התוכנית הראשונה של “ניקוי ראש” עלתה על מסכי הטלוויזיה הישראלית ב-9 במאי, 1974. 50 שנה, כמעט, עברו מאז. הכל השתנה וכלום לא השתנה. ועדיין, כשקוראים ביקורות ראשונות על מי שתהפוך למדורת השבט הישראלי ברור שאז, כמו היום, העולם כולו נגדנו. "חומר גולמי, גס ובלתי מהוקצע", קבעה הדה בושס אחרי תוכנית הבכורה. "ביוב חביב", סיכם יורם קניוק. הפוליטיקאים, כצפוי, תיעבו אותה מיומה הראשון. אבל הצופים התאהבו משבוע לשבוע. "אנשים לא התחתנו ביום חמישי", משחזר אפרים סידון, מבכירי כותבי הסאטירה בטלוויזיה העברית לדורותיה (בין היתר האיש שעשה את “החרצופים”). "היה לי חבר נהג מונית שסיפר שהם לא יוצאים לעבוד כשהתוכנית משודרת. לא בגלל שהם רצו לראות אותה, אלא כי ידעו שאין נוסעים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
“לכולם היה מה להגיד”, נזכרת רבקה מיכאלי, שכבר הגיעה לתוכנית על תקן כוכבת, ואז הגבירה. “מעבר לתגובות ברחוב, למחרת גם היה כתוב על זה בעיתון, הדה בושס הייתה תמיד נגדי. כתבה שאני מחוץ לקונצנזוס, ופעם אחת כששיחקתי קריינית שכאילו לא מבינה את מה שהיא קוראת, כתבה שזה באמת מאוד התאים לי, לא להבין את מה שאני קוראת”.
אאוץ’.
"בשביל להיות אני צריך לקנות מנה גדולה של אדישות ורק אז להתחיל לעבוד. אבל ידענו גם להחזיר (במערכון "לי ולך צחוק ובדיחה" הקריינית מיכאלי מודיעה ש"הצופה הדה בושס מבקשת משהו סובטילי. ובכן, הדה יקרה, אין לנו בשבילך משהו סובטילי. יש לנו משהו סובטרופי", גב”ח).
8 צפייה בגלריה
“אנשים לא התחתנו בימי חמישי". דובי גל, טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, עליזה רוזן וספי ריבלין ב־ 2002 | צילום: רפי דלויה
והיו גם אזרחים שיצאו מדעתם. "אין בתוכנית סאטירה והומור אלא התעללות בערכים שעליהם הוקמה וקיימת המדינה", גָּרסה עצומה שעליה חתמו משפחות שלמות בדרישה להוריד את הקטסטרופה. הצופה ד' ישראלי אף שלח מכתב נזעם לשר החינוך אהרן ידלין. "התוכנית כללה כל מיני ביטויים ותנועות גסות למטה מכל ביקורת כגון: 'כאשר אני שותה בירה אני מפליצה'. 'מניאק'. 'שרמוטה'. תנועת אצבע גסה ועוד. ישבנו לראות את התוכנית עם בתנו בת ה-14 ולא ידענו את הצפוי לנו משידור 'ממלכתי' שכזה. למראה התוכנית הגסה הנ"ל נפגענו בגועל נפש כללי".
מיכאלי: “גם נסים אלוני היה אומר לי: 'מי שמכם? מי שמכם?!'"
מה הרגיז אותו כל כך?
"נסים היה איש עדין. היית צריך להבין מה שהוא חושב מתוך רמזי רמזים. הוא לא אהב את הבוטות. היה לו קשה. והסתבר שלא רק לו. בשש בבוקר יום אחד צילצל מישהו וביקש אותי, ואני שואלת: ‘כן, מה אתה רוצה?’ והוא עונה: ‘ניקוי ראש אתמול היה גועל נפש’, אז אמרתי לו, ‘אבל למה אתה מצלצל עכשיו, בשש בבוקר, מה כל כך דחוף?’ והוא אומר: ‘כי אני תכף צריך לנסוע לירושלים!’"
את זוכרת את הרגע של המהפך אצל הצופים? שהבנת שהתוכנית היא באמת להיט?
