ב-7 באוקטובר הייתי אצל ההורים שלי בחיפה. שירי, אשתי, התקשרה אליי, אמרה שיש אזעקות ושלחה לי את הסרטון של הטנדר עם המחבלים שחדר לשדרות וירה לעבר הבתים. אמרתי לה, "תקשיבי, זה פייק, אין סיכוי בעולם שזה אמיתי. לא הגיוני שדבר כזה יכול לקרות כאן". התיישבתי לראות טלוויזיה והייתי בהלם, לא הצלחתי לעכל את מה שראיתי, וישר נסעתי אליה לתל-אביב. גם בימים הבאים הייתי מחובר לטלוויזיה כמו לאינפוזיה, רואה כמעט הכל, עד שהחלטתי להפסיק לצפות בה. עד היום אני לא מעכל את מה שקרה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אני בן אדם מאוד רגיש, ומצאתי את עצמי לא פעם עם דמעות בעיניים מול מהדורות החדשות. מדובר בסיפורים שהמוח האנושי לא יכול לקלוט. לצערי הגדול שתי בנות דודה מדרגה שנייה של אשתי, רויה ונורל מנצורי, נרצחו במסיבה אחרי שנמלטו למיגונית. הן נקברו בהפרש של יומיים. לקח זמן לזהות ולמצוא אותן. להיות בהלוויות של שתי אחיות כאלה מוצלחות באותו שבוע, זה נורא. אני לא מאמין שהייתי מצליח להתמודד עם אסון כזה. הרגשתי שאני לא יודע איך ממשיכים מפה, שצריך למצוא את נקודת האור הכי קטנה שתשבור את החושך הנורא שעוטף אותנו. היה ערב לזכרן בכוכב הים, המקום שבו שירי ואני התחתנו, ואמא שלהן אמרה, "בפעם האחרונה שהיינו כאן רקדנו ושמחנו, ועכשיו אנחנו בוכים, וזה לא נתפס". הם חזקים, ואני מתפלל שאלוהים ייתן למשפחה הזאת כוח להמשיך. עומר שם טוב, אח של חברה מאוד טובה של שירי, נחטף, וגם זה הוסיף לעצב הגדול.
הבנתי שאני חייב לעשות משהו ולא רק לשבת מול הטלוויזיה, והלכתי יחד עם אשתי וגיסתי לסדר בתים למפונים ולעשות להם קניות. חיפשנו תרומות בגדים בשבילם.
הייתי רוצה להאמין שהממשלה עושה הכל כדי לשחרר את החטופים. אני לא יכול לחשוב איך אפשר לא לעשות הכל. אבל העובדה היא שבינתיים הם חטופים. כרגע אנחנו במצב שבו אנשים איבדו אמון בממשלה שאמורה לשמור עליהם. הרוב כבר לקחו אחריות על המצב. אותי לימדו שהראש לוקח תמיד אחריות, לטוב ולרע, לכן ראש הממשלה צריך לקחת אחריות על המחדל. גם אם הכל היה טוב בממשלה הזאת, צריך להחליט שראשי ממשלה לא יכולים לכהן יותר משתי קדנציות, בדיוק כמו שבארצות-הברית נשיא יכול לכהן רק שמונה שנים.
המלחמה שינתה את הדעות הפוליטיות שלך?
היא שינתה איזושהי תפיסה. אני חושב שאף אחד מאיתנו לא חשב או האמין שיש מידה כזו של אכזריות אצל בני אדם. הסיפורים משם קשים לעיכול. אלו דברים ששמענו כילדים בסיפורים על השואה.
