סוגים של דברים כאלה – וגם אני נפלתי בזה בעבר ולקחתי אפילו שני מכשירים, שניהם הגיעו בקרטונים בגודל שאיפשר לי להשכיר אותם כדירות שותפים במרכז העיר.
העניין הוא כזה: המכשיר הזה נועד לעבוד בעיניים על צ'יפס ולגרום לו להתרכך בלי שיעבור טיגון. רוב הצ'יפסים לא נופלים בזה, אבל יש כאלה שכן, ואז נותר למכשיר רק עוד מכשול אחד: להצליח להאכיל בזה בני אדם.
גם אני קיבלתי את אחד ממוצרי הדגל של השיטה, סיר טיגון באוויר חם שמסוגל, על פי החוברת שהגיעה איתו, לבשל, לטגן, לאפות, לאדות, להרתיח, להפשיר, לזלף ולצלחת כל מאכל קיים בכלל, והכל על אוויר בלבד.
ולמרות שהייתי סקפטי מאוד בקשר ליכולת לטגן משהו באוויר בלבד, נוכחתי לדעת, להפתעתי, שלא הייתי סקפטי מספיק; הצ'יפס שיצא מהדבר הזה היה, כצפוי, לבנבן, שרוף בקצוות ומידלדל לגמרי באמצע. נתתי אותו לילדים – הם יאכלו כל דבר שיש לו צורה של צ'יפס – רק שלאף אחד מאיתנו לא היה דחוף לנסות את זה שוב. ובכל זאת ניסינו – הפעם עם משהו שכלל, לדעתי, בשר, אבל אחרי הטיפול במכשיר לא הייתה שום דרך לדעת – ואני הבנתי משהו חשוב:
כל יצרניות סירי הטיגון באוויר האלה מוכרות לכם, אשכרה, אוויר חם! בטענה שהמדע אפילו לא טורח לקום מהשינה כדי להפריך – שאוויר חם מסוגל לטגן דברים. בסדר, חבר'ה, בשלב הבא בטח תטענו שאוויר חם מסוגל גם לבצע תיקונים קטנים בבית ולהוציא את הכלבה, אבל האמת היא, כמובן, שהדבר הראשון והאחרון שאוויר חם הצליח להפעיל לאורך שנים היה דוד לוי.
עכשיו, למה זה מרגיז? כי אנשים קונים את המכשירים האלה בהמוניהם ואוכלים צ'יפס באוויר חם במקום בשמן עמוק, ועוד המון מאכלים שאמורים להיות נפלאים אם רק מכינים אותם כמו שצריך – כלומר בשמן, בשמנת, בחמאה, ברוטב עשיר, בשמן זית – אבל ציבור מקבלי המתנה לחג מעדיף לייבש אותם באוויר.
אז אני מבין; הדבר הזה חוסך קלוריות, ואתם יכולים לאכול הרבה יותר מהמזון המיובש, המידלדל והגרוע הזה הזה אחרי שהוא יוצא מהמכשיר, אבל למה, לעזאזל, למה? כי אוכל אמור להיות, לפני הכל, טעים. הוא אמור להיות עסיסי. הוא אמור להיות מענג עד הסוף – ובמילה אחת שכל שף מתחיל לא יטרח לשתף אתכם בה כדי לא להבהיל אתכם: חמאה. תועפות חמאה. בכל דבר טעים באמת יש טוֹנה חמאה.
אז אני מניח שזו בחירה: אתם יכולים לאכול הרבה אוכל נטול שומן ומיובש, או – באותן קלוריות – פחות אוכל, אבל טעים ועשוי כמו שצריך. עם מכשיר לטיגון באוויר הבחירה ברורה: אתם הולכים על התחליף הגרוע לדבר האמיתי. אתם אנשים של תחליפים, אנשים שמסתפקים בחיקוי החיוור.
כי סירים לטיגון באוויר חם הם תחליף טיגון, בדיוק כמו שמתנות לחג מהעבודה הן תחליף מתנות. רוצים לתת לי מתנה אמיתית? תנו העלאת שכר (או לפחות תחזירו את הקיצוץ, בוס!) רוצים לתת לי שניצל וצ'יפס אמיתיים? תתחילו בלשפוך שלושה ליטר שמן לתוך צ'יפסר, להרתיח, להטביל את הפרודוקטים בשמן למשך שש דקות, ולהגיש לי חם בבקשה.
כי כשאתם אוכלים דברים שטוגנו באוויר חם, או כשאתם מסתפקים במתנות שלמעשה מימנתם לעצמכם ממשכורתכם (כן, הם מורידים לכם קצת כל חודש כדי לקנות לכם פעמיים בשנה את השי לחג הזה) – אתם מנהלים חיים שהם תחליף-חיים. חיים במידה קטנה. חיים שמסתפקים בלהיות ליד הדבר האמיתי, גרסה מצומקת ומיובשת של הדבר האמיתי, של החיים שמגיעים לכם.
אלה חיים שמרגישים אולי משביעים, אבל יש בהם הרבה פחות טעם ועניין מכפי שאמור להיות בחיים. אלה חיים של אוויר חם במקום חמאה. חיים שנועדו להחזיק אתכם כפועלים שמחים בחלקם הקטן, ומי שמרגישים שדפקו את השיטה כי הצליחו להכין צ'יפס בלי שמן, מבלי להבין שהשיטה דפקה אותם: הצ'יפס שלהם נחות ונטול קראנץ'.
האנשים שחיים באמת לא יבזבזו קלוריות על דבר כזה. לא; הם לא יחיו על תחליפים, אלא את החיים כפי שהחיים נועדו להיות. והחיים נועדו להיות, בין השאר, צ'יפס מטוגן.
והחיים כפועל נועדו להיות, במינימום, תלוש ולא מתנה.
אם אני רק אצליח למצוא במייל את התלוש הארור מפסח שעבר.