"הייתה אישה אחת שצילצלה אליי, זה היה יום שישי, אני עושה לילדים שניצלים ואני רצה לטלפון והיא אומרת: תשמעי, אני רוצה לקרוא לך שיר ברוסית, שתביאי את זה לחברים שלך ב’ניקוי ראש’ והם יעשו מזה כבר מטעמים. היא מתחילה לקרוא לי שיר ברוסית, ואני אומרת לה גברת-גברת, אני לא יודעת רוסית! והיא שואלת: את לא גרוזינית? אמרתי כן. גרוזינית ולא יודעת רוסית? אמרתי כן. אז היא אומרת, אז אני אתרגם לך. אמרתי, תשמעי גברת, תרגמי ותשלחי את זה למערכת ‘ניקוי ראש’. יש דואר. וסגרתי את הטלפון. השניצלים כמובן נשרפו".
וכשאת מסתכלת היום על מערכונים, הם נראים לך בוטים יחסית?
"טיפלנו בכל בכפפות של משי. מה שמדהים זה שחלק גדול מהם עדיין רלוונטיים, וזאת הצרה, שהם עדיין רלוונטיים".
בין ניקוי ראש לפנתרים השחורים
"ניקוי ראש" נולדה מתוך החור השחור של מלחמת יום כיפור. ההלם, ההשפלה והטראומה בעקבות המחדל יצרו מומנטום נדיר שאיפשר למוטי קירשנבאום ז"ל לייבא את כל מה שספג בלימודי הקולנוע והטלוויזיה בקליפורניה, כולל ביקורת על המשטר, ולייצר סאטירה אמיתית. כזאת שנכנסת בכל מה שהיה קדוש במדינה דאז: אלופי המטכ”ל, הממשלה, נשיא המדינה, התנ”ך, גולדה מאיר. זאת היתה משחטה סדרתית של פרות קדושות, מהסוג שרק חנוך לוין העז לעשות עד אז.
אבל לוין היה אוונגרד ליודעי ח"ן, ואילו המיינסטרים של ההומור הישראלי: דוגמת חיים חפר, דן בן אמוץ, מהדור שבנה את המדינה, עדיין נזהרו בכבודה. אפרים קישון היה גאון קומי, אבל האויבים שסימן היו מס הכנסה ושרברבים, כמו כל זעיר בורגני טוב. "ניקוי ראש" שמה לעצמה מהרגע הראשון כמטרה את מוקדי הכוח. "וזה ההבדל בין סאטירה להומור. סאטירה צוחקת כשראש הממשלה מחליק על הבננה, לא כשזה קורה לי", מחדד קובי ניב, מרצה לתסריטאות וסופר, שנמנה עם צוות הכותבים.
זה לא היה הניסיון הראשון של קירשנבאום בהפקת תוכנית סאטירה. קדמה לה "לא הכל עובר", ששודרה בערב שישי ב-1971 וראש הממשלה גולדה מאיר תיעבה בכל ליבה. קירשנבאום טען בהמשך כי היא ירדה מהמסכים בגלל העומס שכרוך בהפקת תוכנית שבועית ברמה גבוהה. לטוביה צפיר, שהלך עם קירשנבאום כבר מאז, יש גרסה קצת אחרת. "זאת הייתה תוכנית די פלקטית. הצילומים היו מיושנים. לא הייתה בזה יצירתיות. הטקסטים נכתבו על ידי דן בן אמוץ ועמוס קינן, שהיו קליברים, אבל לא מושחזים. מה שכן, כל ישיבת ממשלה ביום ראשון הייתה מתחילה ב'לא הכל עובר' ומה הם עושים ואיך הם מדברים ואיזו מין ביקורת ואיך עושים צחוק מנכבדי העם וכולי וכולי. בקיצור, שומו שמיים.
"די מהר מוטי שמע שגולדה מאיר רוצה לסתום להם את הפה, ובאינסטינקטים המאוד בריאים שלו אמר לנו שהוא יקדים את גולדה ויוריד את התוכנית בעצמו. במקביל הייתה האווירה מסביב בטלוויזיה שלא איפשרה לו כל כך לעשות תוכנית כמו שצריך, אבל הוא אמר לנו: 'אנחנו נלמד את הלקחים ונחזור חזקים'".
המרכיב הסודי שהיה חסר ל"לא הכל עובר" ולקירשנבאום, למד ‑ או למדו, אם לדייק - באוניברסיטה העברית בגבעת רם. תל אביב הייתה אז עיר שינה מנומנמת ואילו ירושלים תססה מפעילות פוליטית בהשראת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, סטודנטים שהגיעו מחו"ל והרבה חשיש שהגיע ממזרח ירושלים. על הקרקע הזו נפגשו גם מי שיכנו את עצמם בכינוי החסמ”באי “חבורת סחב"ק”. בהמשך הם יצרו את התנ"ך של מתבגרי התקופה, "ZOO ארץ ZOO?" אבל אז ניב, אפרים סידון, ב' מיכאל וחנוך מרמרי היו סטודנטים שלומפרים עם תודעה פוליטית מפותחת.
