לאחר עלייתו לארץ ישראל באביב 1931, ובמקביל לביסוס מעמדו והפיכתו לאחד הקולות הבולטים בקהילת הסופרים בארץ ישראל, נדד חיים הזז, הסופר יליד אוקראינה, בין חדרים ודירות שכורות בירושלים. לקראת סוף אותו העשור התיישב בשכונת נחלת אחים, שבה, בין השאר, שכנה קהילה קטנה של יוצאי אזור צנעא שבתימן. במשך כחמש שנים, במסגרת מהלך שלו העניק הסופר את הכותרת החסידית "הנהגת (פראווען) גלות", חי הזז בחדר שכור בשכונה זו, ומחדרו זה כונן שני מפעלים יצירתיים רחבי היקף שהשיקו זה לזה, השפיעו זה על זה וחוללו זה את זה: מפעל ספרותי שבמרכזו רומנים רחבי יריעה ("היושבת בגנים", 1944; ו"יעיש", 1947-1952), לצד סיפורים קצרים מחיי קהילה זו שפורסמו בבמות שונות; ומפעל אתנוגרפי מעמיק ורחב היקף, הכולל ראיונות, תצפיות, איסוף ותיעוד של מרכיבי התרבות העממית של שכניו יוצאי צנעא וסביבתה.
לתוצרי המפעל הספרותי של שנים אלה, אלה מהם שפורסמו, ניתנו כותרות שונות. המזרחן הנודע שלמה דב גויטיין כינה אותם "המפעל התימני", איתמר דרורי, החוקר הבולט של הזז בשנים האחרונות, העניק להם את הכינוי "הפרויקט התימני". כך או כך, במפעל האתנוגרפי ראו הזז ומבקריו תשתית שתפקידה היה לפרנס את מלאכת היצירה. ואכן, בעוד היצירות הספרותיות של "הפרויקט התימני" (אלה מהן שראו אור), זכו לעיון מעמיק ונרחב של הביקורת והמחקר. המרכיב האחר, המפעל האתנוגרפי הקפדני ורב-השנים, נגנז בארכיונו של המחבר ונותר למעצבה בתצורת מחברות כתובות בכתב יד שבהן רשמו הסופר ומידעניו (בני הקהילה שתיווכו ומסרו את המידע) את הממצאים. מפעל אתנוגרפי חשוב ועלום זה הוא שעומד בשלוש השנים האחרונות במוקד מחקר שמתנהל במרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית בירושלים, במימון קרן בדיחי לחקר יהדות תימן ובשיתוף עם "יד למורשת חיים הזז" בניהול ד"ר גיל וייסבלאי. המחקר מובל על ידי ארבעה חוקרים: ד"ר תום פוגל, מיכאל שדה, ד"ר דני שרירא ואנוכי.
כאן המקום להדגיש, מחקרנו אינו מבקש להציע פרשנות חדשה ליצירותיו הספרותיות המוכרות של הזז. במידה רבה, אנחנו מבקשים "להפוך את עדשת הטלסקופ" ולבחון את המפעל האתנוגרפי של הזז כתכלית, לא כ"תשתית" או כ"אמצעי". הקורפוס האתנוגרפי של הזז, לשיטתנו, הוא אירוע אוטונומי, שגם אם קיימות בינו לבין היצירה הספרותית המאוחרת יותר זיקות מובהקות, ניתן לבחון אותו בנפרד ממנה. זאת, תוך שהוא מקיים את התכלית שלשמה נולדת ופועלת כל יצירה אתנוגרפית: מתן ביטוי, תוך תיווך ופרשנות, לתמונת החיים של הקבוצה הנחקרת, במקרה זה: קהילת יוצאי צנעא בירושלים של ראשית שנות ה-40 של המאה ה-20.
בלב המפעל האתנוגרפי מצויים הסיפורים העממיים, בסוגות ובסגנונות שונים, שסופרו בקרב קהילת יוצאי תימן בירושלים. 750 עמודי המחברות, הכתובות בכתב ידם הצפוף של המחבר ולעיתים גם של המידענים שסייעו בידו לתעתק מיהודית-תימנית, כוללים סיפורי עם (שחלקם הגדול לא זכה לתיעוד בשום מקום אחר) משלל סוגות: מעשיות, אגדות, אנקדוטות, נובלות, מדרשים קצרים (המכונים "טעמים"), סיפורי חיים ופרקי זיכרונות שבעל פה מדברי ימי הקהילה. רוב רובם של סיפורים אלה משובצים בפתגמים, בדיחות ואף קללות וניבולי פה. לצד סיפורי העם מצויות בחלק מן המחברות גם מספר טיוטות סיפורים מאת הזז, שמתכתבים עם התשתית שנאספה במפעל זה, ושלא פורסמו מעולם.
