באופן מצמרר, השחקן ישי גולן הפך בחצי השנה האחרונה לסמל מהלך. "מאז 7 באוקטובר כולם מדברים איתי שוב על 'חטופים''', הוא מודה, ומתייחס לסדרה שעלתה למסכים לפני 14 שנים, ובה גילם חייל ששב לישראל אחרי 17 שנים בשבי הסורי. תסריט שפעם נראה לצופים קיצוני, וכיום הוא המציאות. "בתקופה של 'חטופים' אנשים דאגו לי, היו רואים אותי ברחוב ובודקים אם אני בסדר. היה קשה להם להפריד בין המציאות לדמיון".
ועכשיו הכל חוזר?
"אני מרגיש שאני טריגר לאנשים. הם רואים אותי וזה מציף להם את סיפור החטופים. עוצרים אותי כדי לדבר על זה. כששוחררו חטופים, כל הזמן אמרו לי, 'זה ממש כמו הסדרה', למרות שהסדרה נראית כמו טיול בפארק לעומת מה שאנחנו חווים היום. התמונות מהסדרה הן חלק מהעולם האסוציאטיבי של ישראל, ואני מייצג משהו שקשור לעולם הזה, של החטופים".
אולי הציבור סבור שאתה מבין אותם.
"בזמנו עשיתי תחקיר מעמיק על חטופים בשבי. פגשתי פדויי שבי, קראתי המון ספרים וכתבות. כבר אז הבנתי שהטראומה של שבי בלתי הפיכה, כי בעצם אתה חווה חרדת מוות לאורך הרבה זמן, זה לא איזה רגע, ויש לזה השלכות קשות. ב'חטופים' זה עוד קרה לחיילים, אז יש איזו הסכמה שזה שם המשחק במלחמה, אבל עכשיו אזרחים, גברים, נשים וילדים בתוך הסיטואציה המפלצתית הזאת. אין דבר יותר אכזרי מזה. זה בלתי נתפס, בלתי נסלח. אני מוצא את עצמי בסיטואציה שבה אני מסמל עבור הרבה אנשים בישראל את החטופים, אבל אני שחקן. אני לרגע לא מתיימר לחשוב שאני באמת יודע מה זה. קטונתי. אני רק יודע לייצג את זה באופן אמנותי כדי לספר את הסיפור הזה בצורה הכי חזקה שאפשר".
גם התפקיד החדש שלו מתכתב עם המציאות. רגע לפני שיהודי הארץ והעולם מתיישבים לשולחן החג, גולן מככב כאהרון הכהן בסדרה חדשה בנטפליקס, 'התורה כולה: סיפורו של משה', שמעניקה חיים ופרשנות חדשה לסיפור יציאת מצרים. "חוויה אדירה, סטים ענקיים, חודשיים וחצי של צילומים במרוקו עם קאסט בינלאומי", הוא משחזר; "לשלושת תפקידי המפתח - משה, אהרון ומרים - נטפליקס ליהקה ישראלים. אני מאוד גאה שעם כל מה שקורה בעולם, ישראלים מובילים את הסדרה מספר אחת בנטפליקס בשבועיים האחרונים".
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במציאות העכשווית, סיפור המעבר מעבדות לחירות מקבל זווית נוספת.
"מטורף כמה זה רלוונטי היום, בטח בישראל, בטח במחאה ובמאבק שלנו אל מול השלטונות. היום אין שום אפשרות להיות לא פוליטי. מי שלא מתבטא על המצב בעצם תומך במה שקורה, ונראה שכל בן אדם בר דעת מתפוצץ מרוב תסכול וייאוש, וכבר נגמר לנו הקול לצעוק את צעקתנו כנגד הממשלה הזאת וכנגד מה שקורה. אני חושב שזה לא מקרי שהסיפור הזה יצא עכשיו, וזה לא מקרי שהוא מרתק כל כך הרבה אנשים בעולם".
כלומר?
"סיפור יציאת מצרים הוא הגרסה הקדומה למאבק לשוויון ולדמוקרטיה, והוא לא ייחודי רק לישראל. בכל העולם החופש והדמוקרטיה מאוימים. אנחנו צריכים להתעורר ולהבין שאנחנו צריכים להילחם כדי לשמור עליהם".
פרעה של ההגדה זה השלטון של היום?
"אני לא תיאולוג מומחה, אני יותר מתייחס לסיפור התנ"כי כדימוי. היום המציאות נהייתה הרבה יותר מורכבת, ובמציאות של היום יש לנו שני פרעונים, כלומר אנחנו נלחמים בשתי חזיתות: אחת זה חמאס, שהוא יותר גרוע מכל פרעה שהיה, וברור שחייבים להילחם בו כי אנחנו נלחמים על עצם קיומנו פה; וחזית נוספת זו הממשלה, שגם היא מאיימת על החירות שלנו. למה אני, כאמן, בכלל מדבר על זה? כי אני חושב שהתפקיד שלי הוא לספר סיפורים כדי לשקף את המציאות, וגם חמאס וגם הממשלה לא רוצים שנספר סיפורים. הם רוצים להשתיק ולצמצם. הם רואים רק את עצמם".