הם הכירו בעיתון הסטודנטים "פי האתון", והחיבור ביניהם היה מופרע, מצחיק ובעיקר לא דופק חשבון. בהמשך יזהה את הפוטנציאל שלהם העורך המיתולוגי אורי אבנרי, וייבא אותם ל"העולם הזה" ("איש בלי הומור, אפילו לא הציע לנו מים, רק ישב ושיחק עם מלחייה", מסכם ניב).
מה חיבר אתכם?
"בדיעבד אפשר לראות שחנוך היה אמנם חיפאי מהריאלי, אבל מהצד הלא-נכון של הכרמל”, אומר ניב. “הוא היה דחוי וגם אני במובנים מסוימים. חנוך היה יתום, ולי היה אבא שלא היה אבא. ב' בכלל הגיע מצייטלין, ממשפחה אמידה דתית, אבל לא התחבר לתפיסת העולם הזו. חוויה של אאוטסיידר. ופרויק’ה (הכינוי לאפרים סידון): שמו”צניק, נח”לאווי, בסדר עם כולם. חנוך הגדיר את החיבור שלנו פעם הכי טוב: כולנו גדלנו באותו מחנה שבויים יפני, רק כל אחד במקום אחר, בחיפה או בנתניה. למדנו אותם שירים. שמענו אותה מוזיקה. התלבשנו אותו דבר. אולי חיברה אותנו ההבנה שעכשיו אנחנו צריכים נפשית להשתחרר מהמחנה".
מה שהם לא ידעו זה שהם יעברו ממחנה שבויים יפני לטירונות בג’בלאות של רוממה. קירשנבאום, אדם עם סיבולת של סוס עבודה בלגי, דרש מהכותבים ומהשחקנים לא פחות מאשר שדרש מעצמו, כולל מרתונים ארוכים ללא שינה לפני צילום התוכנית. אחרי 72 שעות ערות כולם נסעו הביתה וקירשנבאום נשאר לפקח על העריכה. הבמאי היה יעקב אסל, אבל קירשנבאום היה האיש שהכל נהיה בדברו.
בסרט הדוקומנטרי שעשה יעקב אייזנמן על "ניקוי ראש" רואים אותם ישנים על הרצפה בהפוגות בין מערכון אחד לשני או אוכלים פיתות עם מעורב ירושלמי במסדרון. הסרט, אגב, נפסל לשידור כיוון שקירשנבאום קילל מול המצלמה את אחראי הכספים ברשות השידור. ברגעים אחרים היו קופצים לבקר את המאייר הצעיר דודו גבע, שחדרו היה אפוף עשן סמיך. "היו מחששים המון", נזכר קוקו דרעי, פנתר שחור לשעבר ועובד במה בתכנית, שתפקד גם כניצב קבוע. "היה אז הרבה חשיש ממזרח ירושלים. אחר כך כולם היו באים למסיבות על הגג של הבית שלי במוסררה, הכותבים והשחקנים, וגם שלום חנוך ואריק איינשטיין. שם היו גם דברים שאני לא יכול לספר, בכל זאת, אנשים נשואים. סבתא שלי הייתה מכינה בעצמה ערק 90 אחוז, זה עשה הרבה בלגן, היה מי שהקיא ונשאר לישון. גם בצילומים היינו הולכים לעשן מאחורי הקוליסות עם הצוות. אבל קירשנבאום לא עישן, אהב רק קוניאק צרפתי”.
דרעי, אגב, רואה קשר בין החתרנות של “ניקוי ראש” למאבק של הפנתרים. “קודם כל, בעקבות המאבק נפתחו בפנינו בפעם הראשונה דלתות. למשל ברשות השידור. פתאום ראו שאנחנו לא כאלה פרימיטיביים. פתאום שמעו את השפה שלנו. אז בטלוויזיה לא דיברו כמו היום, אפילו את המילה תכלס בקושי היו אומרים, כי זה נשמע של מזרחי ושכונות. אנחנו הבאנו צבעוניות. וגם הבנו שהם לא כאלה גאונים ויפים ועשירים, והם בטח לא יותר (שווים) מאיתנו”.