הפכו את משפחת החטופים לכלי ניגוח פוליטי. שאלתי את אחד החטופים ששוחררו מה הוא מרגיש, והוא אמר, “נורא קשה לי, אבל לא בחרתי בזה”. ליותר מ-130 חטופים יש דעות פוליטיות שונות - הם שייכים לכל מגוון הדעות - וכל אחד מהם רוצה להיות בבית. את האויב לא מעניין מה הדעות הפוליטיות שלנו. אם נהיה חזקים ומאוחדים, נהיה בלתי ניתנים לעצירה. בתחילת המלחמה, מתוך כל האסון הגדול, היה שביב קטן של אור כשראיתי איך הפכנו פתאום להיות עם אחד. התפללתי, ואני עדיין מתפלל, שמשהו מזה יישאר, אבל אני הולך ומתבדה. לא משנה באיזה צד אתה, ימין או שמאל, זו המדינה של כולנו. כל העולם נגדנו, אז גם אנחנו נהיה האחד נגד השני? הפילוג חזר בגדול, זקף את ראשו גבוה. אי-אפשר להתעלם מזה שאנשים פוחדים, ושבכל מקום יש הפגנה. אם נטמון את הראש בחול זה לא יעזור לאף אחד. לתקן את המצב זה לא רק לעצום עיניים, זה גם להסתכל על הדברים הרעים ולפתור אותם.
כשציינו מאה יום למלחמה, הנחיתי אירוע בכיכר החטופים. לא פשוט לעמוד מול המשפחות שלהם. השתדלתי גם להיות פעיל כמה שיותר ברשתות ולעשות הסברה למענם. בסוף ההצגות של "את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה, היה לי חשוב לדבר עם הקהל ולהגיד להם כמה חשוב להחזיר אותם הביתה.
הלכתי למלונות להיות עם המפונים. זה לא להופיע, זה פשוט לשבת ולשמוע את הסיפורים שלהם. הם אומרים שעזרתי להם באיזושהי צורה, אבל הם עזרו לי. אני גם מאמן פצועים בתל השומר אגרוף. רובם קטועים. אתה רואה איך הם מזיעים וצוחקים למרות מה שקרה להם. אתה בא לעזור להם, חושב שמה שקרה להם זה סוף העולם, ויוצא משם טעון בכוח. פגשתי את איתי רגב המדהים, שהיה חטוף יחד עם עומר. הוא אמר לי שספורט מאוד עוזר לו, ואגרוף ספציפית. הלכתי להתאמן יחד איתו כדי להוציא עצבים ותסכול. שנינו פרקנו יחד את העצב והכאב.
כשידין גלמן נפצע, בהתחלה שוחחתי עם אדווה (דדון, בת הזוג של גלמן, י"ב) כדי לדעת מה מצבו. אחר כך נפגשנו והוא סיפר לי כל מה שעבר עליו. איזה אומץ היה לו. בגלל שהוא נלחם כמו סופרמן וכמעט איבד את חייו כדי להציל אנשים, עלתה בי מחשבה שיש לו זכות יותר ממני לומר מה דעתו על המצב. יש לי הערכה אדירה לחיילים שלנו, שאלוהים ישמור עליהם ושיחזרו חיים יחד עם כל החטופים. כשאני פוגש אותם אני מתרגש. הם גיבורים בעיניי, ואני מצדיע להם. הם עזבו משפחות כדי לשמור עלינו ומקריבים את עצמם למען המדינה.
אני סובל מחרדות שאני לא שולט בהן. לפעמים יש לי ברחוב התקפי חרדה שהקרובים שלי מודעים אליהם. כשאני מרגיש חוסר ביטחון ומישהו בא ואומר לי שהוא אוהב אותי, נוצר איזה חור שאני ממלא אותו בפאניקה. ברמה הפיזית אני מזיע. חש דפיקות לב מואצות. אני בעיקר מתכנס בתוך עצמי ומשתבלל. ככל שאתה משיג יותר, אתה גם פוחד לאבד את זה ונכנס לחרדות. אני עובד על עצמי ברמה האישית ולומד לשחרר. אני גם מרצה על זה ארבע שנים בבתי ספר ובעיריות, מדבר על הכישלונות, האתגרים והימים הקשים שעברתי ואיך מתגברים על זה. אם יש לי כוח השפעה מסוים, אני רוצה להשתמש בו לטובה ולא סתם להיות שחקן. אני חושב שהמפתח להתמודדות הוא העובדה שאתה מכיר בזה. קיבלתי פנייה ממפונה צעיר שסיפר שהוא בחרדה ומתבייש להראות את זה. אמרתי לו שזה בסדר להודות בחרדה, כי זה נורמלי, בטח במצב הזה, ושאחר כך חשוב לקחת נשימות עמוקות ולהתחיל לפעול.