לעברים במצרים היה חזון משותף שהם התאגדו סביבו. סביב איזה רעיון אנחנו מאוגדים?
"אותו רעיון של חופש, כשהמילה היותר-מדויקת בעיניי היא 'דמוקרטיה'. לא סתם עכשיו המאבקים התאחדו - המאבק על הדמוקרטיה, שהיה גם לפני 7 באוקטובר, והמאבק להחזרת החטופים. זה אותו מאבק".
מה אתה חושב על הקריאה לאחדות, על "ביחד ננצח"?
"זו מכבסת מילים, ציניות כואבת. אני לא בא לרמוס אף אחד. אני רוצה לחיות בתוך שיטה שיודעת לקבל את כולם, בעוד שמה שקורה היום זה שיש שלטון שרוצה להשליט רעיון אחד קטן משלו, אם זה שלטון היחיד של מי שעומד בראש הממשלה ואם אלה רעיונות משיחיים, שמתורגמים לפוליטיקה שהיא פשיסטית, גזענית ומושחתת".
קריאת ההגדה השנה תהיה רלוונטית מתמיד?
"אני בא ממשפחה שבה תמיד היה מורכב לקרוא את ההגדה. בתוך המשפחה שלי יש פחות או יותר את כל הקבוצות האפשריות שמרכיבות את המקום המשוגע הזה שנקרא ישראל: אמא שלי חרדית, אחותי נשואה לפלסטיני וחיה ברמאללה, אח אחד מדען ואני שחקן. יש שמאל ויש ימין, יש מאמינים ויש לא מאמינים. אז זה אף פעם לא פשוט. ובאותה נשימה אנחנו משפחה מאוד חמה ומלוכדת, כי בסוף יש בני אדם ואהבה ללא תנאי, שמחזיקה ומדביקה את הכל ביחד. אמא שלי אף פעם לא שפטה אף אחד מאיתנו על הבחירות שלו והתכונה הכי דומיננטית אצלה זו פתיחות, על אף שהיא עצמה אישה חרדית שחיה הרבה שנים בבני-ברק. המציאות עוקפת כל דמיון - סבא שלי ברח מלייפציג שבגרמניה ערב המלחמה, והיום שתי האחייניות שלי, שהן פלסטיניות, גרות בברלין עם הדרכון הגרמני שהן קיבלו בזכות סבא שלי. קשה להסביר את האירוניה הזו של החיים. אלוהים הוא תסריטאי מטורף".
איך נראה הקשר ביניכם היום? אני מניחה שאין לכם איך להיפגש בארץ.
"לא באופן חוקי, אבל אנחנו בקשר מאוד טוב. האהבה המשפחתית חוצה הכל. כבר יצא לי להיות עם המשפחה הגרעינית שלי בברלין מאז אוקטובר ופגשתי את האחייניות שלי, וכשנפגשנו הייתה הבנה לא מדוברת שפשוט לא מדברים על המצב".
זה אפשרי?
"כן. הכל נפיץ, אבל אם אתה רוצה לקיים יחסי משפחה אז הכל אפשרי. הסכמנו בטלפתיה שלא נדבר על זה כדי לא להציף קונפליקט שיהיה בלתי ניתן לפתרון".
ובכל זאת, אתה רוצה לפחות לדעת שהצד השני מבין שב-7 באוקטובר הייתה מתקפת טרור רצחני, ולא התנגדות או לוחמַת חופש.
"יש הסכמה שזה רע. ברור לי שאחותי והאחייניות שלי מגנות וכואבות את 7 באוקטובר. אבל משם והלאה אנחנו מתחלקים לשתי קבוצות שונות, אני מישראל והן פלסטיניות, וכל אחד לוקח את הצד שהוא מזדהה איתו".
ואיפה בסוף כן מדברים פוליטיקה?
"היו הרבה שנים שכן דיברנו על פוליטיקה, אבל היום אנחנו נמנעים, כי הכל ספוג בכאב ויש קושי מאוד גדול לנהל שיח ענייני בנושא. גם במשפחה וגם בחברה".
מנקודת המבט שלך, יהיה עתיד אחר?
"אני חושב שכן, וזה חוזר לנושא של הדמוקרטיה. אני חושב שהפלסטינים צריכים לייצר הנהגה שתוביל אותם בדרך חכמה יותר ומתקדמת יותר. זה חלק מהטרגדיה - הולך להישפך עוד הרבה מאוד דם עד שהם ישכילו לנהל פוליטיקה דמוקרטית. אבל זה יקרה".
אתה יכול להגיד לאחייניות ולאחותך "לא השכלתם לייצר הנהגה אחרת"?
"לא ניסיתי. לא בתקופה הזו".