קריאה במחברות הזז אינה דומה לקריאה ביצירות שההדיר ופרסם (בין השאר, על בסיסן). אלו נבדלות מאלו לא רק במידת המהוקצעות של הכתיבה, כי אם גם בריבוד חומרי הגלם ובריבוי הקולות שנשמעים מהן. בניגוד לרומנים המוגמרים והערוכים, שכידוע, המשיכו להיערך ולהשתנות גם לאחר פרסומם, בין המהדורות השונות שפירסם הזז, הטקסטים במחברות מתגבשים לכדי יצירה עצמאית ושונה באופייה: אסופת סיפורים שנכתבו בשתי שפות (עברית וערבית-תימנית), בארבע ידיים (לפחות של הסופר ומידענים שסייעו בידו בתעתוק מערבית-תימנית) ובמפגשים חוזרים לאורך תקופה של שנים - מפגשים בין הזז למספרים, ומפגשים מאוחרים של הזז הסופר עם חומרי הגלם שאסף כאתנוגרף. משמעות הדבר היא שהטקסט הארכיוני מאתגר את ההבחנה הברורה בין קולות שונים. לפנינו יצירה רב-ממדית שקריאה נאמנה בה צריכה לנסות להבחין בין השכבות הטקסטואליות השונות שמונחות אחת על גבי האחרת.
מבחינה זו, גם המחברות עצמן אינן אחידות באופיין ונבדלות אלה מאלה, בין השאר, במיקומן על מידת העיבוד של החומר העממי שנאסף לחומר שהוכן ליצירותיו של הסופר. כך, בעוד הגיעו לידינו מחברות שאליהן תועדו באופן ישיר דברי המספרים במפגשים. לצידן נמצאו מחברות שבהן אסופות של חומרים מעובדים יותר, פעמים רבות בעלי תמה משותפת. איסוף שכזה נערך, למשל, לצורך הכנת תשתית לבניית דמות ספרותית. בולטות בהקשר לכך שתי דמויות שמצאו את דרכן לרומנים "התימניים". הדמות האחת היא זו של המוּדי, התעלולן (Trickster), שאל המחברות שנושאות את שמו לוקטה מעין ביוגרפיה שלו, לצד סיפורים על מפגשיו עם דמויות שונות ברחבי תימן. הבקיאים ביצירת הזז, יזהו בנקל את גלגולה הספרותי של דמות זו, המופיעה בחלקו הרביעי של "יעיש". במחברות ניתן לזהות דמות זו בהקשר שבו הסופר פגש בה - תרבותה החיה של הקהילה המספרת כפי שתועדה במפעל האתנוגרפי, שרק מעט מזעיר ממנה (למעשה, אנקדוטה אחת בלבד מתוך מעל עשרה סיפורים) מיוצג ברומן הגדול. מהלך דומה ניתן למצוא במחברות שלהן נתן הזז את הכותרת "הזקן והמלאכים" והן מוקדשות לסיפוריה של דמות היסטורית מזוהה - סאלם שחיב. גם דמות מיסטית זו וסיפוריה יזוהו על ידי קהל הקוראים כמקור השראה בולט לכמה מן התמות המרכזיות ברומנים "יעיש" ו"היושבת בגנים" וגם במקרה זה קריאה במחברות, במנותק מן ההקשר האמנותי המוכר, משיבה אותנו אל ההקשר העממי וההיסטורי, שבו דמות ממשית זו חיה, פעלה, וסיפרה את סיפוריה.
דילמה חריפה אף יותר בנוגע ל"סבך הקולות", העמיד מבחינתנו הטיפול באותן המחברות שבהן שולבו סיפורים, שבאופן ברור אינם סיפורים עממיים שלוקטו במפגשים אתנוגרפיים. מדובר כאמור ביצירות ספרותיות גנוזות של חיים הזז מתוך "הפרויקט התימני". עם זאת, ביצירות אלה, שהגיעו לידינו בשלבים מוקדמים של עיבודיהן הספרותיים, בולטות הזיקות לתשתיות העממיות. במחקרנו בחרנו לראות בהן בראש ובראשונה כלי לדיון סביב אחת השאלות הבסיסיות שלנו: מה בין עבודת הסופר לעבודת האתנוגרף? מבחינתנו, היצירות הללו שימשו כדי להאיר את השיח האתנוגרפי, ואנו מבקשים לראות בהן עוד חוליות פרשנות של היצירה העממית, במקרה זה של פרשן ספציפי - חיים הזז, שמפרשנותו אפשר וראוי ללמוד ועימה אפשר וראוי להתווכח.