קוניאק או נאפאס, לפחות אחד מהם אחראי לבטח ללא מעט קאלט ישראלי. "היה את המערכון 'ורק ירושלים 02' שהמצאתי", אומר קובי ניב. "רצינו לעשות פרודיה על שני פסטיבלי הזמר שהיו אז: הישראלי ובסגנון עדות המזרח. לא ידענו מה לעשות, אז לקחנו ספר טלפונים, אני אפילו לא יודע למה. הסתכלתי ואמרתי להם: רק ירושלים, אפס, שתיים. זהו. ככה זה התחיל".
מיכאלי לא זכתה ליחס משופר. "יום אחד נרדמתי מתחת לקונסולה של איש הקול, עם קרחת מודבקת על הראש למערכון הבא. ישנתי עמוק ואז צעקו: 'רבקה, רבקה' ואני קפצתי מתחת לשולחן, ואיש הקול כמעט מת. הוא כל כך נבהל כשיצאתי החוצה, קירחת".
סידון: "אי-אפשר היה לקחת מהמחשב ולשתול בעריכה. יש בוץ, שופכים בוץ. צריך ביוב, נכנסים לביוב. צריך להכניס אותם עם הראש לחול? אז הראש באדמה".
מיכאלי: "שופכים עלייך מים קפואים בשלוש בבוקר, או שפעם צילמנו בשלג והמאפרת צעקה עליי. ואני כבר אמא לשני ילדים. משום מה נעלבתי והתחלתי לבכות. אז צילמו את כל השיר כשאני בוכה, לא יכולה להפסיק. או שעשינו איזה שיר עם בגדים יפים, ופרסו לנו מפה על שולחן, והביאו אוכל ממסעדה ירושלמית, ושרנו. כשבאנו למחרת, הסתבר שבטעות נמחק הסרט. טוב, צריך לעשות הכל מחדש. אז מוציאים מהזבל את האוכל שנזרק, והתברר שאת השמלה שלי גנבו בלילה".
סידון: "אנשים עבדו שעות נוספות בלי לבקש עוד כסף. הנגרים התנדבו לבוא בשתיים בלילה ולסדר את השולחן, כי הוא לא נכנס בדיוק, והמאפרות נשארו לישון על הסט. כל העובדים בטלוויזיה רצו לקחת חלק בתוכנית כי הייתה הרגשה שעושים משהו חשוב. ובאמת נתנו לנו את כל האמצעים. מה שרצינו. גם להכניס גמל לאולפן. הכל, הכל היה מותר".
רגע. זה הגמל שכמעט הרג את רבקהל'ה?
"כמעט!"
מיכאלי: "הגמל באמת בעט, אבל פיספס, לצערם של רבים. ישראל שלחה אז משלחת להחלקה על הקרח, עם בכירי ההסתדרות וכל מיני אנשים שבקושי ראו קרח, לייצג אותנו בתחרות. אז הביאו בלוקים של קרח לאולפן, טוביה חיקה את אלכס גלעדי יוצא מן הכלל ובדואי הביא גמל. דובי ואני רקדנו על הקרח, יצאתי מהתחום - ואז הוא בעט. מוטי פשוט עמד למות. הוא אמר: אם הוא היה בועט לך בראש מה הייתי עושה. רק בצילום ראיתי כמה קרוב זה היה".
איומים ברצח
כאמור, "ניקוי ראש" סומנה מהרגע הראשון על ידי פוליטיקאים כסוכנת כאוס, שלא לומר צרה צרורה. גאולה כהן תיעבה את החבורה ולא חסכה במאמצים להוריד את התוכנית. גוש אמונים הצעיר, שבאותה שנה התנחל בסבסטיה, ומייצגו, הרב לוינגר, זכו לשרשרת חיקויים נפלאה דווקא בגילומו של ספי ריבלין הרוויזיוניסט (זכור במיוחד “רבי לוינגר דאדא”, המערכון שבו הוא ממזמז אבן), גם ראש הממשלה יצחק רבין היה מטרה קבועה. כשנשאל לדעתו על התוכנית הוא סינן רק "צריך ללמוד לחיות עם זה". עם דבר אחד גם הוא לא היה יכול להתווכח: "ניקוי ראש" הפכה ללהיט של הערוץ הראשון. או כמו שאומר ניב: "אמא שלי הייתה נרדמת בתחילת התוכנית, אבל אבא שלי היה חייב להעיר אותה לקרדיטים, שתראה את השם שלי. עד כדי כך היא הייתה גאה".
