1. אמנם ירו עלינו מאיראן מאז והיינו על סיפה של מלחמת עולם שלישית, אבל אני בכל זאת רוצה לחזור לראיון של נדב ארגמן ב"עובדה", וחש חובה לכתוב משהו בעד שמחה רוטמן ונגד נדב ארגמן בוויכוח החשוב שהתגלע ביניהם. אבל לפני זה, תבינו מה נקודת המוצא שלי: ההערכה של אנשי הצבא היום היא שאחת הסיבות למתקפה של 7 באוקטובר הייתה הסכסוך הפנימי שאליו נקלענו, שאותו זיהו בחמאס כחולשה היסטורית והזדמנות לתת לנו מכה. שמחה רוטמן, לתפיסתי, הוא ממחוללי הסכסוך הפנימי הזה. יש לו חלק משמעותי ביותר בקרע וממילא בהחלשת ישראל בשנה שקדמה לשבת השחורה. רוטמן, בעיניי, יחד עם יריב לוין ואחרים, הוא מהאשמים המרכזיים בכך שישראל נקרעה לגזרים כפי שנקרעה. האופן הארוגנטי שבו ניהל את ועדת החוקה, האופן שבו תמך בתוכניות האגרסיביות מדי של יריב לוין, הכוחניות והיוהרה שבהן ניסה לשנות סדרי עולם - כל אלה הזינו חששות עמוקים בקרב ישראלים רבים, שיצאו למה שהם ראו כהגנה על הדמוקרטיה מפני החרבתה. במָּקום שבו היה צריך להרגיע, רוטמן התסיס. במקום שבו היה צריך לשפוך מים קרים, הוא שפך בנזין.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
- הטור הקודם של חנוך דאום: מה (שבאמת) נשתנה
נדב ארגמן, לעומתו, הוא איש שקול. פוליטית, אני מניח שהוא ממוקם במחנה המרכז-שמאל, אבל הגישה הביטחונית שלו, לפי אנשים שמכירים אותו היטב, היא חסרת פשרות. סכין בין השיניים. ובכל רגע נתון, אם תשאלו אותי על מי אני סומך יותר בנושאים ביטחוניים ובכלל, התשובה היא ארגמן, שתרומתו רבת-השנים לישראל עולה על זו של רוטמן בכל פרמטר.
לזכותו של רוטמן ייאמר שאף שאני כותב נגדו מעת לעת, בפעמיים שפניתי אליו כדי שיעזור למקרים שהגיעו אליי - פעם אחת בקשה לסיוע למשפחה שכולה עם גופת בנה, ופעם בנושא הקשור למילואימניקים שקיבלו יחס לא הוגן - הוא נרתם מיד וניסה בכל מאודו לעזור.
מה ששלו, שלו.
2. אחרי שאמרנו את זה, כלומר, אחרי שהסברתי שאת ארגמן אני מעריץ ואת רוטמן הפוליטי כמעט מתעב (אני מדבר על דמותו הפוליטית בלבד, לא על האדם שהוא, חלילה), אגיד משהו על ארגמן והופעותיו ב"עובדה". אני צופה בראיונות שהוא נותן מתוך הערכה וכבוד אמיתי לאיש, ואני מאמין לו ולכנות שבעיניי עוברת מסך. ואני גם רואה את הכאב. אבל אני לא יכול שלא להרגיש שגם הוא לא התעשת עד הסוף אחרי 7 באוקטובר. כי אחרי מה שעברנו לא יכול להיות, פשוט לא ייתכן, שהוא לכל הפחות לא מבין את החשש שיש לרוטמן ולאחרים (אני, אגב, ביניהם), מהרעיון שהוא מציג בבטחה, לתת לאנשי הרשות הפלסטינית לשלוט בעזה ואף לחזק אותם עם אמל"ח נוסף לשם כך (!). אני לא בא לטעון פה שארגמן טועה. מי אני בכלל. אבל אני כן בא לומר שלא ייתכן שהוא לא מבין, אחרי כל מה שעברנו, את החשש מהצעה כזו. דווקא הוא, שמסביר לאילנה דיין בעקבות 7 באוקטובר שצריך תמיד להיערך למה שלא יודעים, דווקא אחרי שהוא אומר כי עלינו תמיד להיערך לגרוע מכל - הוא לא יכול לזלזל כל כך בחשש שיש לרוטמן (ושוב, במקרה הזה גם לאנשים כמוני) מחימוש נוסף של שוטרים פלסטינים כפתרון לעזה.