אחרי הצבא הייתה לי תסמונת אוטואימונית, גיליאן-ברה, שגורמת למערכת העצבים לקרוס. אצלי זה התבטא בשיתוק גפיים למשך כחודשיים. איך זה קרה, עד היום לא יודעים. אין ספק שהדבר הזה שינה לי את החיים ונתן לי פרופורציות. השיקום נמשך שנתיים, אבל במשך חודשיים לא עמדתי. אני זוכר ששמתי לעצמי יעד. אמרתי, נכנסתי לבית חולים על הרגליים ואני אצא משם על הרגליים, וכשזה יקרה אעזור לכל מי שיהיה במצב דומה. רק לפני שבועיים קיבלתי בקשות עזרה מנשים שהבעלים שלהן במצב דומה.
היו רגעים שחשבת שלא תצליח לחזור ללכת?
בהחלט. גם הרופא שטיפל בי אמר שהוא לא מבטיח שאני אחזור ללכת. הרגשתי שאין לי מה להפסיד, והפכתי לסוג של חיית טרף. כשבקושי הרמתי עיפרון בפיזיותרפיה, אמרתי לכולם, תראו שעוד מעט ארים מאה קילו. כולם צחקו, עד שהרמתי מאה קילו בחדר כושר. היום אני חזק מתמיד. רץ עשרה קילומטר, מרים משקולות כבדות, מתאגרף, עושה פילאטיס. שברתי צלע באגרוף, חטפתי פנס בעין, קיבלתי זריקות וולטרן. ספורט זה כמו פסיכולוג. אני חושב שמאז המקרה אני מבין מה באמת חשוב בחיים, שאלה הבריאות והמשפחה, ומה שולי יותר.
הייתי ילד נמוך וביישן, לא השתתפתי בהצגות בית הספר ולא היו לי יותר מדי חברים. מה שכן, אהבתי כדורגל. עוד בתור ילד חלמתי ליצור סרטים, ובתיכון למדתי במגמת קולנוע. הייתי עושה חיקויים בבית מול המשפחה, אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה גם בחוץ. עכשיו, כשהילד הביישן הזה על מסך הקולנוע, מתקשרים אליי מבית הספר להגיד שכל בית הספר הלך לראות את הסרט שלי, "המנצחים". זה מה שנקרא רגעים קטנים של ניצחון.
מאז שיחקתי בהרבה סדרות, למבוגרים ולילדים, בהן "תאג"ד". כשאני קורא תסריט, אני מחפש מה אני אוהב בו. המטרה שלי היא להתפתח בלי שום קשר לקהל היעד. אני שחקן, נקודה. אני מתייחס באותה רצינות לסדרת איכות ב-BBC ולסדרות כמו "החממה". חשוב לי רק אם תפקיד מאתגר ומה הוא תורם לי.
אני יודע שזה נשמע מצחיק, אולי לא אמין, אבל מעולם לא אמרתי לעצמי, וואו, איזה יפה אתה. כל אחד רואה את הפאקים שבו. גם אני. מה עשיתי בשביל זה, נולדתי? אני אוהב להרוויח דברים. הרבה זמן גידלתי זקן ושיער, כי רציתי שיתייחסו קודם אליי, לא לחיצוניות שלי. אני רוצה שיגידו, וואו, איזה תפקיד נהדר עשית, גרמת לי להזדהות איתך, להיות עצוב או שמח. פעם הייתה לי שיחה על הסט עם כוכב מאוד גדול. אחרי איזו סצנה הוא אמר לי, "בואנה ליטמן, אתה מוכשר". זה הציף אותי. אמרתי לו, "אתה יודע שזו הפעם הראשונה שמישהו אמר לי את זה?"
