המילה אינה בדיוק "סובלימציה", אותו מונח שבו השתמש פרויד לתיאור התקתם ו"העלאתם" של יצרים "נמוכים" ובעייתיים מבחינה חברתית לעבר יצירות אמנות או מחקרי מדע (ליאונרדו דה וינצ'י, האמן והמדען, הוא הדוגמה הבולטת של פרויד למישהו שעבר "סובלימציה"); או אף התקת אנרגיה יצרית לעבודה האנושית "הרגילה". המילה אינה בדיוק "סובלימציה", כשאני חושב כיצד לתאר את ההנאה הברורה שמסיבות יצירות רבות שמתמקדות בגיבורים אנטי-סוציאליים. כי הרי היצר "הנמוך", האנטי-סוציאלי, אינו עובר עיצוב-מחדש עד שמקורו מטושטש כבסובלימציה (כשהסקרנות המינית, למשל, הופכת לסקרנות מדעית, כמו אצל דה וינצ'י) - אלא מוצג כפי שהוא. כך או כך, יש לי פינה חמה בלב ובמוח ליצירות כאלה, שנוטלות את היסוד האנטי-סוציאלי הקיים בכולנו (כך מעידים חושבים רבים מהובס ועד פרויד) וממתיקות אותו. אלו יצירות בעלות תפקיד חברתי מובהק. מַסְלֵקת רגשות אנטי-סוציאליים. וצריך כישרון כדי להמתיק את הרגשות האלה. כאן הוא מתבטא בטוויית התפתחויות העלילה המתמידה (לעיתים ההתפתחות היא מידע מפתיע שנגלה רטרואקטיבית); בשמירה על הגזמה קלה בלבד, הישמרות מפני אי-אמינות; בחיטוב המשפטים; ובעיקר, אולי, בהומור (שחלקו נובע גם הוא מחיטוב המשפטים).
"פרזיט" הוא רומן קצר המספר על מטי ח', איש פרסום בן 48, שמסרב יום אחד למטלה שטותית וילדותית במשרד הפרסום שלו ומפוטר מעבודתו. מטי נאלץ לעזוב את דירתו במרכז הארץ ועוקר ליחידת משנה בבית חבריו, עמוס ושרון, ביישוב הגלילי הרוּחני הבדוי "מצפה גזם", עוקר ל"שבועיים-שלושה". השבועות מתארכים לחודשים והמבוּדחוּת הבסיסית של היצירה נובעת מניסיונותיהם של עמוס ושרון, אנשים לא בוטים, לסלק את מטי, אדם לא מאיים אך עקשן, מביתם.
ביצירת המופת "אובלומוב" (1859) של הסופר הרוסי איבן גונצ'רוב, מוצג גיבור פסיבי מפורסם שמשמו נגזרה תכונה של רפיון והיגרפות, שלדעת מבקרים רוסים מאפיינת את האומה הרוסית. אבל "אובלומוב" הפך ליצירת מופת, בין היתר, כי הוא מעניק כמה מקורות מעמיקים לסירוב של הגיבור לעולם העבודה והמשפחה, לא רק מקורות חברתיים-היסטוריים, כי אם גם פסיכולוגיים ולא פחות חשוב - אידיאיים. העבודה אינה מפעילה את האדם במלואו, מתריס אובלומוב, "מתי אחיה?" הוא שואל, כשמציעים לו לעבוד במשרד. העבודה היא קללה, האדם אינו "הומו פאבר" (האדם היוצר), כי אם נולד לעונג, לבטלה המוחלטת.
"פרזיט" הוא נצר של "אובלומוב" (וגם של "בארטלבי הלבלר", 1853, הסרבן מהנובלה של מלוויל, ואולי, אם למנות השפעות אפשריות, גם של הסטיריקנית הבלגית אמלי נותומב). ומעניין לראות מה המניע להתנהגותו של מטי, כי הסופר מקדיש לכך מקום. אם כי יש לחשוב שלא כל מניעיו של מטי ברורים לו עצמו (ואולי גם לא למחבר המובלע) וניתן לאתר מניעים נוספים על אלה שהוא מונה. מטי מדבר כמה פעמים על רצונו להיות חלק מ"אצולת הפנאי, שהיא צורת האצילות היחידה שנותרה לנו". כאן יש מהרוח האובלומובית הטוענת: "החיים הם שירה" ו"אנשים נוטלים חירות לעצמם לעוות אותם" (מרוסית: דינה מרקון). אבל הטיעון מרומם הרוח הזה על "אצולת הפנאי" אינו מסביר את העוינות המופגנת של מטי כלפי היישוב הרוּחני שבו הוא מצא את עצמו. הרי בני היישוב הם די בטלנים, בינינו, בהחלט לא וורקהוליקים, אז מדוע עוין אותם מטי? הוא עוין אותם כי הם לוקחים את עצמם ברצינות, כי הם מעריכים תכונות מסוימות כנעלות, כי הם לא פתוחים לאבסורד. כלומר, לא רק הכמיהה הנעלה לוויטה קונטמפלטיבה (חיי הגות והתבוננות) מניעה אותו, כי אם יסוד אפל יותר, ניהיליסטי, מעורב במחאה שלו, מחאה נגד הקיום באשר הוא (וחשוב להדגיש: חלק מתפקידה הסוציאלי של הספרות הוא גם להמתיק יסודות ניהיליסטיים על ידי ביטוים, עיצובם ועיבודם): "למראה האישה ההרה איבד את התיאבון: הרי מולו יושב בית גידול אורגני רוחש פעילות, רקמות נוצרות וגדלות בדממה, נוזלים מופרשים ונעים לפה ולשם; פרזיט שנרקם בתוך גוף מארח".
"פרזיט" מתלבט בין הערכת האדם לזלזול בו, לפיכך אין בו מהטרגיות של "אובלומוב" ההומניסטי, אבל אנחנו מרוויחים רוח סאטירית. החלק הפחות מעובד בידי מטי (ואולי בידי המחבר המובלע) כהסבר אפשרי נוסף לסירוב של מטי לעבודה ולהקמת משפחה או אף לזוגיות ("האפשרות שיישאר לישון, לעומת זאת, ככל שהפך בה גרמה לו מצוקה. זה נראה לו 'מחייב'") נוגע ליחסיו עם אמו הקשישה הנוקשה. כלומר, זה הסבר פסיכולוגי ולא פילוסופי. כשהוא מפוטר מעבודתו בתחילת היצירה מבקש מטי מאמו לעבוד אצלה כמנקה (!). אמו בולמת את הצעתו המוזרה. בהמשך היא המבקרת הנוקבת ביותר של התנהגותו ו"פליאה עלתה בו [...] על כך שגם כעת, כשהם אנשים בוגרים לחלוטין, הם עדיין אם ובן. כך היו וכך זה נמשך, בלי שום שינוי, זהה בגרעין למה שהיה כשהיה בן חמש ובן עשר ובן עשרים". מטי "הפרזיט" מתקשה להיפרד מאמו, ואולי, אם הוא לא יודע זאת, "מזלו" יודע, בלשון חז"ל, ולפיכך כינה הוא עצמו, בציטוט שהובא לעיל, את העוּבּר שדר לו שאנן ביחידת המשנה שברחם בשם "פרזיט".
"פרזיט", בועז יזרעאלי, הוצאה לאור: לוקוס, 190 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