הוא בן 50, נשוי ואב לשתי בנות ובן. מתמסר באותה רצינות וכישרון להפקות חובקות עולם ולהצגות תיאטרון. ב'קאמרי' הוא מככב ב'נרות יום הולדת' וב'מה קרה לעולם?' וב'תיאטרון הבית' הוא מופיע מול 20 איש ב'פגישה אישית'. מסוג הדברים שמחברים את הרגליים לקרקע בזמן שלרזומה המקצועי התווסף לאחרונה לא רק נטפליקס, אלא גם 'ציפור לבנה: סיפור פלא', סרטו החדש של הבמאי הבינלאומי מארק פורסטר. הסרט, שעלה לאקרנים בשבוע שעבר, מבוסס על רומן של ר''ג' פלאסיו, וגולן משחק בו לצד הלן מירן וג'יליאן אנדרסון. "צילמנו בפראג בשיא תקופת הקורונה, וזו הייתה ההפקה הכי מדהימה שהייתי בה", הוא מודה. "המלבישה ג'ני ביוון זכתה בשלושה אוסקרים; המאפרת היא זו של סרטי הארי פוטר. מארק פורסטר הוא לא רק אחד הבמאים החשובים בעולם, אלא גם האיש הכי נחמד שפגשתי. נוצר חיבור בלתי אמצעי בין כולנו מיד. בזמן הצילומים, ג'יליאן אנדרסון זכתה בגלובוס הזהב על תפקידה כמרגרט תאצ'ר ב'הכתר'. היינו איתה במלון, כי הטקס היה וירטואלי בגלל הקורונה. הייתי איתה בטריילר של האיפור בזמן שהכינו אותה לטקס".
זה רגע שאתה מסתכל עליו בקנאה, כשחקן מישראל?
"אני חייב להגיד שכשאתה שם, אתה רואה את כל הפגמים האנושיים ואת העליבות שמתקיימת לצד זה. מה שהיה מדהים בחוויה הזו אלה לא ההילה והזוהר, אלא להיות מוקף באנשים שהם הכי טובים בעולם במה שהם עושים. הם האנשים הכי מבוקשים בהוליווד בזכות הכישורים שלהם. עשייה קולנועית היא מאוד אנסמבלית. כשחקן אתה תלוי בכל כך הרבה דברים. הרבה פעמים בישראל אני מרגיש שאני צריך לפצות על המון פגמים ואני עובד נורא קשה, ושם המלבישה הלבישה אותי מושלם לתקופה, המאפרת איפרה אותי מושלם, הטקסט היה מושלם - אז רק הייתי צריך להחליק פנימה לתוך הסיפור ולקיים אותו באיזו פשטות. זו הייתה חוויה כמעט מיסטית".
שפותחת את התיאבון לעשייה מעבר לים.
"כן".
זה יכול לקרות עכשיו לשחקן ישראלי?
"האמת שחששתי שאולי הדברים ייעצרו, אבל לפני יומיים הסוכנת שלי מלוס-אנג'לס הציעה לי משהו. מצד שני, רציתי לקבל זכויות על מחזה בריטי ופניתי לסוכנות באנגליה. הדיאלוג התחיל מזה שאמרו לי 'בטח', אבל אז הם סייגו את זה ואמרו, 'אנחנו לא עובדים עם כסף של ממשלת ישראל', ובעצם אמרו לי לא".
מאכזב.
"מאוד, כי זה בא מאמנים שלא ברור לי מה בדיוק הם מחרימים ואת מי, ולא נראה לי שגם הם מבינים. לא הצלחתי להבין מה הם מנסים להשיג בזה. מה גם שזה מחזה פוליטי שמקדם רעיונות של שוויון וחופש. אבל מתברר שגם אמנים ואינטלקטואלים לא מצליחים להכיל את המורכבות של הסיטואציה. ברגע הראשון זה מאוד הפחיד אותי, כי הרגשתי שהעולם נסגר עלינו, אבל אז הבנתי שיש בעולם כל מיני קולות, וזה לא כזה שחור-לבן כפי שאולי מצטייר לפעמים בתקשורת".
איפה אתה ממוקם על ציר האופטימיות?
"אני אופטימי, כי אני חושב שהתשובה הדמוקרטית והפלורליסטית היא התשובה היחידה, והיא חייבת לנצח. הרוב מבין את זה ומאמין בזה. אבל גם ביציאת מצרים לקח לישראל 40 שנה להגיע אל הנחלה ואל המנוחה, ויכול להיות שאנחנו בתחילתו של תהליך מאוד ארוך".
בסוף נצא לחירות?
"אין פה שאלה. המציאות אף פעם לא עומדת במקום, היא בתנועה מתמדת. אנחנו נגיע לתחתית ומשם נתרומם, זה בטוח.
"את יודעת", הוא ממשיך, "הפונקציה של תיאטרון השתנתה ב-7 באוקטובר. היא גם התחדדה והתחזקה. גילינו שלא רק שהקהל בא, הוא צמא להפוגה. המציאות נפלה לכולם על הראש, ואנשים רוצים לצחוק ולבכות ביחד. זה גם אסקפיסטי, אבל זה גם פורקן. אני מרגיש שיש איזה ערך מוסף שהצטרף להופעה שלנו בתיאטרון, וזה קורה ערב-ערב. התיאטרון בפריחה. על זה אנחנו נלחמים בסוף, על תרבות".