3. אל תשאלו אותי מה הפתרון שלי. קטונתי, באמת שקטונתי. בהחלט יש מצב שארגמן צודק. הוא מומחה. הוא ערכי. הוא פטריוט. הוא לא היה מציע לתת אמל"ח לשוטרים פלסטינים סתם. מצד שני, גם רונן בר ואהרון חליוה והרצי הלוי פטריוטים, וארגמן ראה כיצד הם האמינו במשהו שהתפוצץ לנו בפנים. הם היו משוכנעים שחמאס מורתע. היה ברור להם שלחמאס יש עניין בחיים נורמליים ולא בג'יהאד.
ואם הם טעו, נדב, אולי גם אתה טועה? אתה מציע לקחת אנשים של אבו-מאזן, מכחיש השואה ומי שמשלם משכורות למשפחות מחבלים, לתת להם רובים ולשלוח אותם לעזה. אתה משוכנע שהרובים האלה לא יירו בבוא העת על חיילינו או על ניר עוז? וגם אם אתה חושב שזה סיכון שצריך לקחת כי האלטרנטיבות גרועות בהרבה - בעולם שאחרי 7 באוקטובר אתה חייב ללמוד לא לבטל בזלזול את החשש של אלה שחושבים אחרת ממך. גם אם קוראים להם שמחה רוטמן.
4. אחרי 7 באוקטובר כולנו חייבים להיות יותר ספקנים, יותר סבלניים לדעות אחרות, ולזכור שלא כל האמת נמצאת אצלנו.
גם בנושא הסרבנות או אי-ההתנדבות ארגמן מפשל, וכמוהו עוד מנהיגים של "אחים לנשק". וגם במקרה הזה אני חייב להזכיר, כדי לבסס אמינות, שלאורך כל השנה של המחאות הקפדתי להחמיא למחאת ההייטק ול"אחים לנשק". לא הלכתי לקפלן, אבל כן כתבתי לא אחת שאני מאמין להם. לדאגה שלהם, לאהבתם למדינה. אבל בנושא הסרבנות (או אי-ההתנדבות) לא יכולתי לתמוך, למרות שגם במקרה הזה האמנתי להם. דיברתי איתם; הם באמת הרגישו שזה המאני-טיים וככה הם מצילים את ישראל. מה גם שבעת פקודה הם התגייסו ונלחמו כתף אל כתף עם אנשי הימין והציונות הדתית נגד האויב.
ארגמן מתחמק כשמעמתים אותו עם החלק הזה במחאה. אבל כשם שברור שיריב לוין וההתנפלות שלו על מערכת המשפט יצרו כאוס שפיתה את אויבינו לתקוף, כך ברור שהמחאה הלכה רחוק מדי עם השימוש בצבא, דבר שהחליש את כוח ההרתעה שלנו בעיני אויבינו, שהאמינו בטעות שצה"ל יהיה חסר ביום פקודה.
אגב, היו לי שיחות עם ראשי "אחים לנשק" בנושא, ואני אופטימי. אלה היו שיחות פרטיות, אבל אומר רק כי אני מאמין שברגע של כנות משני הצדדים, הם ייקחו אחריות ויבהירו שהצעד הזה היה לא נכון, בעוד הצד השני יודה שהניסיון לשנות את סדרי העולם במהלך אגרסיבי ומהיר כל כך היה גם הוא מסוכן.
5. בזמן ממשלת בנט, בבוקר של אחרי פיגוע, רוטמן צייץ בטוויטר: "במספר הפיגועים עברנו אפילו את שנת 2015. השמאל מסוכן לישראל - עכשיו הגיעו הנתונים". רוטמן טען שהשמאל מסוכן לישראל. חבריו למפלגה אמרו שלבנט ולשקד יש דם על הידיים.
ואני חייב לומר שקשה לי להבין איך אנשי ימין שהיו בהנהגה ביום שבו 3,000 מחבלים פרצו לישראל ושחטו מעל 1,200 יהודים וחטפו ילדים ונשים, לא עורכים חשבון נפש נוקב ופומבי על חלקם באסון הגדול ביותר שאירע לישראל מאז השואה, אסון שאירע במשמרת שלהם. בעניין הזה אני עם ארגמן: ההנהגה הצבאית והמדינית שהייתה ב-7 באוקטובר צריכה להתחלף.
ובכל זאת בוויכוח הספציפי הזה ביניהם, האם לחמש ולתת אמל"ח נוסף למשטרה פלסטינית, שרבים ממנה מחבלים על מלא, ולהכניסם לעזה, אני בכלל לא בטוח שהוא צודק. אני כן בטוח שאחרי 7 באוקטובר מותר ואולי גם חובה על רוטמן לכל הפחות להטיל ספק ברעיון הזה, מבלי שארגמן יעלוב בו ביהירות.
שבת שלום.