השנה יוצאים שלושה סרטים שלי. הראשון היה "המנצחים", של אלירן פלד; עכשיו יוצא "קרב אוויר" של רועי הורנשטיין, ובהמשך השנה ייצא "עד שתחזור". אני מאוד אוהב את "המנצחים", שעוסק במישהו שחזר כבוי ודועך מהמלחמה. מאוד התאכזבתי מהאופן שבו הסרט התקבל. גם באקדמיה לקולנוע לא הייתה אליו התייחסות, וגם הדעות בקהל כלפיו היו חלוקות. זה היה אחד הפרויקטים היחידים שהמבקרים היו אמביוולנטיים אליו. הוא קיבל בין שניים וחצי לחמישה כוכבים. אנשים לא ידעו איך לעכל מחזמר בקולנוע.
הביקורות התייחסו אליך באופן ספציפי?
בחלקן כן. לשמחתי לא נכתב עליי משהו רע שהפיל אותי. הקרנו את הסרט להמון פוסט-טראומטיים, גם אחרי 7 באוקטובר, וכמות האנשים שבאו אליי בוכים ואמרו שהוא מספר את הסיפור שלהם היא לא תיאמן. נשים אמרו לי שזה הסיפור של בעליהן, שחזרו אחרת מהמלחמה. אתה יודע מה הביקורת הכי גרועה שאני יכול לקבל? שמתעלמים ממני. היום אני מנסה לעשות תפקידים שמעניינים אותי משמעותית, ומצפה שיתייחסו לזה.
אתה קורא טוקבקים?
אני משתדל לקרוא כמה שפחות, אבל לא תמיד מצליח. יכול להיות שיהיו עליי מאה ביקורות טובות ורק אחת רעה, אבל אני אזכור רק את הרעה. יש בי צדדים מזוכיסטיים.
"קרב אוויר", שהוא החלום של הבמאי רועי הורנשטיין, עוסק ב”מבצע מוקד” של חיל האוויר הישראלי בתחילת מלחמת ששת הימים, שבו השמדנו ביום אחד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, והוא מסופר דרך הסיפור האישי של שני טייסים, שמאור שוויצר ואני מגלמים. היה כיף לעלות על מדים. הרגשתי כמו גיבור-על, שמגשים את החלומות שלו. הסרט, סוג של "טופ גאן" ישראלי, מתאר את רוח הקרב של הטייסים באותה תקופה, ואני גם מקווה שהוא יתרום למורל כאן.
רצית בילדותך להיות טייס?
גם אם היה בא לי להיות טייס, אני לא חושב שלמטוס היה בא שאני אהיה הטייס שלו. בטח הייתי טייס גרוע, אבל נראה לי מדהים להפעיל מכונה מטורפת כזאת. כל אחד צריך להסתפק במה שהוא יודע לעשות טוב. לא הייתי קרבי בצבא. שירתי בקריה כמש"ק אבטחה.
"עד שתחזור" הוא פיצ'ר מקסים על ילדה שאבא שלה, הימאי, נעלם בים וגופתו לא נמצאה. הילדה לא מוכנה להשלים עם העובדה, וגונבת סירה כדי לחפש אותו. אני מגלם ימאי צעיר ונווד שהילדה נעזרת בו. אני מדבר אנגלית עם מבטא יווני, וקצת יוונית. מאוד חששתי שזה יישמע מגוחך. הייתי עם מורה צמודה ליוונית, ובסופו של דבר התגובות שקיבלתי מההקרנות שהיו עד עכשיו, הן שלקח זמן להבין שזה אני.
אני משחק גיי בהצגה "את שאהבה נפשי", שכתב איתי סגל וביים משה קפטן וזוכה להצלחה בתיאטרון הבימה. שיחקתי גיי גם בסדרה "המדרשה", אבל לא היו לי שם סצנות פיזיות שביטאו את זה. כאן אני מרגיש שאני מספר סיפור. לא אמרתי לעצמי, הדמות הזאת היא גיי, אלא הדמות הזאת אוהבת בן אדם אחר שלא מאפשרים לה לאהוב אותו. ההצגה הזאת בעיניי היא מלחמה על אהבה, מלחמה על אמת. המשפחה שלי מחיפה, הם יותר שמרנים ממני, ראו את ההצגה שש-שבע פעמים, ואמא שלי ואבא שלי עפו עליה. הם הזמינו את כל המשפחה לראות אותה. אני גאה בתפקיד הזה.