שני מערכונים שהתסיסו במיוחד את הקהל הישראלי מלמדים משהו על קווים אדומים נכון לסבנטיז. בזמן שהכותבים שמרו מרחק רק מהשואה ומחללי צה"ל, לעם ישראל היו גבולות אחרים. באחד לעגה התוכנית לנשיא אפרים קציר, אחרי שפלט אמירות מסגירות על מה שמכונה במקורות זרים הגרעין הישראלי. בשני נראה דובי גל בתפקיד משה רבנו מקפץ סביב הסנה הבוער. בשני המקרים חלקים מהחברה הישראלית הרגישו שפגעו להם בקודש הקודשים. יותר מזה: למערכת הגיעו מכתבים שהתלוננו על ליהוקו של גל לתפקידו של רבנו, מה שפתח סאגה שלמה של עלבונות, שלהם ענו כותבי התוכנית בעלבונות דומים.
אפרים סידון: "אני חושב שהעובדה שלא הורידו את 'ניקוי ראש' זה כי פחדו מהזעם של הקהל. זו הייתה תוכנית נורא פופולרית. מלמעלה כל הזמן הסתכלו עליה בעין עקומה וחיפשו תואנות איך להגביל אותנו"
"אמרו שאין לנו אלוהים", נזכר צפיר, שרק ב"ניקוי ראש" גילה שכוח-העל שלו הוא חיקויים. "אני קיבלתי איומים על חיי אחרי קטע שרבין נסע לאמריקה לרכוש כל מיני דברים ביטחוניים ושר הביטחון, שהיה שמעון פרס, נשאר בארץ, כינס את עדת העיתונאים המקורבים אליו, והתחיל להשמיץ את רבין. אז עשינו קטע שהעיתונאים היו ספי ריבלין ועליזה רוזן ורבקהל'ה, נדמה לי, ושבתאי קונורטי ויש בובת קרטון של רבין. אני יושב בצד בתור פרס, לא מתערב. והם לא סתם משמיצים את רבין. הם אומרים דברים מגעילים על בובת הקרטון, כמו: תסתכלו, הוא כבר מקריח ויש לו נקודות על העור, ובאוזן יש לו צהוב, וטראח, תולשים לו אוזן, מורידים לו את השערות, את הראש ואת האוזן השנייה, ואני משתעשע בצד כפרס".
אוקיי.
"היו לנו שכנים שמאוד אהבו אותנו ואת התוכנית והיו באים אחרי כל שידור ומדסקסים. פתאום אין צלצול, אין כלום. גם הם היו בהלם. ופתאום מתחילים טלפונים: ‘אנחנו נהרוג אותך’, ‘מה אתם עושים לראש הממשלה’ ו’זה גועל נפש’, ‘תתביישו. הלוואי שתמותו’. כאלה. תשמעי, פעם ראשונה שזה קרה לי. וכן, נבהלתי".
לפחות לא חטפת סטירה, כמו ספי ריבלין.
"ספי, הרוויזיוניסט, הלך לקולנוע אחרי התוכנית ומישהו אמר לו: בואנ'ה-בואנ'ה, אתה מ’ניקוי ראש'. הוא היה מבסוט. חייך. אומר לו: כן. פאחח! הוריד לו סטירה".
רציתם בכלל לפרגן לרבין ואף אחד לא הבין את זה.
"נכון. רבין בא פעם לבקר אותנו, אז מוטי אמר לו: אתה יודע שעשינו את הקטע הזה להגן עליך. ורבין ענה (מחקה את רבין): מוטי, תודה רבה, אני יודע להגן על עצמי".
דובי גל זוכר דווקא מערכון נדיר שקירשנבאום עצמו פסל לפני השידור. "זה היה על הפצצות חיל האוויר בלבנון, והרעיון היה שלא הורגים יתושים עם פצצות נפלם, אלא בדרכים יותר הומניות, כמו לייבש את הביצה. אחרי שצילמנו, מוטי החליט שלא נשדר אותו".
זכורים לכם לחצים ברמה הפוליטית?
מיכאלי: "פעם זה היה באשמתי. סיפרתי לעמוס ספיר, שהיה שכן שלי, שיש מערכון שמזכירים בו את אבא שלו, שר האוצר דאז פנחס ספיר, ואת העובדה שהוא התחתן בשנית. ואז ספיר או מישהו מטעמו צילצל כנראה לטלוויזיה והמערכון לא שודר. ככה הבנתי שאסור לי לספר בשום אופן מה יהיה בתוכנית".