2 צפייה בגלריה
זלמן שזר, פרופסור ליפמן הלפרן, שמעון פרס, חיים הזז ואלחנן ישי, חגיגות 80 לדוד בן גוריון
(צילום: משה פרידן, לע"מ)
לצד הניסיון להבחין בין קולות שונים בטקסט ובכך להבין את הדינמיקה שהובילה ליצירתו, המחברות מעלות שאלות מורכבות ביחס אל "המקור" שלו. קיומם של סיפורי עם, באשר הם, בגרסאות שונות, הוא הביטוי המובהק ביותר של המונח החמקמק "מסורת" שנקשר מאז ומתמיד בעממיות. הגרסאות הן תוצרים של תהליכי מסירה, שבמהלכם היצירות שבות ומועברות ובמסגרתם הן משתנות כל הזמן בהתאם להקשר. במילים אחרות: הספרות העממית מוגדרת על ידי הדינמיות שלה. בטרם נאספו למחברות, הסיפורים ברובם סופרו בעל פה. כך, מצויה במחברות גרסה יהודית נפלאה של סיפור אדיפוס, על רוב מרכיביו (כולל גילוי העריות הבלתי מודע, הענישה הקולקטיבית לקהילה מידי שמיים, בירור החטא הגורלי ותיקונו האלים), שזירת התרחשותו היא הקהילה היהודית בצנעא של המאה ה-19. הגרסה שלפנינו של סיפור זה, כמו של אחרים המובאים בחוברת, היא הקרובה ביותר לנוסח שסופר במסגרת העבודה האתנוגרפית. בטרם, במקביל או לאחר נסיבות ההיגוד הללו, הסיפורים נמסרו בנסיבות אחרות, בעל פה וכפי שדוגמה זו מראה: לעיתים גם בכתב. נסיבות שלא כולן תועדו באופן מדעי. הם נמסרו בקהילה המספרת, וכמובן גם בקהילות אחרות, על פני מרחבים ואף על פני דורות. בכל אקט מסירה הסיפורים השתנו באופן כזה או אחר. אם לא במהלך העלילה אז בפרטי הריאליה, אם לא בפרטי הריאליה אז בלשון ובאינטונציה, בשמות ובמקומות (בסיפור שבמחברות, האב, למשל, לא נרצח על ידי בנו, אך מתקיים טבח בכל בני המשפחה מלבד אחד). כל שינוי הוא ביטוי לשינויים בהקשר החברתי, בהקשר הספציפי של סיטואציית ההיגוד או בהרכב קהל השומעים, ואין לנו דרך לשחזר את כלל נוסחאותיהם הבלתי מתועדות של סיפורי עם.
נקודת ההעלאה על הכתב, משמעה, בדינמיקה של סיפור-עם, תיעוד ושעתוק אפשרי של נוסח מסוים. דמותו של האתנוגרף עצמו, הסופר חיים הזז במקרה שלנו, היא של שותף אחד מני רבים במלאכת האיסוף והתיעוד המעצבים אותה. הסיפורים שלפנינו אוצרים בחובם את סך הקולות שסיפרו אותם בעל פה ובכתב עד רגע התיעוד. במילים אחרות, הסיפורים אינם של הזז, או של המידענים התימנים, ואפילו אינם של המספרים שמסרו לאותם מידענים את הסיפורים, או של הקהילה הספציפית שממנה הם מגיעים, ובד בבד הם של כל אלה גם יחד, ושל חוליות נוספות בסבך הדינמיקה של יצירה, מסירה ומסירה מחדש של ידע עממי בכלל וסיפורים עממיים בפרט.
באופן דומה, ובסבך זה של קולות, לאתנוגרף גם אין בלעדיות במלאכת הפרשנות והתיווך. לפנים ומאחור נמצאים החומרים התרבותיים עצמם, המידענים המתווכים אותם לו, אנחנו, החוקרים שנחשפו למפעל זה בדיעבד, מרטרוספקטיבה של כ-80 שנים, ולבסוף קהל הקוראים שיקרא בממצאי מחקרנו, כשיתפרסמו במלואם בקרוב. כל אחת מחוליות אלה בשיח האתנוגרפי היא בעלת קול פרשני שמשפיע על האופן שבו נקלטת ומצטיירת אותה "תמונת חיים" שאמנם תועדה, בצורת העלאה על הכתב, ברגע מסוים של מפגש, אך לא נותרה בקיפאונה אלא ממשיכה להתפרש ולהתפרש מחדש שוב ושוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
