בשיר נורא יפה בשם "עוד תעלומה" מאת הסופר והמשורר האמריקאי בן המאה הקודמת, ריימונד קארבר, נזכר הדובר, גבר באמצע חייו, בפעם ההיא שבה הלך כילד עם אבא שלו לאסוף מהניקוי היבש את החליפה שבה קברו את הסבא שלו. "מה ידעתי אז על מוות?" הוא שואל, קצת המום על כך שהתגלגל אצלו בראש מן המעמקים לפתע סליל זיכרון עמוּס של לוויית הסב. נדמה שבזמן כתיבת השיר נראה לו הזמן ההוא כמו צד אחר של החיים, חיים שבהם אין תודעת מוות. גופת הסב שהוצגה בלוויה כמו חייכה אליו כדי להרגיעו, "אל תדאג, זה לא רע כמו שזה נראה", אבל הוא התבונן בעיניו העצומות וידע, זה איש מת, ודברים יכולים להשתבש בהמשך החיים.
אבל לא רק אימת המוות גוררת מטה את מצב הרוח של גברים לבנים בגיל העמידה, אלא גם הבנה שהזדמנויות שחלפו לא ישובו עוד, ושאולי בלתי אפשרי להגיע לתחושה תמידית של חופש ושחרור. קארבר היטיב לייצג סוג מיוחד של אומללות, מורדמת ומונשמת, של אנשי מעמד הביניים באמצע חייהם, אלה שבקלות אפשר להפטיר לעברם שאין להם באמת בעיות בחיים. הם צעירים מכדי לוותר, מבוגרים מכדי לברוח ממחויבות, ומגלים שחייהם נדמים להם לעיתים קרובות כשממה, כמקור לתסכול ולאבסורד.
בסיפורו "קתדרלה" מתיישבים בני זוג כאלה לארוחת ערב ומשפילים ראש כדי לומר תפילה. "תתפללי שהטלפון לא יצלצל והאוכל לא יתקרר", אומר הבעל. הריאליזם המוכתם הזה כבר מזמן אינו רווח בספרות. במאה הנוכחית שמחת חיים פשוטה הפכה לרכוש גנוב שיש לחפש אחריו ללא הרף באמצעות מטפלות, סדנאות ואימונים, ואם לא מצאת - לא חיפשת במקום הנכון. עכשיו זמן הג'ן-זי והדורות החדשים של מפנה המאות, והם עסוקים בחיוכים ובחיוביות שאין להימנע ממנה, ולראיה, אין-סוף המייעצים והמעודדים שמדברים אלינו מן הרילז, מונים בפנינו חמש דרכים לקבל את עצמנו או שבע דרכים שלא להתבייש בעצמנו, ובתוך כך תחושת ה"ממשיכים כרגיל", אשר נדחפת אל קדמת הבמה בחיוכים ובהעצמה בכל הפלטפורמות על ידי ישראלים מסוימים בחצי השנה האחרונה.
הדרכים להיפטר מן ההוויה הבסיסית של אפרוריות ופשרה ניצבות במרכז ספר העזרה העצמית שחיבר רענן שקד, "אושר לאנשים לא מאושרים". שקד, עיתונאי מוערך כבן 57, מוכר היטב לקוראי מוסף העיתון כמי שחולק את חייו במשך שנים בכנות מדודה, "כותב סבל יומיומי קטן וגדול במילים נגישות", במילותיו, ומייצר הזדהות עם רבים מבני ומבנות דורו. העשור הפורמטיבי של חיי הבגרות שלו היה שנות ה-90, עשור שבו איש לא חייך למצלמה, כולם אמרו שהם בדיכאון, והמנון הגראנג' הגדול הושר מפי מכור לסמים רגע לפני שהתאבד, הלוא הוא קורט קוביין שצרח, "אני הכי גרוע במה שאני עושה הכי טוב".
מפתיע, אם כן, לחשוב דווקא על שקד כמי שיסייע לך להרגיש טוב יותר אם תקרא אותו, אבל עובדה. בספקטרום שבין אווה אילוז ובין סוזן קיין, סוציולוגית רדיקלית וכוכבת טד, שקד מצוי בדיוק באמצע - מודע למבוכה שכרוכה במתן עצות לקהל הרחב, אבל אינו מוותר על הציפייה שיהיה טוב מתישהו, איכשהו.
היתרונות של שקד הם המודעות העצמית שלו, בעיקר למעמדו הסוציו-אקונומי, "במעלה או במורד הסקאלה הפריווילגית", כדבריו, כישורי הכתיבה הכנה שלו, התבונה שלו שלא להלאות, לעניין ולהרפות במידה, ובעיקר האמינות שהוא מייצר כשאינו מציג את עצמו באור מחמיא יותר או מעורר רחמים בשום שלב. הוא אינו מבטיח דבר ומציב את רף הציפיות נמוך, כמו נמצא תמיד בכוננות ספיגה: "אלה עצות טובות, אלא שהן לבדן רחוקות מלהספיק", הוא פותח ומסייג. "הן עשויות לספק הקלה בסיטואציות מסוימות, אבל הן עדיין לא מנועים ממשיים שיעניקו לנו תחושה של השלמה מסופקת עם חיינו, שתייצר בתורה שמחה או אושר. כדאי לנקוט בשיטות האלה - אבל מוטב לצרף אליהן כלים נוספים, שיאפשרו לנו לנפץ את תקרת הזכוכית של רמת האושר ולחולל שינוי ממשי. זה לא קורה ביום אחד".
בין היתר, שקד מסביר למה אושרנו תלוי באופן שבו נספר לעצמנו את חיינו, למה כדאי לנו לנשום מהאף כשאנחנו זזים מהר במרחב, ברכיבה או בהליכה מהירה, למה לא תמיד כדאי להיות מחושבים עם כסף ולמה נסיעה לאיטליה היא פתרון למועקה.
פרקי הספר הרבים אינם ארוכים, ועולה שלוקטו מתוך הטורים של שקד ונערכו כך שיתאימו למסגרת הז'אנרית, שהייתה חסרה במו"לות הישראלית ועכשיו הפכה טרנדית.
"אושר לאנשים לא מאושרים", רענן שקד, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 192 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