צפיר: "בעונה השנייה, כשעשינו את 'מכתב לאסד', שיר שבו כאילו כשהמצב בארץ לא טוב, אנחנו מחרחרים מלחמה ‑ הממשלה התפוצצה. הקהל לא קיבל את זה כל כך גרוע, אבל השרים נעלבו עד עמקי נשמתם. מה, אנחנו מנצלים מצב ביטחוני כדי לכסות על מצב פנימי גרוע? וואי-וואי-וואי, ואז הם פנו לרשות השידור ואיימו שיורידו את התוכנית אם לא נתנצל. הפתרון היה שביצענו את אותו שיר בדיוק, אבל סיימתי אותו במשפט: 'לעיר דמשק – פסיק, לנשיא מר חאפז אל-אסד – נקודה. אנא ראה את מכתבנו הקודם כמבוטל'. זהו, זאת הייתה ההתנצלות".
סידון: "ברמת הלחצים הפוליטיים, מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומוטי היו חומה בצורה. אנחנו לא ידענו מה קורה. זה לא הגיע אלינו".
איומים?
"לא זוכר".
טלפונים הביתה?
"הגיעו טלפונים הביתה של ‘נהרוג את האמא שלך’ וכאלה. אבל גם כל מי שכתב בעיתון היה מקבל את זה. עדיין, אני חושב שהעובדה שלא הורידו את 'ניקוי ראש' זה כי פחדו מהזעם של הקהל. זו הייתה תוכנית נורא פופולרית. מלמעלה כל הזמן הסתכלו עליה בעין עקומה וחיפשו תואנות איך להגביל אותנו. כל הזמן גם דרשו איזון. 'תכניסו שלושה כותבים ימנים', למשל. ורצו עוד עורך לצד מוטי. ולא נתנו להם את זה. וזה רק בגלל שהקהל נורא אהב אותנו".
50 שנה מאוחר יותר הם עדיין כאן, אבל בהרכב חלקי. קירשנבאום נפטר. וגם השחקנים ספי ריבלין, שבתאי קונורטי ויעקב אלמוג. מיכאלי, צפיר וגל מתחזקים קריירות פעילות. סידון המשיך לעסוק בסאטירה ובמקביל כתב הצגות ילדים מצליחות. ניב כתב ספרי עיון על קולנוע ופרוזה (האחרון, “אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע” נבלע בכאוס של ה-7/10 וניתן להורדה חינם באתר עברית). ב’ מיכאל פובליציסט וכותב לתיאטרון ולטלוויזיה. חנוך מרמרי ערך את עיתון “הארץ” וכתב ספרים. חבורת סחב”ק התפרקה. ניב ומיכאל, פעם חברים קרובים, לא מדברים שנים. “מי שלא מדבר איתי אני שואל את עצמי לא מה עשיתי לו, אלא מה הוא עשה לי שהוא לא מדבר איתי”, חותם ניב. “לעת זיקנה אנחנו מתפייסים עם עצמנו ועם אחרים כי כמו שאמר יוֹגִי בֶּרָה: ‘כדאי שתלך להלוויות של החברים שלך, אחרת הם לא יבואו להלוויה שלך”.
אגב, בלוויה של קירשנבאום היית?
“לא. הצטערתי שהוא נפטר. אבל לא היינו חברים. מוטי מאוד אהב את אלו שהעריצו אותו. ואני לא הייתי אחד מהם”.
אז ליחסים האישיים יש קשר לזה שהתוכנית ירדה אחרי שתי עונות?
"פשוט מיצינו. היינו קצת עייפים, כבר הציעו לכולנו המון-המון הצעות, ואמרנו שאנחנו רוצים גם באיזה מקום קצת לתרגם את זה לביזנס".
כסף זה חשוב.
(בציניות) "האידיאל שלי תמיד היה לקבל שחפת, לגור בעליית גג במונמרטר עם מעיל קרוע. זה לא הסתייע".