איך הסתדרת עם סצנת הנשיקה?
עשינו את זה בפעם הראשונה בחזרה, וזהו. גם בנשיקה בין גבר לאישה יש רגע של מבוכה טבעית שאתה צריך לעבור אותו, וגם פה. עברנו אותו בלי בעיות. כשאתה עובר את המבוכה, זה באמת נון-אישיו. אשתי מבסוטה מהנשיקה הזאת ומהתפקיד שלי. היא ראתה את ההצגה איזה ארבע פעמים.
כבר שנים אני כותב יומנים, מנהל דו-שיח עם עצמי. יש לי יומנים שלמים במחסן. יש לזה כוח מדהים בעיניי, ואני ממש מרגיש את ההבדל בין הימים שבהם אני כותב לבין אלו שלא. אני כותב על הכל, ותמיד מסיים בהודיה לאלוהים. אלוהים יכול להיות אנרגיה, יכול להיות אהבה, מה שתבחר. אני שומר מסורת וכשרות, עוד מהבית, ועושה חגים. כשאני מתעורר בבוקר, אני אומר מודה אני ואת ברכות השחר. אחר כך אני שותה קפה שחור ויוצא לאימון.
פגשתי את שירי אשתי, סטודנטית לעיצוב פנים, כשחזרתי מחצי שנה בחו"ל, והלכתי לאכול ארוחת צהריים עם חבר. היא ישבה מולי ולא ידעה מי אני. החלפנו מבטים. בגלל האופי הביישן שלי לא ניגשתי אליה. היא אמרה לחברה שלה שמישהו הסתכל עליה והיא הסתכלה עליו, והחברה סיפרה לה מי אני. היא התקשרה אליי, נפגשנו אחרי כמה ימים ומאז לא נפרדנו. אחרי חודש עברנו לגור ביחד. זה חיבור מדהים. היא הכי יפה בעולם. יש לה חיוך שמאיר חדר. היא הרבה יותר חברותית ממני. לי לוקח זמן להיפתח, לה הרבה פחות. אני אוהב את האומץ שלה להתמודד עם דברים, את החוכמה, את הקלילות, האופטימיות. היא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. כל דבר קורה בזמן שלו. צריך גם שיבוא האדם המתאים כדי לאהוב אותו. עד אז הייתי מאוד עסוק בעבודה והייתי הרבה עם עצמי. כן היו לי התנסויות, אבל תמיד חיפשתי את הבית, את המשפחה. לא החלפתי בחורות אחרי בחורות. לפי מה שקיבלתי, היה שווה לחכות.
החלום הבא שלי הוא להמשיך להתפתח בתחום המשחק ולהמשיך להתבטא עם היצירתיות שלי. חוץ מלעשות תפקידים שמאתגרים אותי, מאוד מעניין אותי תחום ההפקה והיצירה, לשחק עם שחקנים טובים ולעבוד עם במאים גדולים, בחו"ל ובארץ. עבדתי בחו"ל עם שחקנים מועמדים לאוסקר וזוכי גלובוס הזהב, אבל כשהבמאי אמר אקשן, לא הרגשתי פחות מהם. אבל יותר מכל אני רוצה ילדים. בגיל 33 אני כבר בשל לזה. כמה? ארבעה ילדים. תאומים, ועוד שניים. הייתי חלק מהיריון של תאומים והתאום שלי נפל תוך כדי ההיריון, לכן אני תמיד מרגיש שמשהו חסר לי. יש לי רק אח אחד גדול (המוזיקאי אור ליטמן). אני מקווה שאהיה אבא טוב, מכיל, ושאהיה גם החבר הכי טוב שלהם, בעזרת השם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