"לא מקנא במולי שגב"
ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה, אבל היא בהחלט מתחרזת, בטח אם שואלים את סידון, איש שחרזנותו אמנותו. ועדיין, הסימטריה המבהילה בין מלחמת יום כיפור ל-7 באוקטובר היא משהו שכל תסריטאי היה פוסל על חוסר אמינות. "אתה אחרי מלחמה שבה נהרגו קרוב ל-3,000 איש, שיש עדיין שבויים, כשהחברה הישראלית פצועה, ובעיקר כמו עכשיו - מושפלת. אז ההשפלה הייתה יותר גדולה אפילו. היינו מעצמה. היינו בטוחים שאנחנו אלוהים", אומר סידון. "ובנפילה מהאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אתה חוזר לממדים האמיתיים שלך. וחוץ מזה היה את עניין הפשלה. היחס לשלטון אז היה הרבה יותר מכובד. אבא שלי תמיד היה אומר, אלה למעלה, יודעים מה שהם עושים. יש אלוהים ויש את גולדה".
אז מה ההבדל בין אז להיום?
"ההבדל הוא שאז נהרגו חיילים, ועכשיו גם נשים וילדים. אבל ההבדל העיקרי הוא שגולדה רצתה להתאבד אחרי יום כיפור, ושרה רוצה להרחיב את הבריכה. אלה ההבדלים בין המנהיגות של אז והיום".
יש טענה ש"ניקוי ראש" קיעקעה בעצם את השלטון של מפא”י ותרמה בעקיפין למהפך של 77'. לסאטירה יש כזה משקל?
"הייתי נורא רוצה שיחשבו שזה מה שהיה, אבל אני לא מאמין שלסאטירה יש כזאת השפעה. מה שקרה הוא שקצת אחרי המלחמה היו בחירות, וגולדה לקחה עוד פעם, כי אנשים עוד היו בהלם וגם כי לא מצביעים נגד בזמן מלחמה. אחרי ארבע שנים זה כבר חילחל. זהו, הגיע הזמן".
ניב: "אנחנו לא העלינו את הליכוד, אנחנו עזרנו. כמו שתנועת רל"ב העלתה את הימין הקיצוני לשלטון. ואני אהיה לנין לרגע: כשאתה מקעקע שלטון, אתה צריך להיות מוכן לתפוס אותו ולא לתת לאחרים לתפוס אותו. לא יודע אם לנין באמת אמר את זה, אבל זה נשמע טוב".
מה קרה כאן אחרי 7/10?
"הימין הקיצוני השתלט על השיח. אין כאן אופוזיציה".
ב"ניקוי ראש" בקושי עסקתם בטראומה. יש מערכונים על שחיתות, על גוש אמונים, על מפא"י, אבל לא על המלחמה עצמה, לא על המחדל.
סידון: "הגבנו למה שקורה במדינה כל שבוע. בשידור הציבורי יש מגבלות. אתה לא יכול להראות מתים לכל עם ישראל. כשאני מסתכל כיום על השדה הזה, ש'ארץ נהדרת' צריכה לתמרן בתוכו, אני לא מקנא במולי שגב, העורך. הוא צריך לנווט בין כל כך הרבה כוחות".
ניב: "זה מסתדר עם התזה שלי, שההלם של יום כיפור יצר את החירות הזמנית הזאת שאיפשרה לעשות דברים כאלה בטלוויזיה. אנשים היו בהלם, הם יכלו לקבל הכל. הטראומה איפשרה את עצם קיומה של התוכנית".
גם ל"ארץ נהדרת" היו כמה מערכונים שניסו לגעת בבעיות הליבה במדינה. למשל כשקצינת נפגעים נכנסת לבית של חרדים במקום לבית של חיילים.
"די, אני לא רואה את התוכנית הזאת. יופי שאתם גיבורים על חרדים, תעשו את זה על הילדים של ביבי. אנחנו היינו עושים את זה על יאיר".
"הרעיון הוא לצחוק על החזק, על מי שיש לו את הכוח", עונה מולי שגב, היוצר והעורך הראשי של ארץ נהדרת מאז שעלתה לראשונה ב-2003, לביקורת. "עם מערכון החרדים חיכינו הרבה זמן. הוא היה אצלנו על המדף, אבל עוד לא הייתה בשלות בשבילו. אני חושב שסופו של דבר נתנו מספיק מרחק מ-7 באוקטובר, בעיקר בתקווה שהחרדים יבינו את זה בעצמם ויהיה איזשהו שינוי. אבל עברו ארבעה חודשים והבנו שהם לא הבינו את זה ולא יהיה שום שינוי, להפך, יש חוק גיוס נוראי, ואז בחרנו להעלות אותו".
חן אביגדורי, תסריטאי, יוצר ועורך בתוכניות כמו "צחוק מעבודה" ו"היהודים באים", לא ביקש לחוות את השבת השחורה על בשרו, אבל אף אחד לא שאל אותו. אשתו שרון ובתו נעם נחטפו לעזה ושבו אחרי 50 יום. ואביגדורי, שבימים רגילים מתמודד עם העולם עם תועפות של הומור שחור, לא ויתר על המגננה הזו גם בסיוט שעבר. "אני בטוח שגם לאנשים שעשו את 'ניקוי ראש' הייתה נגיעה אישית למלחמה. אתה לא יכול לגעת בפצעים של עצמך בהתחלה, הם עדיין פתוחים. כשהכאב הוא רק כאב אתה לא יכול לעשות עם זה כלום. אבל כשהכאב הופך לזעם אז אתה יכול לצחוק עליו".
איפה אנחנו נמצאים עכשיו לדעתך?
"אני חושב שעכשיו יש סנטימנט של זעם גם בציבור, וזה משפיע גם על היוצרים של הסאטירה שבתוך עמם הם יושבים".
שגב מסכים שהכל עניין של טיימינג. "כמובן שב-24 השעות הראשונות כולנו היינו בהלם והנטייה הטבעית ברגעים כאלה זה להתכנס עם עצמך והמשפחה שלך ולעכל. למרות זאת, אני די התעקשתי שכן ניפגש, לפחות בזום", הוא מתאר את ההתמודדות של מערכת "ארץ נהדרת" עם אירועי 7/10. "גם כדי לנסות לעבד את זה ביחד וגם כי היה ברור שמתישהו נצטרך לעלות לאוויר. ברור שלא חשבנו אז על מערכונים ובדיחות, פשוט היינו קבוצת תמיכה האחד של השני. אחר כך עשינו זום יומי של שעה בבוקר, כדי לחלוק מחשבות ותובנות, וידענו שבהמשך אולי גם נוכל למצוא גם על מה לצחוק או להגיד על החיים שלנו אחרי הטראומה.
"במובן הזה, כאילו הספירה לאחור, לקראת העלייה לאוויר, החלה. בסוף זה לקח 19 יום, שהרגישו נצח, והיו 19 הימים הכי ארוכים שכל אחד מאיתנו חווה בחיים, פחות או יותר".
באיזה מובן?
"אתה מעכל משהו מאוד-מאוד גדול ומטלטל שמשנה הרבה תחושות בסיסיות שלך ונחשף להמון-המון מידע נוראי. זאת הייתה באמת העבודה הכי קשה שאני זוכר. חיפשנו נקודות שאפשר להגיד עליהן משהו שיעלה טיפה חיוך, כי בסוף, לצחוק מול האימה זה פחות או יותר מה שאנחנו עושים בסאטירה בארץ כל החיים, אבל פה זה באמת היה מאוד קשה".
תן דוגמה קונקרטית לאיך חוזרים למרות הכל.
"’רחל מאופקים’, למשל, זו דמות שנתלינו בה, כי גם קרה לה משהו מעורר השראה וגם היו בה המון הומור וקסם. אגב, בתחילת המלחמה באוקראינה היה איזשהו סיפור על איזו סבתא אוקראינית שהורידה כטב"ם עם פחית של חמוצים ועשו ממנה גיבורת-על כזאת, כמו שעשינו מרחל. זה מאוד טבעי לנסות להמציא כל מיני גיבורי-על כדי לקבל השראה".
מה היו הקווים האדומים שלכם לפני 7/10 ואחריו? יותר מעניין מזה, על מה אי-אפשר לצחוק?
"צריך מאוד להיזהר מטריגרים. ומהומור שחור".
אבל הכל מטרגר.
"הכל מטרגר, ובהדרגה כיום אנחנו כבר כמעט משוחררים מרוב המגבלות. זה גם תלוי בקונטקסט. באחד המערכונים שעשינו באנגלית, סינוואר מתראיין לבי-בי-סי, ואז שומעים תינוק בוכה והמראיינת שואלת מה זה הרעש? והוא אומר זה תינוק שאמא שלו באה מישראל וכל הזמן מפריע. משהו ממש-ממש זוועתי. בצילומים, כשהשמיעו את הסאונד של התינוק, אלי פיניש התפרק בבכי, אז הייתי צריך להוסיף את הסאונד בעריכה. זה באמת אחד הדימויים הקיצוניים שאפשר להשתמש בהם היום, אבל התקבל לגמרי בהבנה, בגלל המסר שרצינו להעביר, שהתקשורת הבינלאומית אדישה לטרגדיה של החטופים".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
